אגן הים התיכון

 

נדמה כי זה היה טבוע בי מאז ומתמיד. אולי בעצם מאז גיל 5, כששרה הגננת הציבה אותי באמצע השורה הראשונה של מופע הסיום ואני רקדתי לבדי את "ואלס להגנת הצומח", מתרגמת כל משפט ומשפט למחווה פיזית מודגשת שאינה משתמעת לשתי פנים. מאז כבר היה ברור לי שלרקוד אני יודעת. למעשה עד היום, הרבה שנים מאז אותו ואלס, אני מהמפזזות המתמידות. זה לא שהכישרון הוביל אותי לעתודה של להקת בת שבע או לאודישנים ל"נולד לרקוד", אבל ברשימה הדמיונית שרודפת אותי יום־יום מאז גיל 40, המכילה את העמודות "טעונת שיפור, בסדר, מצטיינת", נמצא חוש הקצב שלי עם צעדי הריקוד בעמודה השלישית.

ניסיתי כמעט הכל: בלט וג'אז, מודרני וריקודי עם, סלסה וסלוניים, וכמובן זומבה. כל סגנון ריקוד והתקופה שלו. לכולם נתתי הזדמנות לכבוש אותי, אבל ריקודי הבטן תמיד היו טאבו. שם, עם צעיף הרשרשים, נמתח הגבול שלי, שעד היום לא נחצה. שאני אנענע? לא משנה כמה ניסו לשכנע אותי שיש משהו ממכר בריקוד הזה, אני עמדתי איתנה על נעלי הריקוד שלי וסירבתי בתוקף. ריקודי בטן הם מחוץ לתחום. לא מתחברת. גם ככה האישיו שלי עם בטן שידעה ארבעה הריונות הוא מורכב, אז ללכת ולהחצין את התסבוכת, תחת מעטה חצאית וחזיית פאייטים קטנטנה? וחוץ מזה, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפתלת את כל גופי לצליליו של פריד אל־אטרש, אף שהוא בהחלט היה חלק משמעותי מהפסקול בימי שישי שלי במשך שנים ארוכות (עד היום אני זוכרת את גודל התימהון והפליאה עת הפציעה לראשונה רקדנית הבטן בטלוויזיה הצבעונית החדשה בביתנו בערב שבת).

אור אחר בעיניים

אמצע ינואר במלון קלאב הוטל אילת. מאות נשים הגיעו להשתתף בפסטיבל הבינלאומי השנתי לריקודי בטן, שמתקיים זו השנה התשיעית. המלון, המעוצב כספינה אחת גדולה עם מוטיבים ימיים המקיפים אותו מכל עבר, הפך להרמון גדול וצבעוני. מוסיקה ערבית בוקעת מכל עבר והמקצב המהיר שלה, עם צלילי הבוזוקי והעוּד, מזמין ללב ההתרחשות. יותר מחצי יממה אני עסוקה רק בלבהות בנשים האלה, לפני שאשיל מעלי את בגדי החורף שלי וגם את בושתי, ואתמזג בהן, אהפוך להיות אחת מהן. כמו בסוג של אשראם המזמן חוויה הרמונית ושלווה מסתובבות שם נשים בכל גיל, בכל צבע, בכל מידה, מכל מקום בארץ. צעיף האגן הקשור סביבן לא מפסיק לטלטל את מטבעות הזהב התלויות עליו, וכשהרעש הזה מוכפל ב־900 משתתפות התוצאה היא ארבעה ימים תמימים של רשרוש מטבעות תמידי, כמו צלצול פעמון מתריע המסרב לשקוט ומודיע: "פה עושים חיים, פה רוקדים, פה שמחים, אבל ממש שמחים. שקט יהיה לכן בבית".

מאות נשים לקחו פסק זמן לארבעה ימים משיגרת חייהן הכוללת ילדים, משפחה, עבודה, לימודים, בית, מטלות ושאר חובות, ובאו רק כדי לרקוד את המחול המשחרר הזה. והן מסתובבות שם ולא מפסיקות לחייך, עיניהן מוארות באור אחר. בארוחת הבוקר, בין הסדנאות, במאהל הבדואי, הן מקושטות ומאופרות כמו למסיבת פורים גדולה ומתמשכת. לוח הזמנים האינטנסיבי של הפסטיבל יזמן לכל משתתפת סדנאות לימוד סביב השעון המתאימות לרמתה, היכרות עם מורים ידועי שם מהארץ ומחו"ל, לימוד סגנונות נוספים של הריקוד המזרחי וכמובן מופעי לילה אטרקטיביים וחפלות ליליות.

