"את שותה את התה שלך עם סוכר? דבש?", נעה רוטמן שואלת אותי במטבח ביתה ברמת השרון.
"אנחנו לא ממתיקים בשבוע של היורצייט של רבין", נשלף לי בטעות. נעה מתפוצצת מצחוק, ואני נושמת לרווחה.
תגידי, אני שואלת אותה ליד השולחן, למה צחקת?
"כשברור לי שזה לא כדי להעליב, אני צוחקת".
וכשמכנים את הימים לפני האזכרה "פסטיבל רבין"?
"פעם זה פגע בי, בהתחלה. היום כבר לא".
וכשאורלי לוי אומרת ש"רבין זה שלכם, לא שלי"?
"אז אמרה, אז מה? אני יותר מזועזעת מגניבת הקולות שהיא עשתה למצביעי השמאל. האישה הזאת לא ראויה לשבת בפרלמנט הישראלי".
מה כואב לך, 25 שנה אחרי?
"הפצע שלי הוא קריאות ה'בוגד'. אחד הלילות הקשים שהיו לסבא שלי הוא ליל הפעולה לחילוץ נחשון וקסמן, שבה נהרג גם ניר פורז, והפגישות שהיו הכי קשות לסבא שלי הן אלה עם בתיה ארד. אבל הוא מעולם לא ברח מאחריות. אידיאולוגית אין בעיה להתווכח על מהלך, אבל להגיע למקומות של פיגועים ולדבר נגד סבא שלי כשאנשים צעקו 'רבין בוגד' ברקע, זה מקומם. ולחשוב שמשם צמחה המנהיגות הנוכחית שלנו, זאת ממש סטירה. אנשים לא הבינו את העלבון שטמון בהטחה 'בוגד'.
"במשפחה שלנו, אישית, בגלל שסבא שלי נרצח בהקשר פוליטי, היינו צריכים לייצג אותו. אבל לא ייצגנו והערצנו מנהיג חי, שמרנו על שם של מת. ההתחלה היתה בלתי נמנעת, בגלל האופי של סבתא שלי, בגלל הנסיבות, בגלל מבנה המשפחה. החוויה של כולנו היא של חיים בבית פוליטי, ובמובן מסוים הרצח לא שינה את ההתנהלות שהיתה אצלנו קודם, של קמפיין בחירות, זה רק שינה את המיקום שלנו - פתאום היינו בשורה הראשונה, לפני כן היינו הרחק בירכתי הבית. זה שינה לי את הפריזמה ואת הרצון לתבוע יותר את עלבונו של סבא. לתבוע את העלבון, בכל פעם שכבודו נפגע".
אחרי מותו?
"כן. למשל כשביבי עמד עם ערפאת שנים מועטות אחרי שהוקיע את רבין על עמידה עם ערפאת, וקיים את הסכם חברון - אוסלו ג' - באופן לקוי, הוא לא אמר: 'סליחה, רבין, אתה לא בוגד', וגם לא אמר 'אני עושה את זה כי אין לי ברירה'. נתניהו בחר באוסלו למרות שרבין בעצמו אמר שהחלק של חברון יקוים רק אם יהיו ביטחונות מהצד הפלשתיני. ואף אחד בימין לא קם ואמר לנתניהו: יש חורים בהסכם שלך.
"היה טרור גם לפני ההסכם". רבין עם קלינטון וערפאת לאחר החתימה על הסכם אוסלו, 93' // צילום: רויטרס
"את התמונה של אוסלו א' שרון ביקש להוריד מהקיר במשרד רה"מ לאחר שהוא הפציץ את המוקטעה באינתיפאדה השנייה. זאת ציניות. אחר כך הוא עשה את ההתנתקות שנחשבת למודל שמאלי, מודל רצועת הביטחון של לבנון. האם יש כאן את מודל רצועת הביטחון של לבנון? לא. אין כאן ביטחון".
"אוסלו עדיין בתוקף"
אם כבר הגענו למודלים שמאליים, איפה לדעתך מצוי הכישלון של השמאל?
"אגואים של מנהיגים, מנגנונים מנוונים והעובדה שיש ניסיון מתמיד להתחפש לימין במקום להיות שמאל".
