היא היתה בכל מקום.
גם כשחשבתי שיש לי סקופ חד־פעמי, שבשבילו הייתי צריכה לכתת רגליי לגבעה עלומה ולהתחמק מפלשתינים, מנערי גבעות ומחיילים, מירי כבר היתה שם, עם המצלמה, המטפחת עם הקשירה של פעם, ומבט נחוש וחסר פשרה. וגם אחרי שהכל נגמר, וכולם היו מותשים מהמלחמות המוכרות עד אימה, מירי עדיין היתה שם, על הגבעה, מחפשת זווית חדשה, רעננה, מרגשת. היא לא היתה יורדת מהגבעה בלי תמונה מנצחת.
שדות אש קודש
ילד מבויש לצד החיילים
"פלשתינים יצאו לחרוש את השדות הסמוכים ליישוב אש קודש, שטח שנמצא במחלוקת. כמה מנשות היישוב יצאו עם ילדיהן למחות על החריש, והחיילים נשלחו לשמור שההפגנות לא יתלהטו. אחד הילדים הקטנים שבא עם אמו ניסה לדבר עם החיילים, אבל כשהבין שאין שיתוף פעולה, חזר לאחור ומבטו למטה. כנראה הבין שהסיטואציה לא פשוטה".
הכרתי אותה לפני 20 שנה, כשעבדתי במחלקת הדוברות של מועצת יש"ע. בניגוד לצלמים עם האופנוע, הסטייל וז'קט העור, מירי הגיעה באוטו קטן ומצ'וקמק עם חצאית לוחכת עפר וחולצה שמכסה את המרפקים. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, הארץ מָלאה אש ותימרות עשן, המתנחלים עדיין חששו מהתקשורת, שעד אז היתה עוינת כלפיהם במיוחד. אבל מירי הצליחה ליצור אצלם אמון בלי להתאמץ בכלל. היא לא התחנפה, לא התחנחנה. היא פשוט היתה היא. ככה, נקי.
מספרים שקיבלה את המצלמה הראשונה שלה לבת המצווה, ומאז לא הפסיקה לצלם. ובאמת, המצלמה היתה כמו המשך של הגוף שלה. היא ראתה את המציאות מבעד לעדשה. והיה אכפת לה. לא רק כצלמת, אלא כעיתונאית עם שליחות, כמו העיתונאים של פעם, שרוצים לשקף את הסיפור במדויק. גם בזמנים שהמתנחלים הוקעו, היא היתה שם, בכל מקום, כי היה חשוב לה להעביר את האנושיות שלהם, מעבר לפלקטיות, מעבר לדעות הפוליטיות. היה חשוב לה שיכירו אותם לעומק. שיראו את האמת.
חמורו של משיח
חמור לבן עומד ליד שלט ועליו תמונת הרבי מלובביץ'
"לכל אחד יש פירוש משלו מי המשיח עבורו, ומה יביא את המשיח, ואחת האמונות היא שהמשיח יגיע על חמור לבן" היתה לה עין ייחודית, נפש ייחודית, יכולת לתפוס את המהות הפנימית של הסיפור, של הרגע. על כל אלה היא זכתה בפרסים בתחרויות בינלאומיות, ולא פחות חשוב, הצליחה לגעת בהרבה מאוד אנשים, ואולי גם לגרום להם לעצור ולחשוב.
נפגשנו הרבה בפיגועים, בפינויים של יישובים ומאחזים, בהלוויות ובימי שבעה. באירועי קיצון, שבהם הכאב עצום, והרגש סוער, והדם מפעפע. צריך להיות אדם חזק מאוד כדי להחזיק את כל זה ולהישאר בפוקוס. אני נשברתי. היא לא. האירועים האלה יצרו בינינו איזו רעוּת, קצת כמו בין חיילים בקרב. היא סיפרה לי על חייה, על הקשיים, על הצער הגדול והשמחות הקטנות. נכון, כולם חווים צער ושמחה, אבל אצלה הכל נראה עוצמתי יותר. תמונות עם קונטרסט גבוה, צבעים חזקים. דרמה.
ישבתי לידה על הגג בשא־נור, עם המתיישבים שהתבצרו רגע לפני הסוף: סוף היישוב, סוף ההתנתקות, סוף הפרק הזה של ההתיישבות בצפון השומרון. צילמתי סרט לערוץ 2, והיא הופיעה שם. אלוהים יודע איך הגיעה. ידענו שתינו שזאת כרוניקה של סוף ידוע מראש. שיירה ארוכה־ארוכה, של שוטרי יס"מ לבושים אפור כהה־כהה, חמושים וממוגנים מכף רגל ועד ראש, צעדה מצומת היישוב בדרכה אלינו. האדרנלין היה בשיאו, הלב השתגע, הזרים כאב ופחד לכל תא. מירי צילמה אותנו דרך הדמעות, איך אנחנו רוקדים ושרים ובוכים, איך אבא שלי קורע לי קריעה בבגד. כאילו צריך משהו שיזכיר כל החיים את הרגע הזה. המספר והמסופר והצלם והמצולם מתערבבים. זה לא מקצועי, זה אנושי. אי אפשר אחרת.
עמדת ירי
אישה מתאמנת במטווח בגוש עציון
"נשים רבות באזור אוחזות בנשק להגנה עצמית, ולכן נדרשות להתאמן. מה שבעיקר תפס את עיניי היה גיל האישה, לבושה המיוחד והיותה דרוכה מול המטרה".
זאת היתה מירי. היא היתה בכל מקום, עם המצלמה והלב והמקצועיות והעיקשות והתום. לא ראתה ממטר, אבל ראתה יותר טוב מכולנו. עם פרספקטיבה ונפש של אמן, בלי שיפוטיות. ותמיד עם סבלנות, הרבה יותר מאשר לי. כשהיא היתה שם, ידעתי שאין מה לדאוג. שייצאו תמונות נהדרות.
שיחה לשום מקום
ילד עומד ליד טלפון ציבורי על מבנה, ביישוב רותם שבבקעת הירדן
"כשראיתי את הילד עומד ומנסה את מזלו עם הטלפון, הרגשתי כמו בהצגה 'מחכים לגודו'. היה בזה משהו סוריאליסטי, באמצע שום מקום, על מבנה, מוצב טלפון שאין ספק שהוא לא מחובר לקו, והילד מטפס ומצמיד את השפופרת לאוזנו, כשברקע כל הבקעה פרושה מולו".
בהלוויה סיפרו ילדיה על חיים לא פשוטים, על יחסים לא פשוטים, ועל קרע שהתאחה בחודשי המחלה הארוכים והמייסרים. סיפרו על ילדות עם אהבה עצומה ועם כאב עצום. בלילה האחרון ישב לידה אחד מבניה, ניגן ושר לה את שירם של איתמר פרת ונעמי שמר, "אסיף":
"אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.
אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.
אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר".
כשהוא סיפר על זה בדמעות, אני יודעת שמראה פניה היפים של מירי עלה אצל כל אלה שבאו ללוותה.