הגיל לא משחק תפקיד. דבורה כהן, בת 65, עשתה את כל הדרך לאילת מנצרת עילית. היא אם לחמישה וסבתא לשבעה, וכבר שמונה שנים פוקדת את חוג ריקודי הבטן בקאנטרי הסמוך לביתה. כאן בפסטיבל היא לא מתביישת לעלות לקדמת הבמה ולמשוך אליה את כל תשומת הלב. "מבחינתי אלה ארבעה ימים של שיכרון חושים", היא אומרת תוך כדי ענטוז מודגש של הישבן וסיבוב כפות הידיים בתנוחת לוטוס, "אני קמה לצלילי הדרבוקה והולכת לישון עם הדרבוקה, ומבחינתי זו חגיגה אחת לגוף, לנפש ולנשמה. אז מה אם נולדתי ברומניה? גדלתי בחיפה, והמוסיקה הזו בקעה מכל הבתים של השכנים שלי והיא משמחת אותי. אני מאחלת לעצמי לחיות עד יומי האחרון תוך כדי תנועות ריקודי הבטן".

אורה זלמה מנתניה חוגגת בפסטיבל יום הולדת 70. היא הגיעה עם בעלה, ומבחינתה זוהי המסיבה האולטימטיבית. "כמעט עשר שנים אני רוקדת ריקודי בטן, וזה מבחינתי יופי של ספורט והנאה. מעניק לי כוח להמשיך הלאה, משכיח ממני את הצרות ומחיה אותי. מי צריך יותר מזה?" היא אומרת.

את מרים כץ כולן מכירות. היא נושאת גוף חטוב כשל נערה ולא מפסיקה להתהלך בכל ימי הפסטיבל תוך כדי צעדי ריקוד. מחדר האוכל לאולם, מהאולם לאודיטוריום, מהאודיטוריום למאהל הבדואי - הולכת ורוקדת. רק הקמטים הצרובים שעל פניה יסגירו את 63 שנותיה והיא בסך הכל רוקדת מגיל 60, אחרי שחברה המליצה, ומאז "אני חווה משהו שלא הרגשתי עד עכשיו. אני מחוברת לחיים באופן כל כך חזק, והריקוד גורם לי להרגיש שאני כאילו בתוך סוג של בועת חלום ושמחה. אני בחלום, מתחברת לאני האלוהי שלי ויחד אנחנו יחידה מושלמת".

ד"ר ורד רבלין, המתמחה בפרויקטים של התנדבות במגזר השלישי, הגיעה לפסטיבל מרעננה כי הרגישה ש"ריקודי הבטן החזירו אותי הביתה" לאמהּ העיראקית, לתרבות שעליה גדלה. "אני רוקדת שלוש פעמים בשבוע וזה עושה לי טוב, זה מחבר אותי לגוף שלי ולנשיות שלי", היא מסבירה. המורה שלה, חני לנדאו, מצטרפת לשיחה ומבקשת להדגיש: "מה שקורה פה אינו עוסק בריקודי בטן, אלא באהבה עצמית. הריקוד הזה פותח לאישה חסימות ומשחרר אותה. הכל מתנקז לתוך הבטן של האישה - הרחם, ההריונות, רגשות האשם, הדאגות, המצוקות. ברגע שאישה, לא משנה בת כמה היא או באיזה גודל, מתחברת לעצמה ומשחררת את הבטן, משתחררת אנרגיה נשית אדירה".

יעל מואב ואורית מפציר הן רקדניות בטן ותיקות ומורות ידועות בקרב חובבות הז'אנר. הן אלה שאמונות על הפקת הפסטיבל המושקע שאליו נוהרים גם טובי המורים המלמדים בחו"ל. מואב, בת 51, נשואה פלוס שניים, עשתה הסבה מקצועית ונטשה את הקליניקה לתזונה שניהלה בהצלחה לטובת קריירה בתחום ריקודי הבטן, והיא מנהלת בית ספר בירושלים שאף מכשיר מורות לריקוד.

