"רגשית, הגעתי אתמול לקצה. מייד כשהרגשתי את זה, החלטתי לשנות מוֹד ולעשות משהו עבור הזולת. כבר כמעט חודשיים שאני לא עובד - והנסיבות ברורות. למי שלא מכיר אותי, אני חוקר פרטי זה 30 שנה, חי ונושם תעלומות. אני מאמין שניצלתי היטב את הזמן שנוצר. כמו כולם ארגנתי את הבית, כתבתי ספר בשם 'קלוז'ר' שעוסק באיתור אבודים ונמצא כרגע לקראת הוצאה לאור, כתבתי תכנים חדשים לאתר חדש שיעלה בקרוב והכנתי תוכנית עבודה מסודרת ליום שאחרי הקורונה. אבל זה כמה ימים שאין לי על מה לעבוד, ואני לא יכול להרשות לעצמי להיות במצב לא פעיל. זה או להידרדר לסמים כמו שרלוק, או לקחת על עצמי 'מקרה'. לכן אשמח לפנק ללא עלות כמה אנשים ולמצוא עבורם מישהו אבוד מהעבר. זה יכול להיות קרוב משפחה, חבר מהיסודי או מהתיכון, מישהו מהצבא או מהעבודה, סתם מישהו שפגשתם פעם ונעלם לכם, או כל דבר דומה. כדי שזה יהיה הוגן, אעשה הגרלה. כל מה שצריך לעשות הוא לכתוב לי בתגובה 'גם אני רוצה קלוז'ר'. יאללה, פנקו אותי, אבל בעיקר את עצמכם - ותנו לי לסגור לכם מעגל קטן".
את הפוסט הזה פרסם החוקר הפרטי סאם זיברט בפייסבוק ב־22 באפריל 2020, שבועיים אחרי תחילת הסגר הראשון של הקורונה. ספק אם ידע אז שיוביל להקמת קהילת פייסבוק, הנושאת את שם הספר שכתב - "קלוז'ר". כיום כבר מונה הקבוצה יותר מ־30 אלף איש, ש־3,000 מתוכם כבר הצליחו לסגור מעגל, למצוא חברים ומכרים מהעבר ולייצר מספר לא מבוטל של סיפורים מרגשים.
"לא אשכח את היום שבו כתבתי את הפוסט", מספר זיברט (51) כשאנחנו יושבים בחצר ביתו שברמת גן. "זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם ממש לא עבדתי, וקלטתי שאני במצב של חוסר תכלית, מה שהוביל אותי לתחושת דאון רצינית.
"ביום שבו נסגרו השמיים, 23 בפברואר, הפניות המקצועיות אלי פסקו בבת אחת, והיה ברור לי לאן זה הולך. באותו יום נכנסתי לחדר והתחלתי לכתוב את הספר. כתבתי מבוקר עד ערב במשך חודש, וכשסיימתי, עבדתי על תכנים לאתר שלי וסידרתי את כל מה שדרש סידור ותיקון בבית. כשהבנתי שכבר מיציתי את כל הרעיונות מה לעשות עם עצמי, כתבתי את הפוסט כדי שתהיה לי תעסוקה כלשהי.
"תביני, לא היה יום אחד בחיים שלא עבדתי. לא ידעתי איך להכיל את חוסר המעש. הבעיה שלי לא היתה חוסן כלכלי, אלא חוסן מנטלי. אשתי היתה אמורה לצאת לשנת שבתון בקיץ, וחסכנו כסף כי תכננו לעשות את ה'טיול אחרי צבא' שלא עשינו, למזרח הרחוק ולארה"ב. אבל כשאני לא עובד, זה שובר אותי מנטלית. הייתי עושה את הקניות בטפטופים, רק כדי שיהיה לי במה להתעסק".
דף הפייסבוק של זיברט מנה אז כ־1,500 חברים. "עשיתי שלושה סבבים של הגרלה, שבמסגרתם נבחרו עשרה אנשים שביקשו למצוא מכרים מהעבר", הוא מספר. "החלטתי מראש שאשקיע עד שעת עבודה אחת בכל מקרה, ושזה לא יצריך שום השקעה כספית.
