70 שנים אחרי
ראש הממשלה נתפס "על חם" בסיומה של תעלומה בחו"ל, לסוחרים בחנויות נמאס מאפליית המנגנון ההסתדרותי, ובתי הדפוס שולחים את הלקוחות לחפש בעצמם נייר • זה מה שקרה השבוע לפני שבעה עשורים
"די למשטר הפרוטקציה"
באמצע דצמבר 1950, למשך ימים אחדים, התגודדו מול בניין ההסתדרות בתל אביב משמרות מחאה מטעם "איגוד הסוחרים הקמעוניים הארצי", בגנות מה שכינו "משטר הפרוטקציוניזם". למפגינים הצטרפו בעלי חנויות רחוב מכל רחבי הארץ.
לעומת הסוחרים ניצבו חברי ההסתדרות, שהעמידו הפגנה משלהם נגד מי שאותם הגדירו "הסוחרים הקפיטליסטים". מפעם לפעם פרצו חילופי מהלומות בין שני המחנות היריבים.
המהומות היו קשורות בעובדה שבחודשים האחרונים החלו הסוחרים לסבול מירידה באספקה של מוצרים רבים. מבירור שערכה נשיאות "איגוד הסוחרים" התברר שניתנה הוראה מטעם "המשביר המרכזי" (ארגון כלכלי שהיה אחראי למפעלי ההסתדרות) להתעלם מהזמנות שמגיעות מחנויות רחוב, ולהעדיף אספקת מוצרים לחנויות "המשביר לצרכן" ההסתדרותיות ולאגודות קואופרטיביות ששיתפו פעולה עם ההסתדרות.
לדוגמה, המפקח מטעם משרד המסחר והתעשייה הקפיא את המלאים בבתי החרושת לנעליים בארץ, תוך דרישה שנעליים יסופקו רק לסוחרים קמעוניים שיציגו רישיון לקנייה ולמכירה של נעליים - שאותו הנפיק "המשביר המרכזי".
באותה דרך העניק משרד המסחר והתעשייה את המונופול על שיווק בגדי חורף לחנויות "המשביר לצרכן", שמלאו בסחורה, בעוד חנויות הרחוב עמדו ריקות למחצה ובעליהן מתפוצצים מזעם.
האירועים, שכאמור גלשו פה ושם לאלימות, ביטאו את ההתנגשות הרעיונית בין המערכת ההסתדרותית שבשליטת מפא"י הסוציאליסטית, שייצגה את מעמד הפועל המתפרנס משכר עבודה, לבין אנשי המערכת הזעיר בורגנית, עצמאים שהתפרנסו ממסחר ויוצגו על ידי מפלגת "הסתדרות הציונים הכלליים" הליברלית.
סוגיית השלטת המנגנון המפלגתי של מפא"י במוסדות השלטון והכלכלה היתה אחד ממוקדי התעמולה המפלגתית בבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ב־31 ביולי 1951. שיטת ה"צעטאלאך" (פתקים) של מפא"י, בנוסח "הנ"ל מאנ"ש" (מאנשי שלומנו), שקידמה העדפות לפי שיוך מפלגתי, כיכבה בקמפיין של מפלגת "הסתדרות הציונים הכלליים", שהגדילה את כוחה משבעה חברים בכנסת הראשונה ל־23 בשנייה.
הצעה ל"בִנאום ירושלים" שוב עולה לדיון באו"ם
ב־13 בדצמבר 1950 הוגשו לאו"ם כמה הצעות ב"שאלת ירושלים": שבדיה הציעה להציב בירושלים נציג מטעם האו"ם, "שיהיה בעל סמכויות בקביעת נהלים וסדרים". ארה"ב ובריטניה הציעו ש"הנציג יהיה חסר סמכויות ויידרש, אחרי 12 חודשים, להגיש לעצרת דו"ח והמלצות". ואילו הבלגים הגישו את ההצעה הקשה ביותר מבחינת ישראל, כשהזמינו את האו"ם "להקים ועדה של ארבעה אישים, שתנהל משא ומתן עם ישראל ועבר הירדן בעניין בעיית ירושלים, ושקביעתה בעניין בנאום העיר, בשליטת האו"ם, תוכפף על הצדדים הנוגעים בדבר".