"בריקודי הבטן יש קסם שלא קיים בשום ריקוד אחר", היא מפצחת עבורי את הסוד, "ריקוד בטן הוא לא ריקוד שנועד לבמה, כגון בלט. הוא הגיע מהכפרים, שם כולם היו רוקדים בשביל הכיף והנשמה, וככזה הוא לא דורש מהרוקדת דברים בלתי הגיוניים. אל ריקוד הבטן אפשר להיחשף בכל גיל ולהגיע לתוצאות יפות מאוד, מה שמסביר את טווח הגילים המרגש שנמצא פה. זה ריקוד אינטימי ונשי שנרקד לתוך הגוף פנימה, הוא ממש לא מוחצן. הוא נטול בושה או מעצורים, בתנועה שהיא ממש מעוררת חיים. מצד אחד יש בריקוד הזה המון שליטה בגוף שמעניקה תחושת כוח, ומצד אחר אם הרוקדת לא תשחרר - התנועה תישאר בפנים. זה ריקוד עם תנועה, שעושה פלאים לרצפת האגן ולגב התחתון ומחזקת את השרירים תומכי הגב. פיזיותרפיסטיות שולחות אלי נשים לשיעורים".

לוח השיעורים והסדנאות עמוס לאורך כל שעות היום ומציע התמקצעות בנספחיו של ריקוד הבטן, או כפי שמכנים אותו בעגה האליטיסטית - המחול המזרחי. יש סדנאות בבאלאדי - אותו ריקוד עממי שהגיע מהכפרים ומתמקד בעבודת האגן, יש סדנאות ללימוד השאעבי - הריקוד העירוני, השובב והחצוף יותר, ויש את השארקי - שמכוון כבר להופעה על במה ומשלב אלמנטים של קברט, שואו ופלרטוט עם הצופים.

ויש גם את "שימי" (shimmy). חצי יממה תרתי אחריו. כולן דיברו עליו והייתי בטוחה שהוא המורה המבוקש ביותר בפסטיבל. לרגע חשבתי שאולי באמת מדובר בשימי תבורי שיבוא להופיע על תקן הפתעת הערב, עד שהתחוור לי כי "שימי" הוא בעצם אותה תנועה שבה הירכיים זזות מצד לצד במהירות, והבטן מרעידה את עצמה לרעידות־רעידות שהן שיר הלל אחד גדול לאותם "צמיגים" מיותרים, אלו שהם מקור מלחמתה של כל אישה באשר היא. בעצם, כל אישה שלא רוקדת ריקודי בטן. כי אם כך תעשה, השלום עם הצמיגים מתחיל בתוכה. עיניי שכך ראו.

הבגד עושה את הריקוד

אחרי כמה שעות ארוכות, שבמהלכן הייתי צריכה להפנים את האנרגיות הסובבות את הפסטיבל, הגיעה גם שעתי להתנסות. הבטחתי לעצמי, וגם באמת רציתי. אולי הגיע הזמן להבין למה לא העזתי עד היום פשוט להרים רגל אחת על קצות האצבעות ולהניע את הירכיים מעלה ומטה תוך כדי שילוב כפות הידיים. למה תמיד כשהמוסיקה על רחבת הריקודים השתנתה, אני התיישבתי באקט מתעלם, שלא לומר מתנשא על הריקוד הזה. אני באמת רוצה לפצח את סוד הקסם, הרי 900 נשים לא יכולות לטעות. משננת לעצמי שקטן עלי, אני לא עושה בושות, הרי אני יודעת לרקוד וגם באמת, עם כל הכבוד, הריקוד הזה נראה קלי קלות.

החלטתי להיכנס לשיעור של נורהאן שריף מניו יורק. כולן מדברות עליה, אומרות שהיא מדהימה. השיעור שלה מלמד טכניקה בצעיף משי. מושלם. בדיוק בשבילי, יהיה לי חפץ התייחסות להסתתר מאחוריו. רק מאיפה לעזאזל אני מביאה עכשיו צעיף משי, וגם הטייטס המהוהים שאני לובשת מחווירים לעומת שלל התלבושות הצבעוניות והאטרקטיביות שמתהלכות בסך.

