בדירת הוריי ברחוב ג'ורג' אליוט 9 בתל אביב מעל חדר האמבטיה היה בוידעם (עליית גג). במקום דוד חימום החזיקו שם הוריי פריטים בעלי ערך סנטימנטלי למשפחתנו. למרות קשיי הנגישות, נאספו בבוידעם מוצגים שהפכו אותו למוזיאון זוטא. תמונות ישנות של הוריי ממחנה העקורים קרמונה שבאיטליה, קטעי עיתונים מצהיבים המתארים את קשיי הצנע בראשית שנות ה־50, קופסאות נעליים עמוסות בתעודות ובמסמכים, כולל תעודת חברות של אבי, שרגא, בתנועת החירות בחתימת ידו של המפקד מנחם בגין, ואוסף של מכתבי אמי למדור לחיפוש קרובים בניסיון לאתר את אחיה ואת אחיותיה, שהועמסו על קרונות רכבת ולא שבו מהתופת.
המוצג המשמעותי ביותר בבוידעם היה מדי אסיר של אבי ממחנה הריכוז דכאו, שפעל בקירבת מינכן, גרמניה. אלו המדים שהיו לגופו הצנום והכחוש של אבי ביום 29.4.1945, בעת שחרור המחנה על ידי חיילי הצבא האמריקני. איתו השתחררו חבריו לתא, ובהם אחיו ודב שילנסקי, שלימים היה יושב ראש כנסת ישראל.
אבי, ששרד את צעדת המוות של אסירי המחנה, מעולם לא הסכים להיפרד ממדי האסיר. הם ליוו אותו בכל נדודיו אחרי המלחמה. מדים מבד קשיח בעלי פסים לאורכם. צורת המדים היתה גם הסיבה שאבי התקשה מאוד להתעטף בטלית, כולל בבר המצווה שלי. חלקי המדים המתפוררים וצורת הקיפול המיוחדת שלהם זכורים לי עד היום. באחד מימי הפורים, כילד, ביקשתי מאבי להתחפש לאסיר מחנות ולהשתמש במדים, הוא הביט בי בפנים זועפות כאילו חיללתי את הקודש. מעולם לא חזרתי לדבר איתו על המדים.
כעבור שנים הבנתי שהוא לא השתחרר באמת מאובדן אשתו ובנו התינוק בגטו קובנה ומאימת הרשע והזדון שהיו מנת חלקו במחנה הריכוז דכאו. גופו שרד את השואה, אך חלקים מנשמתו נשרפו על ידי השטן ושלוחיו. הפנמתי מזמן את מגבלות היכולת להבין את נבכי נפשם המיוסרת של ניצולי השואה.
אבי נפטר בגיל צעיר ועודני נער. אמי נאלצה שוב להתמודד עם אובדן. לחזור שוב, כמו אז, אל הרמפה בברקנאו ולהחליט להמשיך לשאת במסת החיים. כמה שנים לאחר שאבי נפטר עברה אמי דירה. לא היו לה כוחות הנפש להוריד מהבוידעם את המוצגים, לעבור עליהם ולמיינם. הפרידה מאבי כללה גם את הפרידה ממדי האסיר שליוו אותו לאחר השחרור. בטוחני שהמובילים שפינו את הדירה לא ידעו כלל איזו פיסת היסטוריה כואבת הם משליכים לעפר.
* * *
לפני כשבועיים, כמו מתוך חלום הזוי, המדים של אבי חזרו אלי ופגעו בי כברק אש. בכלי התקשורת הראו תצלומים שצולמו במחנה הריכוז דכאו על ידי חיילים אמריקנים ביום שחרור המחנה. תמונות קשות לצפייה שיכולות לתאר מעט את הסבל ואת הייסורים שהיו מנת חלקם של אסירי המחנה. ערמות של גופות, אסירי מחנה שלדי אדם מהלכים וחיילים אמריקנים שמוציאים להורג את השומרים הנאצים כביטוי ספונטני של הלם מהמפגש עם הזוועה.
בתצלום השני זיהיתי בוודאות את אבי עומד במחנה כשלגופו בגדי אסיר עם פסים. אותם מדים שעליהם שמר מכל משמר. נרעש ונפעם לא מצאתי את נפשי מרוב עוצמת רגשותיי. מייד הרמתי את הטלפון כדי ליצור קשר עם שורדי המחנה ולוודא את הזיהוי, אלא שכבר אין למי להתקשר. אבי, דודי ודב שילנסקי, זכרם לברכה, כבר אינם בין החיים.
* * *
דודי, דוד שיין ז"ל, היה עם סבי ועם אבי במחנה דכאו. בשנת 2008 הוא מסר לאנשי ארכיון יד ושם עדות מהשואה. עדות בת תריסר שעות שהוסרטה, הוקלטה ותומללה. מתוך עדותו הארוכה בחרתי קטע קצר המתאר קצת מאימת מחנה דכאו.
"הגרמנים מסרו לנו בגדי אסירים והשאירו לנו את הנעליים. לנעליים היתה משמעות עליונה, כי החיים והמוות היו בידי הנעליים. אדם שאיבד את הנעליים כאילו איבד את השיניים, ולמעשה נידון למוות. סידרו אותנו בקבוצות ושלחו אותנו לעבוד במבנה תת־קרקעי ענק שיועד למפעל מטוסים.
"היינו ישנים על קרשים. מהבגדים עשינו כרית בעיקר כדי שלא יגנבו אותם. בכל בוקר בשעה שש בקור מקפיא התייצבנו למסדר, ומי שהיה מאחר דינו היה הוצאה להורג. גם אלה שהגיעו בזמן ספגו מלקות. האוכל שלנו היה מנת לחם, שתי פרוסות קטנות. קשה להסביר מה זה להיות תמיד רעב על סף עילפון.
"בוקר אחד שמענו רעש, ראינו טנק אמריקני והבנתי שמי שנשאר בחיים משוחרר. האמריקנים נתנו לנו שוקולד ששנים לא ראיתי. האמריקנים לא עניינו אותי. הייתי עסוק בשאלה מה נאכל, היכן נלון בלילה ומה יקרה מעתה ואילך. שמחנו, אך לא היה לנו כוח לתת לשמחה שלנו ביטוי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו