בנקודת היציאה במושב אדרת שבעמק האלה השמיים מתחילים להתבהר. קר. כ־30 משכימי קום טרוטי עיניים הגיעו הבוקר מכל קצוות הארץ. רובם בני 40 עד 60, שוחרי היסטוריה ומורשת קרב, ביחד עם חמישה מדריכים צעירים מבית ספר שדה כפר עציון, שארגן את המסע. כולם באו לשמוע ולראות אגדה מהלכת: עלם קל רגליים בן 85, שמבקש לשחזר פעולה שביצע כשהיה לוחם ביחידה האגדית 101. טרזן קוראים לו.
טרזן, דוד בן עוזיאל, זכה לכינויו הססגוני כשהציל בגיל 14 חבר מטביעה בנחל נעמן, ועשה זאת כשהוא מתנדנד על חבל מעל הנחל, כמו הדמות מספריו של אדגר רייס בורוז.
הוא גבר מרשים, אתלטי, סמכותי, רהוט, בעל חוש הומור וניסוח חד. איש צבא מהולל, איש מוסד לשעבר, עם כל ההילה והמסתורין הנלווים, ובעיקר איש עקרונות מהזן שכבר לא מייצרים כיום. גר בנתניה, נשוי לרותי, אשת חינוך שהיתה הבת הראשונה של קיבוץ תל יצחק שבשרון. אב לשני בנים, סב לתשעה נכדים.
הוא נולד בחיפה, ובשנות ילדותו המוקדמות עברה משפחתו לירושלים. מבחינתו, שם התחיל האקשן, או החלה "התקופה הקובעת של חיי", כהגדרתו. "הייתי בן 12 במלחמת העצמאות. זו התבגרות אחרת לגמרי מאיך שהילדים והנכדים שלי מתבגרים. ב־1947 סגרו את בתי הספר ואת תנועות הנוער, וגייסו את המדריכים בני ה־16. ואני בן 12, מה איתי? לא אעשה כלום? אז התקבלתי לפלוגת הנוער של האצ"ל. אימנו אותנו בעשרה סוגים של אקדחים, חמישה סוגים של חומרי נפץ, פתילים, נפצים, רימוני יד, רובה בריטי, סטן.
"הייתי צריך לטעון שרשראות במחסניות של הלוחמים, לבצר בתים, כאלה משימות. המפקד אמר, 'הנה שקי חול, תמלאו עוד שקים בחצץ ותמגנו את הבית הזה, שחשוף להפגזות משכונת שייח' ג'ראח'. באותו לילה היתה ההפגזה הכי קשה בירושלים. מילאנו את השקים, גררנו עד הבית, מיגנו את החלונות, שמענו את הפגזים יוצאים משייח' ג'ראח, הערכנו את זמן הפגיעה, נשכבנו על הקרקע, ואחרי שהפגזים התפוצצו חזרנו למלא עוד שקים. כך חוזר חלילה, מ־19:30 עד 02:30.
"לפנות בוקר הפגזים כבר התחילו ליפול ממש לידנו. במזל היה שם מבנה עגול שנכנסנו אליו. הרסיסים כבר פגעו בעיגול, אבל לא התרגשנו. קיבלנו משימה. ביצרנו בית תחת הפגזה. יש משהו יותר קדוש מזה?"
לא פחדת?
"לא. היה לי ראש מתגרה. אמרו לנו להדביק כרוזים. אמרתי לבן הזוג שלי במשימה שאני לא מדביק כרוזים בסמטאות חשוכות. אנחנו מדביקים את הכרוזים על בניין המשטרה הבריטית במחנה יהודה. חיילים בריטים ישבו מאחורי מקלעים, ואמרתי ששם אנחנו נדביק. אף פעם לא הסתתרתי. אמרתי לעצמי מה שאחר כך אמרנו ביחידה 101: ביטחון המדינה על הכתפיים שלנו. ככה הרגשנו, וזאת לא היתה סיסמה".
אפשר לומר שהתחשלת בשטח.
"כן. איפה למדתי תנועה בשטח בנוי? בדרך משכונת הבוכרים, שם אימנו אותנו, ועד למרכז העיר. למדתי להתנועע מפינה לפינה, להציץ לפינה הבאה ולהגיע.