מתברר שלעניין הלבוש יש חלק נכבד באווירה המיוחדת של המקום, ורחבת שוק ססגוני עם היצע בלתי נגמר של בדים וגזרות מחכה לבאות הפסטיבל. אחרי חצי יום במחיצתן של הרקדניות אי אפשר להתבלבל, ואסכולות "חשיפת הבטן" הן ברורות מאוד: יש את אלה שלא מותירות ספק - הבטן בחוץ, מתריסה נגד כל העולם "זו אני, הבטן שלי, ואני שלמה איתה עד מאוד. ואם את, המתבוננת מבחוץ, מזועזעת - זו כמובן אך ורק בעייתך שלך. את מוזמנת להמשיך להתענות בתוך מיני מחטבים המצויים ברשותך". יש את אסכולת הסולידיות, המסתירות את אזור הבטן בבגד גוף מרושת, כך שהיא ספק חשופה ספק מכוסה, משאירה מקום לדמיון. ויש מכנסיים מתרחבים, ויש חצאיות ארוכות, ויש גלביות יפהפיות, ויש השפעות של סיפורי אלף לילה ולילה והשפעות של לבוש המחול הפרסי וההודי ואביזרי ראש וקישוטים מכל וכל.

על כל השפע הססגוני הזה מנצח ביד רמה סאמר אבו עיד ממזרח ירושלים. סאמר זנח את עבודתו כמהנדס חשמל אחרי שקלט איך פוטנציאל הלקוחות הדורשות בגדי ריקוד מתרחב והולך, והיום הוא מייבא ממצרים בגדי ריקוד ונעליים, ואף תופר ומעצב בעצמו את כל האביזרים המשלימים לריקוד: צעיפים, מקלות וסאגאת (אותן מצילות ידיים המתלבשות על האגודל ועל האמה). כולן קונות אצל סאמר, הוא ידוע כאשף הטריקים והשטיקים. הוא יתאים גוני בדים לצבע העור, הוא יזהה קימורי גוף בעייתיים ויפתור אותם על ידי יצירת אשליות אופטיות בעזרת כריכת בדים והידוקם. בהינף סיכת ביטחון אחת הוא יפתור כל בעיה שתתעורר, והוא גם מי שמציל אותי מבושתי ומציע לי לסדנה גלבייה צהובה וצעיף משי תכול, "אבל משי, משי, לא ביעני, אחרת חבל לך על הזמן - זה לא יזוז כמו שצריך".

באלפיות שנייה, כמו פסיכולוג מיומן המעביר את העומדת מולו שיקוף מהיר בעיניו החכמות והמקצועיות, הוא עולה על "קומפלקס הבטן" שלי וכורך סביבי צעיף רשרשים במיומנות שאינה מותירה מקום לשום גבנונית מיותרת. "אני אוהב שאת טאווילה ככה", הוא לא שוכח להחמיא. רק מלעטות עלי את הבגדים של סאמר אני כבר שמחה. במראה שמולי ניבטת אישה בתחפושת רקדנית בטן, שאמנם מסתירה בטן, אבל היא בכל זאת אוריינטלית ומרשרשת, והיא מוכנה ומזומנה להתמסר להלמות ה"דום־טאק" של הדרבוקה, משל היתה נגואה פואד או פיפי עבדו, לחלופין, רק בלי הבטן בחוץ.

עשר בבוקר באולם סמיה ג'מאל. כל אולמות הסדנאות הסבו את שמם לאולמות על שם רקדניות הבטן המפורסמות ביותר. "אלה האמהות שלנו, האורים והתומים", מסבירה מואב. יש את אולם סמיה ג'מאל, ואולם תחייה קריוקה, ואולם נעימה עקיף, כולן רקדניות בטן ידועות ומפורסמות. רוני פיבקו, מנכ"ל רשת מלונות קלאב הוטל, מסתובב בין הנשים הצוהלות ולא באמת יודע מי היו הפיגורות הללו, אבל הוא יודע שרק המלון שלו יכול להציע כל כך הרבה אולמות שיפעלו בו בזמן לרווחת האורחות, כולל אודיטוריום עם הבמה הכי גדולה במזרח התיכון.