לוטננט גנרל וויליאם ריילי, ראש מטה האו"ם בירושלים, דילג הלוך ושוב בין משכנו בארמון הנציב שבעיר לבין משרד החוץ בקריה שבתל אביב, לפגישות עם מנכ"ל משרד החוץ, ולטר איתן. משם קפץ לרבת עמון, לפגישות עם ראש ממשלת עבר הירדן, סמיר א־ריפאעי, וכל זאת בניסיון ליצור קשרים בין הצדדים ולהגיע לנוסחה מקובלת בנוגע למעמדה הבינלאומי של ירושלים החצויה.
בכל הפעמים שבהן עלה לדיון נושא שקשור באחת מנקודות הגבול לאורך קו שביתת הנשק בין ירושלים המזרחית והמערבית, הקפיד ריילי להגיע למקום עם הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, לדון בדברים מקרוב.
בסופו של דבר, כל הניסיונות לקבע את מעמדה של ירושלים כעיר בינלאומית התמסמסו, והפעילות הדיפלומטית סביב הנושא שככה עד אחרי מלחמת ששת הימים, ב־1967.
מחסור בנייר בבתי הדפוס
ב־17 בדצמבר 1950, בשעה 12:00 בדיוק, פתח ענף הדפוס בישראל ב"שביתת אזהרה". הסיבה: מחסור בנייר.
"היום אנו שובתים רק לצורך המחשה", הסביר לעיתונאים יו"ר איגוד בתי הדפוס בישראל, בועז וולדמן, והוסיף: "המראה של מכונות ואנשים שובתים ממלאכה יהיה חלק בלתי נפרד מחיינו בעוד שבועות ספורים, כשמלאי הנייר בארץ יאזל לחלוטין, ומי יסייע אז ל־9,000 בתי האב המתפרנסים מענף הדפוס?"
כבר באפריל 1950, עם קבלת מלווה בגובה 100 מיליון דולר מטעם הבנק העולמי, דרשו ראשי ענף הדפוס מהממשלה הלוואה בסך 750 אלף דולר, בנימוק ש"בכסף זה נוכל לקדם את ענף הדפוס בישראל, לתקן מכונות קיימות ולייבא מכונות חדישות, וגם להקים רזרבה של נייר שתספיק לנו לחודשים רבים קדימה".
וולדמן הקריא בזעם באוזני העיתונאים את התגובה שקיבל ממשרד המסחר והתעשייה: "לאחר דיון בעניינכם הגענו למסקנה שענף הדפוס אינו חיוני לצורכי המדינה בעת הזאת, ולכן אנו נאלצים להשיב ריקם את בקשתכם להלוואה".
כעבור חודשיים נכנסה ישראל ל"משבר נייר": בתי דפוס רבים שבתו ממלאכה, ואחרים קיבלו עבודות בהתאם לכמות הנייר שעמדה לרשותם. במקרים רבים נשלחו לקוחות, דוגמת בתי הוצאה לאור, לאתר בכוחות עצמם מטען נייר שיספיק להוצאת ספר או חוברת. העיתונים דיללו את מספר הדפים, ופנקסים, מחברות וטפסים נעלמו מהמדפים.
המשבר הסתיים באמצע יוני 1951, כשלארץ הגיע משלוח גדול של נייר מאיטליה.
הכנות לייבוש החולה
אחד המבצעים ההנדסיים האדירים בתולדות מדינת ישראל עומד לצאת לדרך. "מייד עם גמר עונת הגשמים הקרובה יחלו עבודות ייבוש אגם החולה", כך דיווח ב־18 בדצמבר 1950 ד"ר אברהם גרנות, יו"ר הדירקטוריון של קק"ל. נמסר שכבר נחתמו חוזים עם קבלנים למבצע ייבוש האגם, לצורך הגדלת שטח הקרקע הזמין לעיבודים חקלאיים. הייבוש עצמו החל באמצע 1951 והסתיים שבע שנים מאוחר יותר - ב־1958.