"מעולם לא עלה על דעתי שלא אהיה בקו הראשון. אין דבר כזה. כשהנכדים שואלים אותי היום, 'סבא, מה אתה דורש מאיתנו?' אני אומר שאני דורש שיהיה להם אופי אישי, שלא יהיו חלק מהעדר. אני לא יכול לסבול עדר, והדור הזה, כולם מסתפרים אותו דבר, אם אפשר לקרוא לזה תספורת. כולם נראים אותו דבר. יש לכם אופי אישי? יש לכם ניצוץ בעיניים? אתם סקרנים? כן או לא? מפריע לי כשזה לא".
יותר מ־30 איש, ששילמו כל אחד 101 שקלים סמליים לכרטיס, מתאספים ליד השער האחורי של מושב אדרת. לסיור, שמציג פעולות של יחידה 101 בתוואי שבו התרחשו, הגיע טרזן על תקן מדריך מלווה, לספר בגוף ראשון על חוויותיו במבצעים הדרמטיים שכיום נותרו מהם רק נוף וזיכרון. המדריך הבכיר בסיור הוא בנימין טרופר, מבית ספר שדה כפר עציון.
שני סיורים כאלה יצאו עד כה, בהשתתפות סקרנים מחיפה בצפון ועד עוטף עזה בדרום. הצעיר ביותר עד כה היה בן 15. לדבר הסיור התוודעו בפרסום שהפיץ כפר עציון.
השעה 06:10, השער נעול. מתברר שבלילה שחלף הסתננו ערבים למושב, גנבו רכבים ויצאו ליו"ש דרך פרצות בגדר ההפרדה. ממש כמו בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת, גם אז היו דמם ורכושם של יהודים הפקר למסתננים. עד שבאוגוסט 1953 קמה יחידת הקומנדו 101, בפיקודו של אריק שרון, ושינתה את התמונה בשורה של פעולות תגמול וחדירה נועזות. אותה יחידה שטרזן זכה להיות אחד מלוחמיה.
טל בראון (49) מצור הדסה, אחד מהמטיילים, השכים קום והצטרף למסע. "גדלתי על הסיפורים של טרזן, מאיר הר ציון וה־101. אפילו התגייסתי בעקבותיהם לצנחנים", הוא מחייך. "יש לנו זכות גדולה בדור הזה, שעדיין אפשר ללכת אחרי אנשים כמו טרזן, תרתי משמע. ללכת בעקבות הלוחמים - עם הלוחמים. פה שומעים את הסיפורים ממש מפי הגבורה, פשוטו כמשמעו".
טרזן מסביר מה היה ההבדל המהותי בין ה־101 לשאר יחידות צה"ל באותם ימים: "היינו שונים, כי קיבלנו מפקד שידע מה הוא רוצה להשיג ואיך הוא רוצה להשיג את זה. אריק הושיב אותנו במחנה סטף, בבגדים אזרחיים, ואמר, 'אני דורש ביצוע. אל תספרו לי סיפורים'. כלומר, בלי תירוצים לכישלון.
"מבחינת אריק, אם לא ביצעת את המשימה, למחרת בלילה הלכת שוב לאותו כפר, לחדור אליו - ולבצע. רק כוח עליון היה יכול להוציא אותך מהמשימה שקיבלת. לא הצלחת גם בפעם השנייה? אתה מסולק מהיחידה. במילים אחרות: אריק הראה לנו דמות מפקד מהי. מהי מנהיגות.
"ומהי באמת מנהיגות? אדם היושב בראש פירמידה וההתנהגות שלו משפיעה על כל המערכת. ברגע שהמנהיג מושחת - הכפופים לו מושפעים. הוא לא יכול לבקר אותם עוד, אין לו הסמכות המוסרית".
אתה רומז לממשלה שלנו היום?