"היתה, למשל, קצינה בצבא שרצתה לדעת מה עלה בגורלה של פקודה שלה מלפני 12 שנה, שהיתה עם בעיות ת"ש. מצאתי אותה, הן דיברו, והקצינה שמחה לגלות שאותה חיילת הסתדרה בחיים. אחרים ביקשו לאתר חברים מהצבא או מבית הספר.
"פנתה אלי אישה, שבצעירותה נהגה לבלות באופן קבוע עם אחיה הגדול, בבית של חברתו דאז. אחיה נפל במלחמת לבנון, והקשר עם החברה התפוגג. היא פנתה אלי בבקשה לאתר אותה. בהתחלה מצאתי רק פרטים עליה, אבל לא מצאתי אותה. אחרי כמה ימים איתרתי אותה בארה"ב. הן שוחחו, והיא היתה נרגשת מאוד. כתבה לי שהיא בשוק רק מלראות אותה בווידאו ולשמוע את קולה.
"גם חמותי בת ה־86 ביקשה ממני לאתר שני חברי ילדות שלה מגיל 10. מצאתי אותם על פי שמם וגיליתי שהם נפטרו, אבל היא יצרה קשר עם אשתו של אחד מהם ועם הילדים של השני. זה שימח וריגש אותה מאוד".
מה בעצם עשית עבור האנשים האלה שאי אפשר לעשות לבד בחיפוש בגוגל או ברשתות החברתיות?
"כולם יודעים להיכנס לגוגל, אבל פעמים רבות לא עושים הצלבות נכונות או מפספסים דברים. חלק מהאנשים שפונים אלי לא זוכרים את השם כמו שצריך, או לא בודקים איותים שונים. יש כאלה שזוכרים כינויים, שהם משוכנעים שנגזרו משם מסוים, כשבפועל השם המלא שונה. יש כאלה שזוכרים את שם המשפחה בנעורים ולא יודעים את השם הנוכחי. אני מבקש מהם להיזכר בשמות של ההורים, שבוודאי נשארו באותה עיר, והם מובילים לאותו חבר. יש גם פרטים קטנים נוספים, שאנשים לא מתייחסים אליהם - למשל, עסק שהיה להורים, שנותן עוד קצה חוט לחיפוש. מעבר לזה, חוקרים יודעים איפה מידע זורם ברשת ואיך להסתכל עליו.
"היה לי מקרה של אישה שחיפשה חברה שלמדה איתה בסמינר לוינסקי לפני 40 שנה. היא ידעה שנישאה וזכרה את שם משפחתה החדש, וידעה גם שעברה עם משפחתה לגור בצפון, אבל לא הצליחה לאתר אותה. כשאיתרתי לה אותה, היא הבינה למה לא מצאה. היא זכרה את השם רוטשטיין, כשבפועל הוא היה רוטנשטיין. הנ' החסרה הביאה לקלוז'ר".
אחרי שהצליח לעשות "קלוז'רים" לכמה אנשים וחש סיפוק מהעזרה, הספר שאותו בחר להוציא בהוצאה עצמית עבר לשלב העריכה - ואז עלה הרעיון להקים קבוצה.
"דווקא בגלל הריחוק החברתי שכפתה הקורונה, חשבתי שהקבוצה הזאת יכולה לקרב ולחבר בין אנשים. קראתי לה קלוז'ר, כי ידעתי שככה יקראו גם לספר שלי. קבעתי כמה כלל יסוד: הקבוצה תעזור לאנשים למצוא מכרים משמעותיים מהעבר, כשאני כחוקר אנסה לכוון ואשמח לעזור למי שאוכל, אבל אני לא מתחייב או מבטיח למצוא את האדם המבוקש.
"בפועל, מה שקרה הוא שנמשכתי בעצמי לאתר את האנשים. אחרי חודש הקבוצה מנתה כבר 6,000 איש, והיו עוד 350 אנשים שמצאתי בשבילם מכרים וחברים. מובן שהיו גם כאלה שלא מצאתי, מקרים מורכבים שדרשו מאמץ גדול יותר, כמו אנשים שחיים בחו"ל בלי זיקה ברורה לארץ, אנשים שהחליפו שמות, וכמובן, אנשים עם שמות משפחה נפוצים מאוד, כמו כהן ולוי, שקשה מאוד לאתר".