מה יש לשמאל להציע?
"המציאות שמאלנית. עם כל השמחה על השלום עם חרטום, שלושת הלאווים של אש"ף בוטלו באוסלו: לא להכרה בישראל, לא למו"מ ולא לשלום. אין חרם ערבי".
הם בוטלו באוסלו בתקופה עתירת טרור. אז אולי השמאל סיים את תפקידו ההיסטורי?
"לאוסלו קדמה אינתיפאדה, היתה מציאות מדממת, טרור סכינים והפגנות בכל הארץ, אוסלו לא בא אחרי שלום. מרגע שסאדאת עלה למטוס החל טרור, וההבנה שאין יכולת להגיע להכרעה צבאית וכל ניסיון להצמיח מנהיגות פלשתינית כשל. בוועידת מדריד, שמיר ונתניהו עשו אדריכלות למהלך של מדינה מול מדינה. סבא שלי לא חיכה להיבחר ב־92' כדי לשלוף יוני שלום, הוא ראה בזה את גולת הכותרת של חייו כמשרת העם שלו. ועל כן לסיים את הפרק הזה עם שלושה כדורים בגב ואישום בגידה זה לא דבר שיכול לתת מנוח למי שהיה קרוב אליו והכיר אותו. וזה הפצע. כאן הוא מונח".
אבל הוא לא באמת הואשם בבגידה.
"העיסוק ב'דין רודף' היה שם. השאלות האלה נשאלו והיו רבנים שדנו בסוגיה, ואני לא חושבת שזה יחזיר אותו אבל זה חייב לסמן את גבול השיח לכולם. אני זוכרת את היום שבו מרגלית הר־שפי התקבלה בתשואות בבית אל, זה היה סכין בלב. כי זאת לא היתה שמחה על זה שידיה לא היו מעורבות".
למה את חושבת? הם שמחו שהיא חזרה הביתה.
"לא, הם שמחו על הרצח. אי אפשר כל כך לשמוח כשאצלנו היו כל כך עצובים".
נעה עם סבה יצחק, שנת 1982
אפשר גם להגיד את זה על משפחת רבין, שלא היתה עצובה כשישבו שבעה בבית אל על נרצחי פיגועים.
"אולי. יש פער תרבותי, את מבינה את זה כך - ואני אחרת. אצלנו כשאתה עצוב אתה לא יכול לרגע אחד להיות בשמחה על משהו אחר. אני זוכרת את כיכר ציון ואת צומת תל השומר וגבעת שמואל. צומת של הפגנות, התמונות שלו עם כאפייה פגעו - לא בגלל שיש לי בעיה עם כאפייה אלא כי הכוונה היתה להעליב. ביום חתימת הסכם השלום עם ירדן ב־94', בפעם הראשונה בחיים הייתי בטלוויזיה, ב'המעגל של דן שילון'. היינו אני, הבת של שאול מופז, הבת של אהוד ברק, ילד מעפרה וילד מהגולן. ואני זוכרת שהילד מעפרה לא הכיר אותי, הם עמדו לידי והוא אמר: 'ראית כבר את הילד של רבין?' והתכווצתי. הם ציפו לראות מישהו עם זנב. היום הייתי מציגה את עצמי. אבל אז? קפאתי".
לא בטוח שהוא חיפש זנב.
"היתה הסתה".
ביבי אמר שרבין בוגד?
"פעם אחת הוא אמר שהוא לא בוגד. אני זוכרת את הקריאה ההיסטרית בליל הרצח, הוא בא לאולפן ואמר: 'אתם לא ליכוד, אני לא רוצה את הקולות שלכם, אני אתמוך בשמעון פרס כי שלטון לא מחליפים ברצח אלא בבחירות'. הוא לא אמר את זה מאז. כלומר, הוא יודע מתי צריך לקרוא לסדר את הקיצוניים אבל הוא מתעורר מאוחר ומעט מדי".
אולי עכשיו האלימות מצטברת נגד נתניהו?