"אני רומז לכולם. אני מצפה מכל בכיר להיות דמות, השראה, מנהיג. אם לא אמצא את כל אלו - לא אתכופף. גם בצבא וגם במוסד, מעולם לא התרפסתי ולא חשבתי על הקידום שלי. מבחינתי, מי שיפגע בכבודם ובביטחונם של החיילים שבפיקודי - ירוסק. ומעולם לא רצתי בעדר, תמיד הייתי זאב בודד".
אי אפשר להתנהל כיום בצה"ל כמו בימי ה־101.
"אם הייתי משרת בצה"ל היום, הייתי מעודד יוזמה. לא הייתי סוגר קצינים בפקודות שלי. ברגע שאני עושה את זה, הם מפסיקים לחשוב ועושים רק מה שאומרים להם. תן לאנשים שלך לרצות לרוץ. משה דיין אמר על גדוד 890, 'אני מעדיף לבלום סוסים אבירים מאשר לדרבן פרדות עיקשות'".
טרזן אוהב לטייל כדי ללמוד. לפני עשור, לרגל גיל 75, ערך מסע בעקבות פאולוס, מפיץ הנצרות. הוא וחבר ארזו תיק עם כל מה שצריך כדי לשרוד בשטח ויצאו לדרך. טרזן מספר על לילה אחד שבו נאלץ לישון על צוק. הוא לא ישן בתוך שק השינה, כדי שאם יתגלגל חלילה בלילה, יהיו ידיו משוחררות להיאחז בסלעים תוך כדי נפילה. בלילה ההוא ישן בלי לזוז מילימטר.
בטיול אחר שערך ב־2005, כשהיה בן 70, הלך במשך חמישה חודשים במסלול המיתולוגי שבו התנהל "המסע הארוך" של המנהיג הסיני מאו דזה דונג ולוחמי הצבא האדום ב־1934. "צעדנו ברגל 1,200 קילומטרים מתוך ה־10,000 שמאו צעד. רציתי להבין את המנהיגות: איך מובילים עשרות אלפי אנשים במסע נסיגה, ואיך אתה משאיר פצועים כשאתה יודע שיהרגו אותם, ועדיין שומר על המורל. איך אתה מגיב כשחצי מהצבא שלך, 40 אלף איש, נהרג בחציית נהר, בקרב של שבוע. הממדים, גם של המרחקים, גם של הטופוגרפיה, של חציית הרי שלג גבוהים, של ביצה באורך 500 קילומטר שאנשים טובעים בה. למדתי המון על הנהגה ועל יחסה לבני אדם".
בדצמבר 1953 כינס אריק שרון את לוחמי ה־101 במפקדה מול קיבוץ נתיב הל"ה, וחילק אותם לארבע חוליות - כל אחת מיועדת לפעולה אחרת. החוליה השנייה, בפיקודו של מאיר הר ציון, זכורה כמי שביצעה את הפעולה "כפפות משי", שבמהלכה צעדו הלוחמים לחברון, בשלג העמוק, ביצעו פעולת תגמול, שבה נהרגו שלושה אזרחים ומפקד במשמר הלאומי הירדני, וצעדו בחזרה במשך עשר שעות. הם גמאו יותר מ־40 קילומטרים באותו לילה.
"יש פרט מעניין בסיפור של 'כפפות משי'", נזכר טרזן. "הלוחמים נכנסו לבית פלשתיני, ירו ופגעו באנשים, ובחדר הסמוך בכה תינוק. מאיר הר ציון אמר לקצ'ה (שמעון כהנר; ק"א), 'לך תרגיע את התינוק'. בחדר היו אמא, תינוק ותינוקת. אחרי מלחמת ששת הימים, קצ'ה הגיע לשחזר את הפעולה ולצלם את הסביבה. הוא פגש שם נער בן 17, ואחרי כמה שאלות הנער אמר לו, 'אתה הרגת את סבא שלי!' קצ'ה אמר לו, 'אתה היית הילד שבכה!'
"הנער סיפר לקצ'ה שאמו סיפרה לו עד יום מותה שחייל ישראלי נכנס לחדרם, הרגיע אותם ולא פגע בהם. תגידי לי את, יש סיפור כזה באיזשהו צבא?"
מה שרון הטיל על החוליה שבה אתה היית חבר?