הספר יצא לאור בחודש נובמבר, חודשיים אחרי שהסתיים פרויקט גיוס ההמונים שפתח זיברט לשם הוצאתו. הוא הצליח לגייס 72 אלף שקלים מ־500 תומכים, כשליש מהם אנשי הקבוצה, והוא זוכה לפופולריות גבוהה בעיקר בקרב חובבי ספרי מתח.
"הקבוצה המשיכה להתפתח, והרגשתי שאני כבר לא מצליח להשתלט עליה", הוא מספר. "פתאום ראיתי שחוקרים כמוני נכנסים לקבוצה ומתחילים לתת עצות ולהגיב לפוסטים. בהמשך הצטרפו אלי שני חוקרים פרטיים, ירון שטיינר ונעמה קפטן, וכיום יש כבר 20 אנשים קבועים, שמתנדבים לעזור באיתור אנשים. למרות שאף אחד מהם אינו חוקר פרטי, מדובר באנשים כישרוניים, אכפתיים ומתמידים, וצירפתי אותם כמנהלים בהתנדבות".
במהלך הזמן החלה הקבוצה לייצר גם עבודה בתשלום עבור זיברט ואחרים. "חלק מהמקרים, שבהם לא הצלחנו לעזור במסגרת וולונטרית, התפתחו לחקירה בתשלום", הוא אומר. "מאוד חשוב לי לא לפגוע בענף שלי, ולכן אני נותן בחינם רק משהו שלא מצריך השקעה כספית או השקעה גדולה של זמן מצידי".
יש בקשות שסירבת לטפל בהן בקבוצה?
"ראשית, הקבוצה לא עוסקת במקרים של ילדים שנמסרו לאימוץ, שהם מחוץ לתחום כי חל עליהם איסור מבחינה משפטית. הקבוצה גם לא עוסקת באיתור בני משפחה, אלא רק באיתור מכרים מהעבר, כי כל מה שקשור לחיפוש בני משפחה עלול לדרוך על יבלות ולפתוח פצעים שיכולים להיות רגישים מדי לטיפול חשוף בקבוצה.
"למשל, היה אדם שחיפש בקבוצה את הבת שלו. לא הסכמתי לאשר לו את החיפוש, וזה עורר הרבה אמוציות בקרב חברי הקבוצה. אמרו שזה לא הוגן כלפי האב, שמדובר בניכור הורי שהאם מעורבת בו, ועוד. פניתי לאיש בפרטי כדי לקבל פרטים, והוא סיפר שהיה מכור לסמים, נהג באלימות כלפי בני משפחתו, ועכשיו, כשהשתקם, הוא רוצה לפגוש את הבת.
"זה כמובן מקרה רגיש ומסוכן לטיפול בפומבי, ואני גם לא מוכן לקחת פרנסה מעולמם של החוקרים הפרטיים. הסרתי את הפוסט שלו, הסברתי לו מדוע, והוא כיבד את זה. אגב, אם מקרה כזה היה מגיע אלי כחוקר פרטי, הייתי חייב לוודא עם הבת שהיא אכן מעוניינת בקשר עם אביה, וגם מתנה בחוזה מולו שאפגיש ביניהם רק בהסכמת הבת.
"במקרים אחרים, כשעולה בי חשש לגבי הסיבה שבגינה מחפשים מישהו, אני בודק עם האדם המחפש לפני שאני מאפשר את פרסום הפוסט בגלוי, כי ייתכן שהסיבות אינן תמימות כל כך. למשל, גבר נשוי שמחפש אהבה ישנה ומבקש שאשתו לא תדע על זה לא יעלה בקבוצה, כי יש בזה טעם לפגם, והמטרה שלי היא לא להתחיל לפרק משפחות. ככלל, אני נותן למחפשים את קצה החוט הראשון שאני מוצא, בלי לפגוע בפרטיות של המאותרים. בדרך כלל זה מידע גלוי על האדם שמחפשים".