"אני לא נביאת אלימות. אני קורבן של הסיבוב הקודם. בתור מי שגדלה על השליחות הציבורית הזאת, ועל ניקיון כפיים, בגלל פרשת הדולרים אולי, והאשמה על האסון המשפחתי אולי, אז זה פגע בי. האשימו את רבין בזדון אבל כוונותיו היו טובות. מה שיש לך בתור שליח ציבור זה את טוהר כוונותיך. זה קצת כמו הכהנים המודרנים. אני יותר תנ"כית ממך, כפרה", היא אומרת בחיוך, "זה החינוך, אין בית עם יותר פאתוס מהבית שגדלתי בו. אבא שלי כתב את המנון סיירת מטכ"ל. מי שחייו הם חיי שליחות למען הציבור, מורה או שוטר או ראש ממשלה, האישום בבגידה זה העלבון הכי גדול שיש".
גם נתניהו משרת ציבור.
"אבל אין אמון. אם אני אבדוק כמותית את ההחלטות של מדיניות נתניהו ותצטרכי לצבוע אותן, הן יהיו בצבע מרכז־שמאל. אבל הטרמינולוגיה מסיתה נגד השמאל, ומדברת את הצד שני. בפער שבין המציאות לבין הטקסט, טבענו. בתהום הזאת נפלנו כחברה, כי הוא מדבר נגד שמאל ומיישם מדיניות של שמאל ואז השמאל בנפסדות. זה לא שלשמאל אין מה להציע, זה שנתניהו עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. ואז השמאל כל הזמן אשם למרות שהוא לא שולט".
זאת אומרת שהשמאל היה זורם עם ביבי ומה שמפריע זאת הטרמינולוגיה?
"לא, יש לזה שתי רגליים. הרגל האחת היא הסגנון, הרגל השנייה היא כמו מה שקרה בסוף עם אוסלו ג'. אי אפשר גם לקדם תוכנית וגם להתלונן שהיא גרועה".
"לא בשביל אמיר השכל". המחאה בבלפור // צילום: אורן בן חקון
אבל נעה, זה היה מזמן.
"אבל מוריה, אוסלו עדיין בתוקף. והדבר היחיד שעוד עובד זה שהם מאיימים שהם יפסיקו את התיאום הביטחוני, ושני הצדדים באימה מזה שיופסק התיאום. ובשטח את יודעת טוב ממני שמסתדרים, זה הרי לא כמו בטלוויזיה. אז אוסלו עוד עובד למרות שהליכוד מטנף עליו. ביבי יכול היה להפסיק אותו מזמן, עובדה שלא".
"למה אמא עזבה את אבא?"
אחרי שנים של מעורבות פוליטית מהפריזמה האישית, קפצה רוטמן לביצה והתמודדה לכנסת ה־22 כחלק מרשימת "המחנה הדמוקרטי", שהחלה כהבטחה בראשות אהוד ברק והסתיימה כאיחוד בין רסיסי מרצ והעבודה. רוטמן שובצה במקום התשיעי ונותרה מחוץ לכנסת.
מה למדת מההתנסות הפוליטית?
"הבנתי שמה שיש בצד הימני ואין אצלנו זאת אליטה מגויסת. אצלנו אין חינוך למעורבות ברמה גבוהה אז קל להפחיד אנשים ולהרתיע אותם. כי הון, שלטון ואליטה נשמע להם דומה. הם לא מבינים שלהיות אליטה מגויסת זה הכרחי. בדור ההורים שלי יש את זה, התורמים והתעשיינים הגדולים, אנשים שמשלבים בעשייתם תרומה לציונות ואחריות קהילתית וחברתית שמחוברת לפטריוטיות שלהם. בדור שלי, משהו באשליה של האוניברסליות והבינלאומיות שחררו את המחויבות. אולי הקורונה העירה קצת את החלק שלנו כי אי אפשר לברוח למלדיביים. אצלכם כולם אליטה מגויסת. אני עושה פעם בשנה את המילואים שלי במרכז מורשת רבין אבל זהו. אני בת לדור שהופקר ערכית".
את מה שאת מתארת רואים במערכת הפוליטית. השמאל מתפרק.