"החוליה שלי מנתה חמישה לוחמים. המשימה היתה לתקוף את מחנה הלגיון הירדני בתרקומיה, במקום שנקרא חירבת דוכס. היה ליל ירח שכמוהו אני לא זוכר. אחרי גשם ושלג האוויר היה כל כך צלול, שיכולת לראות 200 מטר קדימה בלי משקפת.
"נכנסנו לערוץ שמתחת למושב אדרת, זה שאנחנו מסיירים לידו היום. אריק מינה את סגן יוסל'ה רגב למפקד החוליה. לא היו לנו, כמובן, תצלומי אוויר מוקדמים של מחנה הלגיון, ולא ידענו איך הוא נראה. כך שגם לא ידענו איך ראוי להתחמש. אמנם לקחתי איתי שישה רימוני יד, מחסניות ותחמושת, אבל מה אם הם גרים שם באוהלים? אם אזרוק פנימה רימון, גם אני אחטוף את הרסיסים. זה משמעותי.
"ידענו שלא נוכל לתכנן את המתקפה עד שנגיע ונתצפת על המחנה. אבל באותה מידה הרי יכולים לתצפת עלינו בליל הירח המלא, ואם יגלו אותנו - הלכה ההפתעה.
"אז ככה יצאנו לדרך, עם הנתונים האלה. התחלנו ללכת, ואיך שאנחנו מגיעים לשקע הקרקע שמתחת לאדרת, כלב נוהם עלינו. במזל, החיילים הירדנים שישבו שם במארב לא שמו לב לכלב, אבל אנחנו הבנו מייד שיש עלינו מארב. עקפנו אותם ככל שיכולנו והמשכנו ללכת בתוך ערוץ רחב יחסית, דרומה. מצד מזרח שלנו היתה פזורת בתים".
טרזן מוציא טוש ומצייר. רכס, עמק, בתים, גבול. מהעבר השני - קיר סלעים ומערות. "המרחק מהבתים לדרך היה 15 מטר. אם מישהו היה מוציא רגע ראש החוצה - היה חושף אותנו.
"השעה היתה כבר שמונה ומשהו בערב. פתאום אנחנו מסתכלים מערבה. במערות גרו בדואים ירדנים - והם ראו אותנו. יוצאים אנשי השבט עם כל הלבוש החורפי שלהם, כל העבאיות, ונעמדים על הטרסה מעלינו. אנחנו נצמדים לטרסה והם מעלינו.
"לדעתי, הם נבהלו. אחרת כל מה שהיו צריכים לעשות זה להשליך אבנים על הראשים שלנו. במצב המאוד מתוח הזה, חצי לחיצה על ההדק כבר קיימת, אבל המטרה היא לא להרוג אזרחים. צריך לגלות שליטה עצמית יוצאת דופן.
"באותו רגע יוסל'ה פוקד בקול רם, בעברית, 'לא לירות!' ואומר לי להסתכל לכיוון בתי הכפר. תחשבי על זה: שבט בדואי עומד לי ממש מעל הראש, ואני צריך להסתכל לכיוון השני!
"הורדנו אצבעות מההדקים, ואז הבדואים נכנסו למערות ושלחו לעברנו חמושים. מכאן הסיפור כבר היה אחר: ירינו עליהם, וכל האזור התחיל לרעוש. כל הקו התמלא בשנייה במשרוקיות שמזעיקות כוחות, עם פיצוצים ויריות מכל עבר. המעבר הצר הפך לשוקק חיים.
"היה ברור שלמחנה הלגיון כבר לא נגיע. אנחנו רחוקים ממנו שמונה קילומטרים, ולמעשה לא יכולים לחזור בדרך שבה הגענו, כי שם מחכה המארב הירדני עם הכלב. יוסל'ה אומר, 'חוזרים לגבול'. בתנאים שנוצרו זאת היתה ההחלטה הנכונה. כל דבר אחר היה התאבדות.
"נאלצנו לטפס על הרכס, בליל ירח מלא. אין פלא שכדורים שרקו קרוב מאוד סביבנו. נשכבנו צמוד לאדמה וזחלנו במעלה ההר. בשלב מסוים רץ כפרי חמוש ברובה וירה עלינו. הייתי האחרון בחוליה ושמעתי את הקליעים שלו פוגעים בקרקע הבוצית. הוא היה במרחק של 15 מטר מאיתנו".