לאן נעלם בן־גוריון?
באמצע דצמבר 1950 נעלם לפתע ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, וישיבות הממשלה בוטלו. לשאלות העיתונאים לפשר ההיעלמות השיב מזכיר הממשלה: "אין תגובה". כעבור כמה ימים אותר בן־גוריון במקרה על ידי כתב העיתון "ג'ואיש כרוניקל" בלונדון, בפתח חנות ספרים ברחוב אוקספורד. הכתב יצר קשר עם עשרות חנויות ספרים במרכז לונדון, ולבסוף העריך ש"בן־גוריון רכש בלונדון יותר מ־100 ספרים בנושאים היסטוריים". והמטרה האמיתית לנסיעה? היא נותרה חסויה.
טריק שיווקי לירחון
בדצמבר 1950 יצא הירחון "תפריט" (שדמה במתכונתו ל"לאשה") במדור חדש, "זהה את עצמך", שבו פורסמה מדי חודש תמונה של קבוצת אנשים אקראית, כשהם עומדים בתור לקולנוע, צופים במשחק כדורגל או יושבים בבית קפה. בני המזל שזיהו את עצמם בצילום היו זוכים בפרס של 4 לירות, כשכר שני ימי עבודה של פועל באותם זמנים. המהלך השיווקי הביא להגדלה ניכרת בתפוצת הירחון: צלם המערכת היה נעמד במופגן מול קבוצות אנשים, חבוש כובע עם הלוגו "תפריט", ובכך דרבן המוני קוראים לרכוש את הגיליון הקרוב, בתקווה לגלות בו את עצמם.
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
גמדא
בית חרושת שהוקם ב־1958 בקיבוץ כפר הנשיא וייצר דגמי מכוניות משחק לילדים מקרטון - ובהמשך ממתכת, ובהם ג'יפ וויליס, אוטובוס אגד, רכבי צה"ל ומשטרה. "גמדא" נסגר באמצע שנות ה־60 אך נפתח מחדש ב־1967 בשותפות עם קונצרן כור, והפעם התמקד בייצור וביצוא של דגמי מכוניות אמריקניות. המפעל נסגר סופית בשנות ה־70, ומכוניות הצעצוע שייצר נחשבות כיום לפריטי אספנים. מחיר אוטובוס "גמדא" שבתמונה, למשל, עומד על כ־3,600 שקלים.
הצרכנייה / הלבשה והנעלה
נעליים חתוכות
קראו להן גם "נעליים גזורות" - עוד המצאה של שנות ה־50, שנוצרה כמענה למצוקה הכלכלית שאפיינה את חייהם של רוב האזרחים בשנים ההן. הילד במשפחה גדל, כף רגלו נלחצה בנעל, אבל אין כסף לקנות נעליים חדשות. מה עושים? הולכים לסנדלר, וזה היה קוטם במספריים את חלקה הקדמי של הנעל. האצבעות אמנם בצבצו מלפנים, אך כף הרגל קיבלה עוד קצת מקום לגדול, וההוצאה לרכישת נעליים חדשות נדחתה.
אוגרים מזון - בגלל המלחמה בקוריאה
בדצמבר 1950 מלאה חצי שנה למלחמה בחצי האי קוריאה, שפרצה ביוני אותה שנה והפכה לזירת התנגשות עולמית בין־גושית. העיתונות בארץ דיווחה כמעט מדי יום על התרחבות הלחימה, וביישוב העברי גברה החרדה שהקרבות יזלגו לאירופה ויציתו מלחמת עולם שלישית. בפתחי חנויות ברחבי הארץ נראו תורים ארוכים לרכישת מצרכי יסוד, ובציבור עלתה הדרישה לבטל את ההגבלה על מספר חבילות המזון החודשיות שמשפחה רשאית לקבל מקרוביה בחו"ל. המלחמה העקובה מדם, שנותרה לבסוף בגבולות קוריאה, הסתיימה ביולי 1953.
מודעות שהיו