הקבוצה מספקת לחבריה סגירות מעגל מרגשות לשני הצדדים, שהופכות לעיתים לפרק חדש של חברות או לסיפורי אהבה שניצתים מחדש. שבועות אחדים לאחר הקמתה זיהה זיברט דפוסים שחוזרים על עצמם - סיפורים בעלי אופי מסוים הובילו לשיתופים רבים. כזה, למשל, היה סיפורה של שירלי, בת 47, שבגיל 7, כשגרה בבת ים, הלכה ברחוב עם חברה לכיוון ביתה, ואלמוני תפס אותה בכוח וניסה למשוך אותה לכיוון חדר מדרגות סמוך. החברה התחילה לצרוח, ואישה שהמתינה בתחנת אוטובוס סמוכה ושמעה את הצרחות הגיעה לחדר המדרגות וחבטה בתוקף עד שברח.
"שירלי ביקשה למצוא את החברה, ששמה היה לבנה, וגם את האישה שבאה לעזור. היא אף העלתה תמונות של הבניין ושל תחנת האוטובוס. הפוסט זכה למאות שיתופים, כי הוא היה מרגש מאוד. בסופו של דבר, מצאתי את לבנה בחיפוש שעשיתי ברשת. מצאתי שלוש 'לבנה' מבת ים שהן באותה קבוצת גיל, והראשונה שבהן היתה לבנה המבוקשת. הן ניהלו שיחה מרגשת מאוד. אבל שירלי עדיין לא מצאה את האישה הנוספת שהצילה אותה.
היישוב עם מקרי הפיצוח הרבים ביותר הוא אילת. "האילתים מגיבים ממש מהר", הוא אומר. "אחד הסיפורים היפים היה של בחורה ששירתה בסיני וביום הפינוי יצאה משם בטרמפ עם חייל אחר. בדרך היא היתה עדה לתאונה של דריסת חייל, ויחד עם הבחור שאיתו נסעה הם התגייסו להצלת הפצוע והסיעו אותו לאילת, שם חיכה להם אמבולנס שהוביל אותו לבית החולים.
"את החייל שנפצע היא פגשה במהלך השנים והבינה שהחלים, אבל היא רצתה לאתר את נהג הטרמפ. היא פרסמה בקבוצה, האילתים הגיבו מייד עם שם החייל הפצוע, היא יצרה איתו קשר, והוא נתן לה את פרטי הנהג. התברר שהנהג בא לבקר אותו אחרי כמה ימים בבית החולים. האישה יצרה קשר עם הנהג והם שוחחו. באופן סימבולי, התברר שהוא עובד היום כנהג סמיטריילר, והיא אחות".
אילו תגובות אתה מקבל ממי שאתה מוצא עבורם את המכר האבוד?
"רבות ומגוונות. לפעמים אומרים לי, 'לא יכול להיות שזה הוא', ומספקים הסברים כמו 'לא יכול שהיא התחתנה עם אשכנזי', או 'היא נראית צעירה מדי'. במקרים לא מעטים אנשים מגלים שהאדם שהתאמצו למצוא וכל כך מתרגשים שמצאו, אינו שותף להתרגשות. אנשים שוכחים שבמקרים רבים משהו גרם לכך שהם לא נשארו בקשר.
"יש שמגיבים בכעס ואומרים שהמפגש או השיחה היו מבאסים, או שהאדם שחיפשו הבטיח לחזור אליהם ולא חזר. אגב, לפעמים אנשים כועסים שאנחנו לא מוצאים עבורם את מי שהם מחפשים, כאילו אנחנו עובדים בשבילם".
סאם זיברט נולד בגרמניה. סבתא שלו, אמא של אמו, היתה בת הדודה של רבקה ושרה אהרונסון מארגון ניל"י. אביו יורֶק, יליד פולין, עסק רוב חייו בשיווק זהב והיה בעלים של מועדוני בילוי באירופה. באחד מביקוריו בארץ, בשנת 1962, הכיר את בלהה, צברית שהיתה צעירה ממנו ב־22 שנה. השניים התאהבו, והיא עברה להתגורר איתו במינכן. כעבור שנתיים נישאו, ונולדו להם שני בנים - אלי (55), וסאם, שצעיר ממנו בארבע שנים.
ב־1976, כשסאם בן 6, עברה המשפחה לתל אביב. האב עסק במלונאות, והאם היתה בעלים של פרפומריה. ב־1985 נפטר יורק בגיל 68, מסיבוכים של מחלת ריאות. בלהה בת ה־82 עדיין מתגוררת בתל אביב, בזוגיות שנייה.