"נכון. במערכת הבחירות הבאה, מה הם ינסו לעשות? עוד כחול לבן? עכשיו מהשורה השנייה של אלה שפשטו מדים ועוד לא נכנסו לסבב? וזה לא אנשים רעים. זאת חוסר המודעות העצמית וחוסר היכולת לשתף פעולה ולקבל אחריות".
תחזרי לנסות פוליטיקה?
"אם אחשוב שיש לי יכולת להשפיע, לא יהיו לי פנים לעמוד מנגד. האם אני רוצה? לא. גם לא רציתי. ואני גם לא קורבן, יש אנשים שעושים דברים הרבה פחות נעימים, כן? שפר עלי מזלי. אבל שאף אחד לא ירצה להחליף איתי שק, אתם לא יודעים מה יש בו".
נעה רוטמן, שרבים מכנים "נעה רבין" בשל הייחוס המשפחתי והעיניים של סבא, מפורסמת אבל שומרת בפנים את רוב הסודות. כשהיא מדברת על ה"שק" שלא רוצים להחליף איתה, אפשר לשער שהיא מתכוונת לכך שבהיותה בבטן אמה נפצע אביה, אברהם בן־ארצי ז"ל, בפעילות מבצעית. פציעה שהובילה לחצי גוף משותק, לפגיעת ראש ובהמשך לגירושי הוריה. רבין היה אז ראש הממשלה. אחיה יונתן היה אז בן שנתיים. "אני זוכרת שהייתי ילדה בגן חובה, נכנסתי לסופר בנאות אפקה והיו שואלים אותי, 'למה אמא שלך עזבה את אבא שלך הנכה?' הייתי מחייכת ולא עונה. ידעתי מה הם חושבים".
זה לא רק הם, כולם דיברו ככה. השמיצו את משפחת רבין שהפקירה את גיבור ישראל. זה הפוך מאיך שהחברה הישראלית מפרגנת עכשיו לרבקי הישראלי, לא מתחשק לך להגיד משהו על המוסר הכפול?
"אני אגיד מה שאמא שלי אומרת כל החיים. אצלנו דיברו פתוח על הכל בתוך הבית, אבל בחוץ לא. כי יש דברים שאת יכולה להבין בפרטיות, והפומביות שוגה בהם, זה לא עניינה. הכבוד בין ההורים שלי, אבא שלי ז"ל ואמא שלי תבדל"א, מחייב אותי להמשיך בקו הזה. אז אני אגיד דבר אחד: שלא תדעו בחיים שלכם פגיעת ראש, ואל תשפטו אנשים שאתם לא עומדים במקומם. אמא שלי גיבורה ואני מעריצה אותה. היא מעולם לא ענתה לכל השקרים שהטיחו בה, ותמיד שמרה על הכבוד של אבא שלי. הפעם היחידה שבה נדרשנו לכך היתה ב־1992, כאשר במטה הליכוד הכינו תשדירים מהטרגדיה המשפחתית. יונתן ואני הגשנו עתירת בחירות כקטינים. המשרד של דובי ויסגלס ייצג אותנו וזכינו. התשדירים נפסלו. השבוע ראיתי שמישהו כתב משהו כזה בפייסבוק, וכתבתי לו בפרטי. אז הוא ענה לי 'סליחה, לא התכוונתי לפגוע'. עניתי: 'אז למה התכוונת? זה לא נעים'. אמר סליחה ומחק. בכזה מקרה אני מעדיפה לפנות אישית לאנשים, לא לקלל על הקיר".
למה את הולכת להפגנות בבלפור?
"כי אני חוששת שיש ניסיון לשנות את האיזון של הפרדת הרשויות, ולכן האופי הליברלי של ישראל בסכנה".
לא היה עדיף לעשות את מחאת בלפור ממוקדת? להשיג משהו? טיפול מקצועי בקורונה, פתרון הולם לעצמאים, קצת התפזרתם.