איתי באולם עוד מאה נשים לפחות. מכל הגילים, מכל הצבעים, מכל הגבהים, מכל המידות. זה מופלא בעיניי שההתכנסות הזו מצליחה לחצות גיל, מוצא, משלח יד, מעמד סוציו־אקונומי. יש פה הכל מהכל: בעלות תואר ראשון ושני, ודוקטורנטיות, ומזכירות רפואיות, ומורות, ונשות היי־טק וגם פנסיונריות. וכולן רוקדות כאילו אף אחת לא מסתכלת עליהן. זו לא הפעם הראשונה שאני עדה להתכנסות נשית באווירה משוחררת, אבל חוסר השיפוטיות של אישה כלפי רעותה בסדנאות הריקוד מצליח להפתיע גם אותי ולמסמס את מעטה הציניות שעטיתי עלי מבעוד מועד, כדי לנסות להתמודד באובייקטיביות עם כל מה שבאמת קורה כאן.

נורהאן עומדת על הבמה לבושה טייטס וחולצה שחורה שעליה כתוב "shut up and start shimmy", ואחרי חימום מדוקדק היא מתחילה להסביר איך להתייחס אל צעיף המשי. "תחזיקו אותו כמו ליידיס אמיתיות, לא כאילו אתן מכבסות עכשיו את התחתונים שלכן", היא נוזפת ומלמדת הצלבה בידיים שאמורה להעניק לצעיף המשי נפח ותנועתיות. עשר דקות לתוך השיעור אני לא באמת מרגישה את הזרועות שלי. הן היו פרוסות לצדדים קצת יותר מדי זמן ואלוהים, זה כואב, אבל אני מתביישת להפסיק. וגם הטורסו שלי מתחיל לגלות שרירים שלא ידעתי על קיומם. יש ציר אמצע של הגוף שלי וכל מה שמלפנים, מאחוריו ומצדדיו כואב. אני חייבת לנוח, אבל מסביבי אף אחת לא מתעייפת, להפך.

נעים מאוד, זה הגוף שלך

"הגוף שלכן הוא המקדש שלכן, תתייחסו אליו בהתאם", פולטת נורהאן לחלל האוויר, ואני מרגישה איך המקדש הפרטי שלי עומד לפני חורבנו הראשון. לקראת אמצע השיעור הכאב כבר מפסיק להציק ואני מתחילה ליהנות. מבינה את פשר השחרור הזה שכולן דיברו עליו. מזיזה את הצעיף ב"קדימה, חושניות, תהיו נשים אמיתיות" ומצליחה לאהוב את מה שאני רואה מול המראה. לקראת סוף השיעור נורהאן פשוט מרימה את הטי־שירט השחורה שלה כלפי מעלה, כמו חשפנית בבר זול, וחושפת את הבטן שלה באחת. ואז היא מתחילה להרעיד אותה. ארוכות. רציתי ריקודי בטן, קיבלתי ביג טיים בטן. שרירית אבל נשית, משתפלת אבל מודעת, בטן שמבצעת גלים גלים של תנועה רכה ואסתטית. הבטן שלי, המוקפדת להיות מוחזקת עמוק פנימה, משתחררת. מקבלת גושפנקה להיות היא. בהזדמנות הראשונה אספר למורה הזו שילדתי ארבע פעמים. שתדע.

נורהאן, בת 45, נולדה לאמא רקדנית בטן והיתה נשואה למצרי, ומכאן שם משפחתה. היא נחשבת למורה בעלת שם ולרקדנית בטן מבוקשת ונוסעת בכל רחבי העולם. "רקדנית בטן בת 21 יכולה להיות יפה מאוד, עם שיער ארוך ועור פנים טוב, אבל היא לא תאפיל עלי בתור רקדנית כי היא לא חוותה מספיק ולא ראתה מספיק כדי לספר את הסיפור, כדי לרגש, כדי לרתק את הצופה אליה", היא מעירה כשלידנו פוסעת רקדנית צעירה ורעננה עם בטן משורגת בשרירים.

בלופ בלתי פוסק מתקיימת חפלה במאהל הבדואי וכולן מתמסרות ללב הפועם של ההתרחשות הזו. הלב הזה הוא סאלח היבי, בן 54 מהכפר שעב שבצפון, והוא המלך הבלתי מעורער של הפסטיבל. כולן מכירות אותו, נוהרות אליו. להקת המדרבקים שלו, "שהריאר", אחראית לאווירה ובנגנים נמצאים גם בניו. הם מודעים היטב לגבולות ומתייחסים לנשים בכבוד, לא חוצים גבולות, אפילו לא במבט. היבי מרצה בווינגייט בתחום מחול המזרח, מלחין מוסיקה לריקודים ומופיע בכל רחבי העולם. עכשיו הוא נוסע לשנחאי, כי מתברר שגם האסיאתיות נדבקו בחיידק ריקודי הבטן. 