סאם נשוי ליעל, אשת חינוך, ואב לשלושה - יובל (21), חייל משוחרר, שירי (19), מדריכת חי"ר, ואורי (12), תלמיד כיתה ו'. מגיל צעיר חלם על קריירה של מפצח תעלומות. "חלמתי להיות בלש משטרתי. הייתי מאלה ש'בלעו' ספרי מתח והיו מכורים לסדרות טלוויזיה כאלה".
בצבא שירת במחלקת ביטחון שדה, שם התוודע לחקירות ולתחקירים וחידד את חושיו הבלשיים. כשנה לאחר השחרור החל לעבוד כמאתר כתובות במשרדי חקירות, ובהמשך הסדיר את רישיון החוקר שלו במשרד המשפטים והמשיך לעסוק בתחום - תחילה באיתור חייבים, בהמשך בחקירות כלכליות ועסקיות, ולבסוף, ב־1995, פתח משרד חקירות משלו.
כעבור כמה שנים החליט להתמקד דווקא בחקירות אישיות ומשפחתיות, כאלו שכללו בגידות, סכסוכי ירושה או סחיטות. אולם הנישה שהתחבבה עליו במיוחד היתה זו של חיפוש קרובים. בהמשך הגיש פינות קבועות בתוכניות רדיו שונות וניהל במשך שנים את פורום החקירות הפרטיות בפורטל תפוז.
"זה נושא שמרגש אותי, כי החקירות כאן אינן מוזמנות בעקבות בעיה כמו בגידה, סכסוך עסקי, סכסוכי ירושה, מעילות של עובדים או סחיטות ואיומים. זה נושא שיושב על כמיהה, על מטען רגשי שמציק ורוצים לפתור אותו, טעות שרוצים לכפר עליה, אהבה שהתפקששה, ולפעמים גם מפגשים מקריים מהעבר, שאינם מרפים".
למרות הניסיון שצבר והמקרים הרבים שטיפל בהם, לפני ארבע שנים גילה זיברט שהמציאות עולה על כל דמיון. זה קרה באפריל 2017, כשמצא את עצמו, לראשונה בחייו, בתפקיד האיש שאותו מחפשים.
הכל החל בהודעה תמימה בפייסבוק: "שלום, אנחנו מחפשים לדעת יורק זיברט, מכיר? ברכות מגרמניה", כתבה לו אישה כבת 50 בשם דיאנה, המתגוררת בגרמניה, בתרגום גוגל טרנסלייט מגרמנית לעברית. פנייה דומה קיבלה גם אשתו של אחיו, הנושאת אותו שם משפחה.
"זה היה ביום שישי אחר הצהריים", הוא נזכר. "הייתי בטיול במדבר ולא הבנתי מה העניין, אז לא מיהרתי להגיב. גיסתי פנתה מייד לאחי, ויחד הם ענו לאישה, 'כן, מכירים אותו, במה מדובר?'
"אותה דיאנה ענתה מייד, 'אני מחפשת אותו כי הוא האבא הביולוגי שלי'. הם פתחו מייד קבוצת ווטסאפ משותפת של כולנו, למרות שהייתי בשוק וביקשתי למשוך זמן. זה בסך הכל היה פרופיל בפייסבוק ורציתי לבדוק שהיא אמיתית. לא מתוך חשדנות, מתוך מקצוענות. לפעמים אנשים בונים סיפור כיסוי כדי להשיג מידע אחר.
"אבל אחי וגיסתי לא חשדו. הם שיתפו איתה פעולה, ובתוך דקות שלחה דיאנה בקבוצה חמש תמונות של אבא שלי, ובהן תמונה שלו מנשק את אמא שלה, תמונה שבה הוא מחזיק אותה בידיו כשהיא בת שנה ובידיה דובי חום, וגם תמונה של אבא שלי מחופשת סקי בצרפת, שהיתה גם לנו באלבום. נזכרתי שכשהייתי בן 5 התגנבתי למשרד שלו, פתחתי בחשאי מגירות וראיתי תמונה של ילדה עם דובי, שלא ידעתי מי היא. לא העזתי לשאול אף אחד.