וירית בו?
"לא, והתשובה למה לא עשיתי את זה היא לא הגיונית כל כך. היה בי איזשהו מעצור. הוא היה אזרח, אבל בכל זאת סיכן את הכוח. רצתי ליוסל'ה וביקשתי ממנו אישור לירות, אבל כבר נכנסנו לערוץ חשוך, כך שהיורה כבר לא ראה אותנו. אז זהו, לא היה טעם לירות בו".
איך הפעולה נגמרה?
"הירדנים התלוננו באו"ם שהיתה חדירה ישראלית, אבל לפחות לא היו נפגעים, משני הצדדים.
"לא ביצענו את המשימה, אבל אלו היו הנסיבות. רצינו לבצע, אבל ידענו שההחלטה לסגת היתה נכונה. יוסל'ה היה יכול לפקוד עלינו כמו בסטלינגרד - תסתערו ותמותו. אבל מה היינו משיגים בזה? במקום פעולת תגמול על רצח חיילים ישראלים בפעולות ירדניות ליד עידנא ובית גוברין, כמה ימים קודם לכן, ניפגע בעצמנו? אין בזה היגיון".
אריק שלח אתכם לחזור ולבצע את הפעולה בלילה שלמחרת?
"אריק קיבל דיווח על הנתונים והבין שהעיקרון שלפיו לא חוזרים עד שמבצעים, לא תופס במקרה הזה. מבחינתו, אפקט הפחד אצל האויב כבר הושג".
מה יחסך למאיר הר ציון, שנפטר ב־2014 בגיל 79?
"היתה לי הזכות לשרת תחת פיקודו. הוא קבע רף ביצוע גבוה מאוד וזכה שהפלוגה שלו, א', תכונה בפי חיילי הגדוד 'אל"ף המהוללת'. הוא הקרין סמכות פיקודית וסמכות מבצעית. הדוגמה האישית שלו נסכה ביטחון בפקודיו ורכשה את אמונם המוחלט. מאיר בלט בהעזה ובמקוריות. היה נווט בחסד עליון. יכולת ללכת אחריו בלילה ולנמנם, כי הוא ראה וחש בעבור כולם".
ב־11 בפברואר יושק באירוע זום הספר "אגדה וזיכרון – מיתוס יחידה 101 בשיח הציבורי בישראל", מאת ד"ר אפרת זקבך, שיצא לאחרונה בהוצאת יד בן צבי. טרזן מספר שהיה ראשון המרואיינים, ושהוא מצוטט בספר באופן נרחב. "סיפרתי את מה שהיה. עוד לוחמים התראיינו, בהם גיא כוכבא, שהיה בחוליה של הר ציון בחברון, ושמוליק מרחב, שהיה אז סגן".
אחרי שיחידה 101 התפרקה, בתחילת 1954, צורף טרזן לגדוד 890 של הצנחנים ושירת כמפקד מחלקת סיירים ומדריך קומנדו. בין השאר, הקים את בסיס נטוף הסמוך למודיעין (כיום מתקן אדם) ופיקד עליו. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ן, ובמילואים הועלה לדרגת סא"ל.
עלילותיו נמשכו באמצע שנות ה־60, כשיצא לשנתיים לאתיופיה, לאמן שם יחידה צבאית ללוחמה בטרור. "השירות באתיופיה אפשר לי להבין את ההתנהלות בין קבוצות השבטים השונות, דבר שעזר לי בהמשך, בשירות במוסד".
ואכן, בסוף שנות ה־60 התגייס טרזן לפרק העלום בחייו, השירות במוסד לתפקידים מיוחדים. הוא היה קצין איסוף מודיעין ועסק בהצלת יהודים מארצות מצוקה. "זאת היתה תחושת שליחות מהמדרגה העליונה, כשהצלחנו לחלץ יהודים ממצבים מסוכנים".