להתחרפן חופשי

אני ממשיכה לסדנה של אורית מפציר "להתאהב בטאראב" (בשיא היופי, האהבה), ולשם אני מגיעה עם שרירים תפוסים אבל עם ראש משוחרר. אי אפשר שלא להידבק באווירה המיוחדת, בעיקר אחרי ששיחררתי את מה שעצר אותי מלגעת בריקוד הזה שנים ארוכות. מפציר, בת 38, יפה, חושנית וסקסית כמו שרקדנית בטן צריכה להיות. היא ממלאת את האולם בנקל, הנשים מתחברות אליה, אוהבות אותה, מחמיאות לה על הפסטיבל המאורגן לעילא. הפעם כבר קל יותר ואני מתחילה להרגיש שהאגן שלי זז מאליו.

לשמאלי יעל אדרי מבית שמש. בגיל 20 היא עברה תאונת דרכים, איבדה את בן זוגה וספגה פגיעת גב קשה. הרופאים המליצו לה, כחלק מתהליך השיקום, להתחיל לרקוד ריקודי בטן. היא ניסתה ונכבשה, והיום היא כבר מלמדת את הריקוד ומודה שאם נכפית עליה משום מה הפסקה, הגב יתחיל לכאוב לה. לימיני רוקד צח אורלי, איש עסקים מצורן. גבר בשלהי שנות הארבעים, כסוף שיער, ארבעה ילדים, הבורגני שבבורגנים. נוכחותו יוצאת דופן, כמעט מביכה, אבל מתברר שרק אותי. השאר מכירות אותו, יודעות כמה הוא אוהב לרקוד ריקודי בטן, ולא מתרגשות מעובדת היותו הגבר היחיד שבחבורה. "לרקוד ריקודי בטן זה אושר גדול וממש לא מפריע לי להיות פה יחיד בין נשים, להפך", הוא אומר, "הריקוד עושה לי טוב ואני ממליץ לאנשים לעשות מה שגורם להם להרגיש טוב, כי זה מתכון בטוח לאריכות חיים. ריקוד נשי? מי אמר? אני מופיע בחתונות של העובדים שלי, לובש גלבייה וכורך צעיף, וזה הכי מתאים בעולם".

"קדימה, תעמיקו את הסטלה, תתחרפנו חופשי", מבקשת מפציר תוך כדי משחק בשיערה הארוך והמלא, "מה אכפת לכן מי מסתכל או על מה מסתכל? תרקדו ותיכנסו ללב של עצמכן. אם זה נכנס ללב אי אפשר לטעות". ואז היא מחשיכה את האולם ומבקשת להתמסר לריקוד. אז אני מתמסרת. וזה נעים, וזה מרגיע. וגם אם נדמה כי זאת שלידי זזה אחרת ממני, זה לא באמת מעניין. אותה בכל אופן. כשכולן עוצמות את העיניים אני פותחת אותן לרווחה ומציצה עליהן. על עשרות הנשים שמזיזות את גופן לצלילי ה"חביבי יא עיני". הן באמת נהנות מרגעי החסד הללו.

בחמש אחר הצהריים כולן מתקבצות באודיטוריום הגדול לערב להקות. חבורות של נשים בנות 70-20 שהשקיעו מזמנן וממרצן, התאמנו ימים וגם לילות והן מוכנות עכשיו להופעה הקבוצתית. בחדרי האיפור התכונה רבה. בדיוק אותה תכונה שחוויתי עם בתי בת ה־7 בהופעת סיום שנה. זו אותה תכונה, ואותה התרגשות, ואותה התמסרות, רק שבעוד דקות תעלינה לבמה נשים בשלות, אמהות, סבתות, ששמות רגע הכל בצד והן עכשיו במרכז הבמה והעיניים נשואות אליהן.

