זה היה יום קיץ לוהט של תחילת אוגוסט, 1998. כמה אנשים מבוגרים הובילו בשקט גופה אל בית הקברות של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. בית הקברות שוכן למרגלות המצוק הפונה מזרחה, שממנו נשקף נוף מלא הוד של העמק ושל הרי הגולן.
הקברים של חברי הקיבוץ, שנפטרו מאז הקמתו ב־1932, נמצאים במרחק מה מקצה המצוק, כשפניהם דרומה, לכיוון ירושלים. אבל דווקא שם, בקצה המזרחי של המצוק, במקום שבו הוצבה גדר כדי למנוע אפשרות לנפילה מהמצוק - הגיע ראזק עבד אל־קאדר, המוסלמי הכי ציוני אי פעם, לדרכו האחרונה. קברו פונה - על פי צוואתו בעל פה - לעבר דמשק ורמת הגולן, שאהב כל כך.
22 שנים חלפו מאז, ובמהלכן ניסו אחדים להפיג את המסתורין שאפף את ראזק עבד אל־קאדר. במאמר בעיתון "הארץ" בשנת 2009 כתב אסף ענברי, בן הקיבוץ, על גבר מוסלמי עם שם עברי, דב גולן, שקבור בבית הקברות של אפיקים. בשנת 2018 נתקל במאמר אבי משה סגל, מורה דרך מרמת גן, שהכין סיור המוקדש לאנשי קהילת המודיעין שפעלו באזור הכנרת. סגל ניסה לדלות מידע נוסף על דב גולן, אך מצא מעט מאוד פרטים.
הוא שוחח בנושא עם ההיסטוריון והסופר מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, ואז העביר את החומר למועצה לקידום המורשת הישראלית (שכותב שורות אלה עומד בראשה). בחודשים האחרונים ערכה המועצה תחקיר היסטורי מקיף, שהתחקה אחר עקבותיו של ראזק עבד אל־קאדר, שהפך לדב גולן. התחקיר הזה הוליד את הסיפור המדהים הנפרס כאן.
סבא־רבא של ראזק נולד באלג'יריה ב־1809 וקיבל את השם עבד אל־קאדר. כבר בילדותו התבלט בכישוריו הייחודיים: סיפרו עליו שידע את הקוראן בעל פה, וכבר בנעוריו יצא לו שם של מנהיג בעל כריזמה. ב־1832, כשהוא בן 23 בלבד, כבר הנהיג את השבט הברברי בקאביליה, ובאותה שנה בחרו בו זקני השבטים להנהיג את המרד נגד הצרפתים, שכבשו את המדינה שנתיים לפני כן.
עבד אל־קאדר היה מנהיג השבטים במשך 15 שנים. הוא הקים על רוב שטחה של אלג'יריה מדינה אסלאמית מתוקנת, עם מערכת חינוך מסודרת, מערכת לגביית מסים ותשתיות ציבוריות, לצד צבא סדיר ומאורגן, שניהל מלחמת התשה נגד צבא צרפת. לאורך כל התקופה קיים קשר חם עם הקהילה היהודית, וכך המשיך את המסורת של אביו, שייח' מוסלמי סוּפי, מצאצאי הנביא מוחמד, שהיה ביחסים חמים עם הקהילה ובעיקר עם משפחת עבו, מהמשפחות האמידות באלג'יריה, שעלתה לארץ ישראל והתיישבה בצפת.
כבר בתחילת המרד הפקיד עבד אל־קאדר את כל אוצרות משפחתו - זהב ותכשיטים - בידי משפחה יהודית. כעבור שנים, כשביקש בחזרה את האוצר, הוא קיבל אותו במלואו, והקפיד לספר לבניו ולנכדיו על "ההגינות יוצאת הדופן של היהודים".
ב־1843 התמוטט השלטון האסלאמי באלג'יריה, וצרפת השתלטה על המדינה. עבד אל־קאדר המשיך עוד חמש שנים במלחמת גרילה נגד הצרפתים, עד שנכנע והוגלה עם משפחתו לצרפת, שם נאסר. יום צאתו מאלג'יריה הפך יום אבל לאומי, לשמו התווסף הכינוי "אל־ג'זאירי" ("האלג'ירי"), ולימים הוא נחשב לאבי הלאומיות האלג'ירית, המלך הבלתי מוכתר. דגלו הלבן־ירוק הפך לדגלה של אלג'יריה כשזכתה לבסוף בעצמאותה מצרפת, אחרי יותר מ־100 שנה.
חמש שנים לאחר שנכלא שוחרר עבד אל־קאדר ממאסרו על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית, נפוליאון השלישי, תמורת התחייבות להגר עם אוהדיו לשטחי האימפריה העות'מאנית ולא לשוב עוד לאלג'יריה. הוא יצא לדמשק עם 3,500 מאוהדיו והתקבל בכבוד מלכים בידי השלטון העות'מאני, ששלט בעבר גם באלג'יריה וראשיו ראו באל־ג'זאירי גיבור.