"כשהיה ברור לכולנו שהסיפור נכון, עברנו לדבר בפייסטיים וניסינו יחד להבין מה בדיוק קרה. התברר שאבא שלי פגש בגרמניה את אמא של דיאנה, שהיתה צעירה ממנו ב־20 שנה, שנה לפני שהכיר את אמי. היה ביניהם קשר רומנטי, אבל בגלל שלא היתה יהודייה, הוא אמר לה שלא יוכלו להינשא.
"באחד מביקוריו בישראל הוא הכיר את אמי, התאהב בה וביקש שתבוא לגור איתו במינכן, למרות שהיתה לו בת זוג אחרת בעיר. כשאמי הסכימה, הוא סידר לאמא של דיאנה ג'וב בפרנקפורט, וכך הרחיק בין שתי הנשים.
"במשך חמש שנים הוא למעשה ניהל קשר רומנטי עם שתיהן, כשאף אחת מהן לא יודעת על האחרת. שנתיים אחרי שאמי הגיעה למינכן הם נישאו, כשהיא היתה כבר בתחילת ההיריון הראשון. מתברר שבאותו זמן גם אמה של דיאנה היתה בהיריון, מתקדם יותר. דיאנה נולדה ארבעה חודשים לפני אחי.
"כשדיאנה היתה בת שנה וחצי, אבא הסביר לאמא שלה שהוא עולה לישראל, כי הוא חייב למצוא לעצמו כלה יהודייה. היא ליוותה אותו ברכב למרסיי כדי שיעלה לכאורה על אונייה לארץ, אבל בפועל הוא כלל לא הפליג לישראל, אלא חזר למינכן והמשיך לחיות איתנו שם במשך תשע שנים נוספות, עד 1976, אז עלינו לארץ.
"אמה של דיאנה נישאה לגבר אחר זמן קצר לאחר מכן ולא סיפרה לה שזה אינו אביה הביולוגי. בגיל 9 היא מצאה אצל סבתא שלה תמונה של אדם זר מנשק את אמה, ביקשה לדעת מי הוא, והסבתא סיפרה לה את הסיפור, אבל אסרה עליה לשוחח על כך עם איש, גם לא עם אמה. היא חיה עם הסוד עד גיל 14, אז שמעה את אמה מספרת על כך לשכנה, תחקרה אותה, ולכאורה הוציאה ממנה לראשונה את הסיפור.
"בבגרותה היא תהתה מדוע הם לא מחפשים את אביה. בדיעבד התברר לה שהאם והסבתא גילו בשלב כלשהו שהוא עדיין חי בגרמניה ובחר להתנתק, ושהן לא סיפרו לה כדי לא לפגוע בה. רק כשהיתה בת 24 סיפרה לה אמה את האמת, אבל המשיכה לגונן עליו ואמרה שהוא היה בחור טוב שתמיד עזר להן, ושמלכתחילה אמר שלא יוכל להינשא לה, כי אינה יהודייה.
"דיאנה אמרה לנו שלא רצתה לפגוע במשפחה הישראלית של אבא שלה, שאינה יודעת דבר, כך שלמדה לחיות עם הידיעה הזאת בלי לאתר אותו. היא נישאה, התגרשה והכירה בן זוג חדש, בלש במשטרה, וביוזמתו היא ניסתה בגיל 50 לאתר את המשפחה הישראלית של אביה".
מה הרגשת באותו יום, כשלמדת על ההסתרה של אביך?
"בהתחלה הייתי מופתע, עדיין לא ידעתי איך להתייחס לזה. חשבתי שיהיה נכון 'לקנות זמן', כדי להבין או לעכל או לברר פרטים. אבל זה התקדם מעצמו במהירות. ידענו שאבא שלי אהב נשים, אבל לא היה לנו מושג שיש לנו אחות, שגדולה מאחי בארבעה חודשים.
"בסך הכל שמרתי על קור רוח. במובן מסוים, העבודה שלי מקהה את החושים ומכינה אותך למצבים כאלה. חוץ מזה, אנחנו משפחה שמקלילה דברים. העובדה שאבי נפטר 31 שנה לפני כן אפשרה לנו להתייחס לכל המקרה בקבלה ובסקרנות.
"אין בי כעס על אבא שלי, יותר חמלה, ואפילו קצת רחמים. עלתה בי המחשבה שאולי הסוד שלו ורגשות האשם בקשר לילדה שהשאיר מאחור הם שפגעו בבריאותו והרגו אותו מוקדם מדי. אבא אהב מאוד ילדים, וקשה לי להבין איך הצליח לחיות עם ההחלטה להשאיר ילדה מאחור".