הקבוצה של רחל חזן ממכבים־רעות מושכת את תשומת ליבי. אוסנת וציפי ואירית, כולן נשים בשלהי שנות הארבעים שלהן. הראשונה אחות מוסמכת, השנייה מורה למתמטיקה, השלישית מתכנתת בתחום ההיי־טק. שבועות של עבודה קשה התנקזו לתוך שלוש דקות של מופע ריקוד והן הזמינו בגדים ב־eBay, תפרו ביד את חזיות הפאייטים, השקיעו זמן וכסף. "מבחינתנו החוג הזה הוא תרפיה אחת גדולה שמביאה עימה המון שמחה", הן אומרות, "סוף סוף למדנו להתחבר אל הגוף שלנו באמת, למדנו לאהוב את הבטן שלנו. לא משנה מי את או איך את נראית, לכולן יש מקום. אנחנו לא רוצות לרקוד כמו אורית מפציר, אנחנו גם לא יכולות. אנחנו רוצות לרקוד את עצמנו ונהנות מאוד מהתהליך. והפרגון של המשפחות? בלי זה זה לא היה מצליח. הילדים שלנו גאים בנו, מגיעים להופעות, והבעלים מבינים מה שהריקוד הזה עושה לנו. חזרנו להיות חבורת נשים שבטית שתומכות זו בזו גם בזמנים קשים. אנחנו מביאות גם קושי לחוג וגם עצב וגם המון שמחה".

בערב כולן מוזמנות ל"מופע חובק עולם". כל המורות והאורחות מחו"ל עולות על בגדי הופעה ומופיעות כל אחת בתורה. יש רקדניות מאוקראינה, מרוסיה ומסרביה. לכולן שיער ארוך, ונדמה שהעניין הוא חלק מדרישות התפקיד. כולן טורפות את הבמה בחושניות מתפרצת, בלי שום קשר לעובדה שהן מאוקראינה, למשל, תכולות עיניים ובהירות שיער. ואולי עם קשר. רבות מבאי הפסטיבל הן נשים ממוצא רוסי. גם הן נשבו בקסם האוריינטלי, ובשילוב המשמעת הקפדנית והטכניקה המוטבעת להן בגוף מגיל 4 התוצאה מרשימה עד מאוד. בקהל מלחשות הישראליות שהרוסיות מצוינות בטכניקה, אבל שאין שם באמת נשמה.

ואז עולה לבמה אזאד קאן. רקדן בטן בן 30 ממוצא טורקי שחי בגרמניה. הופעתו מזכירה את שחרזדה בגירסה הגברית וביצועיו המהפנטים לא מביישים את חשופות הבטן. הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות.

בבוקר אפגוש אותו בסדנה שהוא מעביר, "עיגולים ומעגלים". סגנון דיבורו הנשי, כמו כל הווייתו הנשית המנוגדת לשריריו המפותחים, אינם מפריעים למי מבאות הסדנה. הן מקשיבות לו ונדמה כי דווקא משום שהוא גבר "ולא עסוק בלהראות את עצמו", השיעור עובר בצורה מקצועית ומדויקת. הוא מפרק לשלבים את עיגולי האגן, מתבדח ("קדימה, אתן לא בתור לסופר") ומבקש להקפיד על הידיים "כי הן בעצם ראי הנשמה שלכן בריקוד הזה". הוא מסתובב בין הנשים, מתקן, לוחש על אוזני "תרקדי מהירכיים, עיזבי את הבטן שלך. הסגנון שלך לא רע בכלל".

אחרי ארבעה ימים של חפלות מתמשכות אני יכולה להגיד לעצמי שעשיתי את זה. סימנתי וי על ריקודי בטן ובהצלחה יתרה, אף שה"קלי קלות" הוא רק לכאורה והריקוד דורש תרגול, התמסרות ושרירים מתורגלים. ובכל זאת אל תבנו עלי לחתונה הבאה שאתם מתכננים, יש מספיק רקדניות שעושות גם בר מצוות. אני כן אהיה מוכנה להיות רקדנית הבטן הכי משכנעת שיש במסיבת פורים. דרבוקה, מישהו?

מרחוק אני מזהה את מרים כץ מייבבת על כתפו של היבי. היא לא רוצה ללכת הביתה, לא מאמינה שנגמר: "קשה לי לעזוב את גן העדן הזה. כבר היה נדמה לי ששכחתי מי אני באמת ואיך קוראים לי. אני כבר מתחילה את הספירה לאחור לשנה הבאה. זה בפירוש ככה, אני באמת חיה מפסטיבל לפסטיבל".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו