"להציל את הילדים": בממשלה מתקשים להכריע - וההורים זועמים

הדיונים בממשלה על החזרה ללימודים בצל משבר הקורונה נמשכים, והורים רבים מצביעים על הקשיים במערכת הלמידה מרחוק וקוראים לשרים להשיב את התלמידים לכיתות. ארבע משפחות סיפרו לנו עלהאתגרים והחששות בתקופת הקורונה.

פערי הלימוד רק הולכים וגדלים

כמו בהרבה משפחות בישראל, גם אנחנו התרגשנו בתחילת השנה מכך שיותם עולה לכיתה א'. אבל אז תוך ימים ספורים מרגע פתיחת השנה הגיע הסגר ואיתו הלמידה מרחוק. זו למידה מרחוק מהמורים, אבל למידה מקרוב עם ההורים. הילדים נדרשים ללמוד ולהשלים את החומר עצמאית, כלומר עם אמא ואבא.

הלמידה מרחוק כללה סרטוני יוטיוב על איך שכותבים נכון את אותיות הדפוס, איך מלמדים כתיבה נכונה של מספרים, מה ההבדל בין קמץ לפתח ומה זו הברה סגורה או פתוחה - אבל כל זה לא יעזור. מישהו צריך ללמד את התלמידים להיות תלמידים. ללמד אותם איך מחזיקים נכון את העיפרון, ישיבה נאותה ותרבות דיון, שמירה על ריכוז במשך 45 דקות, גילוי עצמאות ואחריות - את זה אף אחד לא עושה, וזה מדאיג.

אני חוששת שכשהילדים יחזרו פיזית לכיתות, יצטרפו לפחד המתמשך מהבידוד הבא ומהדבקה, גם הפערים העצומים. חייבים למצוא דרך לפתוח בחזרה את מוסדות הלימוד.

מיה שובל מנחם, אמא של יותם, בן 6, שעלה לכיתה א'

פתרון לטווח ארוך או נזק בלתי הפיך

כששמעתי בחדשות שתלמידי חטיבות הביניים לא עומדים לחזור ללימודים בעשרת החודשים הקרובים, התכווץ לי הלב באימה. הבת שלי, רוני, היא תלמידת כיתה ט', היא אומנם מסתדרת עם הזום - ובכל זאת הלב מתכווץ נוכח המחשבה על עשרה חודשים בחדר. הרי מי מבטיח לנו שאלו יהיו עשרה חודשים ולא שנתיים? מאחר שאין לאיש מושג מה הדדליין של הקורונה, צריך להניח שהיא כאן לשנים.

לכן גם הפתרון חייב להיות ארוך טווח. הנזק, ככל שילך ויתמשך, יהפוך בסופו של דבר לבלתי הפיך. הכנסתם של הילדים שלנו לקופסאות החדרים שלהם, עם מסכים משלהם, תצמיח בסופו של דבר דור עם שריטה עמוקה של בדידות וקשיים חברתיים.

הלוואי שמישהו יתעשת ויתקצב את מערכת החינוך כדי שתוכל להציל את הילדים שלנו.

עידית שכטר־פייל, אמא של רוני, תלמידת כיתה ט'

רוצים נורמליזציה במערכת החינוך

אנחנו רוצים נורמליזציה - ולא רק עם איחוד האמירויות, גם במערכת החינוך. אנחנו רוצים נורמליזציה - לא בקניונים, אלא בכיתות הלימוד או בחצרות בתי הספר ובפארקים, זה לא כל כך הרבה לבקש ולבצע. אבל בינתיים כולם נעלמו - השרים, הפקידים, הסתדרות המורים. לא רואים את החיים עצמם.

כבר שבועות ארוכים עברו ואף אחד שם למעלה במערכת לא באמת חושב על איך להחזיר את ילדי ה-ו ללמוד. כאילו לא חשוב להם. אפשר לעשות את זה באוויר הפתוח, זה הרבה יותר בטוח, ולמה לא, בעצם? שמישהו יסביר לנו למה אפשר לפתוח קניון - וחצר בית ספר לא. למה קפסולה בגן או בכיתה ד' זה בסדר, אבל בכיתה ה' זה כבר יותר מדי.

מאחורי המון מילים וכללים במתווה של משרד החינוך - אף אחד לא רואה את התלמידים עצמם. לא זוכרים שיש שכבות גיל שלמות, כמו בכיתות ה'-ו', עם גוף, לב ונפש, שפשוט שקופות למתווה. אנחנו מצפים לראות חשיבה, היגיון וכיוון עבור הילדים שלנו.

בנג'י לבנטל, אבא של קרני, תלמידת כיתה ה'

במשרד החינוך פשוט מכבים שריפות

בבית יש לי שתי תיכוניסטיות, זוהר ורוני, שתיהן תלמידות כיתה י"ב. למרות השוני הגמור ביניהן ואף שכל תלמיד ותלמידה חוו את הסגר והלמידה מרחוק בצורה אחרת, התחושה הכללית שלי היא שמשרד החינוך לא רואה את התלמידים. אני לא מרגישה שמקבלי ההחלטות מחויבים לתלמידים, אלא תלושים לגמרי ממה שקורה בשטח. את כולנו התקופה הזאת מטריפה, אבל היה המון זמן להתארגן לקראת שנת הלימודים - וזה לא נעשה.

זו שנה קריטית לתלמידים שמסיימים את מערכת החינוך, הבגרויות, ההכנה לשירות בצה"ל, מסגרת שבה ניתן ליצור קשרים לכל החיים - אבל התחושה היא שמתחילת השנה אין באמת למידה משמעותית, אין ראייה ארוכת טווח בנוגע למה שהתלמידים צריכים לקבל מהמערכת. הכל מאוד נקודתי ועוסק בכיבוי שריפות, לימודים בלי מסגרת זה כמו לעשות בגרות אקסטרנית. ככל שהזמן עובר הפערים מעמיקים, אין באמת שגרה של למידה, התחושה היא של חופש גדול ארוך ומתמשך.

מיכל בר לב, אמא של התאומות זוהר ורוני, תלמידות כיתה י"ב

הצילומים בכתבה באדיבות המשפחות