איך הגיבה אמא שלכם לסיפור?
"ברגע הראשון תהינו אם היא ידעה ולא שיתפה אותנו. מאחר שהייתי במדבר באותו יום, החלטנו שאחי ייסע לבקר אותה למחרת ויספר לה. היא לא האמינה למשמע אוזניה, חשבה שאנחנו עובדים עליה.
"כשהבינה שזה אמיתי, היא ביקשה לשוחח עם דיאנה. היא התרגשה מהשיחה ברמות מטורפות, היתה בהיי ממש, הרגישה שפתאום קיבלה ילדה חדשה. הן שוחחו שיחה ארוכה בגרמנית. שנתיים לאחר מכן הוזמַנו לחתונה של דיאנה, ושם אמא שלי פגשה את דיאנה ואת אמא שלה".
אתם בקשר מאז?
"בוודאי. שלושה ימים אחרי השיחה, בחול המועד פסח, טסתי עם אשתי, אחי וילדיו לחופשת סקי באוסטריה, וקבענו להיפגש איתה. היא באה בקרוואן מגרמניה עם בן זוגה. בילינו יחד, והחיבור היה מיידי.
"כמה חודשים אחר כך היא באה לישראל בפעם הראשונה, לקחנו אותה לקבר של אבא, והיא ממש התפרקה מבכי. מאז היא כבר ביקרה כאן כמה פעמים, ואנחנו נסענו אליה, לחתונה שלה עם אותו בלש משטרה. אנחנו בקשר קבוע בחגים ובימי הולדת, מאחלים תמיד מזל טוב ועושים שיחות וידאו. היא בקשר עם כולנו, ממש כמו משפחה רגילה".
הסיפורים שנבחרו לספר - כולם מעבודתו כחוקר פרטי, ולא מהקבוצה שפתח - מורכבים, מסקרנים וטעונים רגשית. רובם כרוכים בחיפוש ובמציאה של אנשים אבודים בארצות זרות, כשהדבר היחיד שידוע עליהם הוא שמם הפרטי.
למשל, אב שמנסה לאתר בהולנד בן שהוא חושב שיש לו מחברה הולנדית שהיתה לו בארץ לפני כמה עשורים, או ילדים שנולדו בארץ לאב ישראלי, אבל נלקחו על ידי אמם לארץ מוצאה בדרום אמריקה, ורק אחרי 20 שנה, כשהיתה על ערש דווי, היא סיפרה להם שאביהם חי בישראל.
כמעט כל הסיפורים בספר אינם מסתיימים בהפי אנד, למרות שהאבודים נמצאים. זו היתה החלטה מודעת לבחור דווקא בסיפורים כאלה?
"לא. הסיפורים משקפים את מה שקרה במציאות. בחיפושים שקשורים לאהבות עבר אכן יש הרבה אכזבות, אבל זה הגיוני, כי אנשים לא עוצרים את חייהם. זה קורה גם עם חיפוש חברים ישנים, כי אנשים משתנים עם השנים, ומה שאתה מתגעגע אליו אצל האדם שאתה מחפש כבר לא בהכרח קיים.
"במקרים של חיפוש קרובים שנוצר ביניהם נתק, כשמדובר על הורה וילד, כמעט תמיד הצד השני יסכים להיפגש, ולו רק כדי להתעמת עם הנושא, אבל לא תמיד זה עובד. לא פעם המשקעים חזקים מדי, ואנשים רבים לא מצליחים להתגבר על הכעס".
איך אתה מצליח להכיל את כל המקרים הטעונים הללו?
"גם אשתי שואלת אותי את השאלה הזאת. אני חושב שיש בי קור רוח מולד, שמאפשר לי לא לתת לרגשות לנהל אותי. במהלך שנות עבודתי כחוקר פרטי למדתי לעשות נתק, ובהמשך להסביר לעצמי שזה אפקטיבי, כי אם לא אעשה זאת, זה יפגע בעבודה שלי. אני אמור לפתור בעיות. לכן, בעיקר במצבי לחץ, יש לי מנגנון שמפריד בין תחושות לבין פעולות".