"אני נגד הספורט הזה של תקיפת המחאה. ב־2011 זאת היתה הפקת אופנה של אקטיביזם. גרתי אז ברוטשילד, מהר מאוד האקטיביסטים התנחלו שם וזה חיסל את העסק. כאן יש גרעין קשה, והקבוצות שחוברות אלינו הן אמיתיות כמו תהלוכת צוענים. הם סוחפים אליהם דווקא בזכות השלט שכתבו לבד והביאו מהבית. הם לא באים בשביל אמיר השכל. לי אין דרכון אמריקני, אין לי מקום אחר ואני לא יכולה לחשוב על מקום אחר. השפה שלי היא כל מה שאני".
""ביבי עמד עם ערפאת ולא אמר: 'סליחה, רבין. אתה לא בוגד' או 'אני עושה את זה כי אין לי ברירה'" // צילום: מארק ישראל סלם
רוטמן היא עורכת דין, פעילה פוליטית ותסריטאית, האחראית על כתיבת הסדרה "פמת"א" ששודרה ב"כאן 11". את הפריצה עשתה עם הסדרה "ילדי ראש הממשלה", שמתארת את חייהם המורכבים של משפחת ראש הממשלה בירושלים.
כולם חיפשו שם את רבין, היום אפשר לזהות מוטיבים ממשפחות אחרות וגם רכילויות עכשוויות.
"כשהסדרה יצאה, במשפחת אולמרט חשבו שזה עליהם וגם נאוה ברק צחקה נורא וחשבה שזה עליה. גם רה"מ נתניהו, באחת הפגישות המביכות שלנו ביום השנה, העיר שאין בבית רה"מ כל כך הרבה חדרים כמו שיש בסדרה. אמרתי שזה בכוונה אך ניכר שצפה".
הסדרה הקדימה את זמנה.
"הכנסנו ראש ממשלה שמגיע לבית החולים וצריך למצוא תירוצים, יש שם BDS וזה הרבה לפני שפה דיברו על זה, ורצינו לעשות קטע שמחייבים את ילדי ישראל הערבים לשיר את ההמנון ותוך כדי פתאום גדעון סער העלה את ההצעה. שלא לדבר על 'פמת"א', שבאמצע העבודה עליה התפוצצה פרשת רות דוד, היינו צריכים לשנות את קו העלילה, קצת עידנו כדי שלא יחשבו שהעתקנו. למזלי זה עבר מכרז ולקטורה בתאגיד לפני הצילומים ולפני הפרשה".
"הבעיה היא בשיח"
אחרי הרצח ולפני לימודי המשפטים, פרסמה את הממואר "בשם הצער והתקווה", שראה אור בשבע שפות וזכה להצלחה רבה ברחבי העולם. בין השאר הוכתר בגרמניה בשנת 1997 כ"ספר הפוליטי החשוב" באותה שנה. אצל רוטמן נותרו מהצלחת הספר בעיקר צלקות בשל העיסוק האובססיבי בגובה התמלוגים, ושלוש שנים לאחר הפרסום, היא מעידה, היתה ב"צום כתיבה".
מה יקרה אם ביבי ילך?
"יהיה אמון במדינה".
אבל את מי את רוצה להציב במקומו?
"כאן טמונה הבעיה של השמאל - אין איש במקום. אם ביבי ילך תהיה קבוצה במקומו, ואם אפשר 50% נשים אז יותר טוב. מי אמר שצריך בן־אדם אחד?"
צריך בן־אדם אחד. זה לא עובד אחרת. לפי הסקרים הכי קרוב לזה אחרי ביבי...
"זה בנט".
נכון.
"יש לי בעיה עם רוב תפיסת עולמו של בנט. אבל אני מוכנה לא להסכים אידיאולוגית עם ראש הממשלה בתנאי שהוא קם בכל בוקר ועובד בשבילי. אני מעדיפה את ציפי לבני או אהוד ברק אבל הם לא מתמודדים. או את יאיר לפיד. הבעיה היא לא שמות. הבעיה היא השיח".
השנה יש כמה יוזמות לזיכרון רבין, למה את מתחברת?
"ראיתי פוסט של ניצנית ריקלין על טקס בכיכר רבין, 'מתווכחים אבל אחים', מטעם מועצת המכינות הקדם־צבאיות. זה המסר שלי: במקום ללמוד את 'שיר הרעות', תלמדו סובלנות. אלה דברים שמקדמים דיאלוג".