בימיו כאיש צללים, הוא אומר, סיגל לעצמו דפוסי חשיבה ותפיסת מציאות שהנחו אותו גם בהמשך דרכו בחיים. "אם, למשל, אני נמצא בטיול בחו"ל עם אשתי, אני מסתכל על כל מה שקורה סביבי ומנסה לפענח. למה האיש ממול עצר שם ואז חצה את הכביש? האם האיש שעומד שם באמת 'סתם' מסתכל בחלון הראווה? ככה אני חווה את העולם. לפעמים אני רואה אותו, עד היום, כשטח אויב".
במסגרת עבודתו במוסד נשלח שוב לאפריקה, ב־1969, לסייע באימון מורדים בדרום סודאן, פעולה שנתפסה כמועילה לישראל מול מפת האיומים האסטרטגיים באותם ימים. "זה היה חשוב אז, כי המורדים יכלו לרתק כוחות צבא שאחרת היו מתגייסים לעזרת המצרים במלחמה נגדנו", הוא מסביר.
בשלב מסוים התבקש לחצות את הגבול לאתיופיה השכנה, שם פעל להעלאת יהודים ב"מבצע אחים" בסוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80 - לפני המבצעים הגדולים והמוכרים יותר. "זאת היתה תחושת אחריות להוביל מאות אנשים ולהביא אותם ארצה בשלום. האחריות הזו 'יושבת' עליך עד שאתה מצליח לסיים את ההעברה בשלום".
בחזרה לטיול, בתוואי הפעולה המקורי שבו הלכו טרזן הצעיר וחבריו ליחידה. השטח נשאר דומה יחסית למה שהיה לפני 67 שנה, פרט לבנייה הערבית באזור. אחרי שיצאנו ממושב אדרת, עלינו לתל עדולם, ירדנו וחצינו את גדר ההפרדה, בתיאום עם הצבא. כשטרזן הבחין שהקצין שפתח לנו את הצוהר בגדר לא נושא נשק - הוא כמעט התעלף. "עכשיו את מבינה מה הבעיה? בזמנים שלנו לא נשמע על אפשרות של קצין שהולך בלי נשק. מה זה הדבר הזה?"
טרזן מזהיר מהתלתלית העוקצנית הפרוסה מעל ומתחת לגדר. כל משתתפי הסיור מתכופפים, עוברים בזהירות בין ענפי הזיתים, מרכינים ראש, מזדחלים. טרזן עובר גם הוא. התיק של אחד הנוכחים נתקע בתיל, ונחלץ בעזרת מטייל אחר. גם המטייל הבא נתקע. טרזן ממתין בסבלנות עד אחרון העוברים.
אנחנו מטפסים במעלה התלול. אני מתביישת להתנשף, אבל לטרזן, כך נדמה, דבר לא מזיז. המשכנו בדרך שבה הלכו הלוחמים, צפינו על בורות מים חרבים שפעם היו מלאים והמשכנו עד מושב נחושה. לאורך הדרך קיבלנו מפיהם של טרזן וטרופר הסברים מלומדים על הטופוגרפיה ועל מה שהתחולל כאן בימים ההם.
בגילך יכולת לשבת עכשיו בבית ולהתענג על ספר טוב. מה מריץ אותך להשתתף בסיורים האלה ולהרצות לדור הצעיר?
"הסכמתי לבוא לסיור הזה כי אני מאמין שיש בארץ ציבור ערכי גדול מאוד, שהארץ, ההיסטוריה שלה והנופים שלה חשובים לו. ואם אני יכול לתרום מהידע שלי לקבוצת אנשים שמתעניינת, והם יספרו את הסיפורים הלאה, אז בסדר גמור. כמו שכתוב בהגדה של פסח: 'והגדת לבנך'. זה חשוב.
"תסתכלי סביב על האנשים שהולכים איתנו בסיור. הם פה לא רק בשביל האקשן, אלא כי הערכים האלה מדברים אליהם ממקום עמוק מאוד. וצריך לחזק ולהזין את זה".
עד מתי תמשיך?
"את הזמן אי אפשר לעצור. השאלה שלי תמיד היא מה עשית, כאדם, בזמן שחלף. אם לא חידשת לעצמך שום דבר - מה עשית?"