העות'מאנים הרעיפו עליו כבוד וממון והעניקו לו ולתומכיו שטחי קרקע עצומים בדרום החורן (כיום דרום רמת הגולן) ובארץ ישראל - מדרום הכנרת ועד סמוך להר תבור, ובאזור שפרעם. על פי ההערכות, חלשה משפחת אל־קאדר על 100 קילומטרים רבועים. עבד אל־קאדר אף מונה לבורר רשמי בסכסוכים בין עדות וגורמים שונים בסוריה, עמדה שהכניסה לו ולמשפחתו ממון נוסף.
בשטחי הקרקע העצומים שקיבל הקים עבד אל־קאדר חווה חקלאית גדולה ליד נַהְר אל־רֻקַאד (נחל רקד), בגבול המזרחי של הגולן. הוא הקצה שטחי קרקע לאוהדיו והקים עבורם כמה כפרים חקלאיים. משפחתו הפכה במהירות למשפחה פיאודלית אמידה, בעלת קשרים הן בעולם הערבי והן באירופה.
בית המשפחה בדמשק היה למקום עלייה לרגל של אישים בולטים בעולם הערבי. ביקרו שם, בין היתר, לורנס איש ערב, פייסל הראשון (לימים מלך סוריה ומלך עיראק), מוסטפא כמאל אטאטורק (מייסד הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון) ורבים אחרים. בבית הזה נערכו פגישות של אישי שלטון ונחרצו גורלות.
האלג'ירים הקימו בגליל ובעמק הירדן לא פחות מ־12 יישובים חקלאיים. אחד מהם היה העיירה סמח שבדרום הכנרת (לימים - צמח), הראשונה מבין חמישה יישובים שהקימו בגליל התחתון. לפני הגעת האלג'ירים היו במקום כ־30 בקתות בוץ, שבהן התגוררו דייגים על משפחותיהם; בשיאה הפכה סמח לעיירה בת כ־2,000 תושבים.
במקביל, חידש עבד אל־קאדר את הקשר עם משפחת עבו היהודית. מדי שנה, באותו יום, נהג לרדת מדמשק לגשר בנות יעקב, כדי לפגוש את אנשי משפחת עבו.
ב־1883 הלך אל־ג'זאירי לעולמו, משאיר אחריו שלושה בנים ושש בנות, והון רב.
נינו של אל־ג'זאירי נולד ב־13 באוקטובר 1914 בדמשק. הוריו, האמיר סעיד עבד אל־קאדר והוסניה, אישה ממוצא אלבני, בחרו ברב הקהילה היהודית כדי לקיים את טקס המילה. בנם הבכור נקרא על שם הסבא־רבא: עבד אל־קאדר. לשמו התווסף התואר "ראזק" ("המגן", בערבית).
כבר בנעוריו ניכרו בו ניצוצות מהאישיות הכובשת של אבי־סבו, ואז גם החל להתעמת עם אביו, שהיה חדל אישים, רודף בצע ואכזרי. לדברי יוחנן שרת (56), לימים חברו הטוב של ראזק שהכיר אותו כשהתגורר במושבה מגדל, "הוא סיפר שאבא שלו נהג להתעלל בשמונת ילדיו, וראזק, הבכור, מצא את עצמו מגן על אחיו ואחיותיו מפני זעמו. באחת הפעמים היכה האב את אחד האחים עד זוב דם, וראזק נטל אקדח וירה באוויר כדי להזהירו. היו כמה פעמים שבהן הם הגיעו לחילופי מהלומות".
כיאה למשפחה אריסטוקרטית, נשלח ראזק ללמוד בבתי ספר יוקרתיים בביירות. בחופשות היתה המשפחה באה לארץ ישראל למשך שבועות ארוכים. בעת שהותם בארץ, שילב אביו בין חופשה לבין עסקים שנגעו לאדמות המשפחה.
משפחתו של ראזק התגוררה בארץ בכמה מקומות - בהם בקריית שמואל שליד טבריה, וגם בשפרעם ובהר הכרמל. הוא סיפר ליוחנן שרת כי בילדותו נסע עם המשפחה מבית הקיץ שלהם במושבה כנרת לחיפה, ואחר כך נסעו עד תל אביב וטיילו שם. "ההורים שלו אמרו שארץ ישראל מעניינת הרבה יותר מדמשק, וניצלו כל הזדמנות לשהות בה".
בתחילת שנות ה־30 נרצח אביו של ראזק בעת קטטה. ראזק הצעיר נכנס לנעלי אביו, הפך להיות ראש המשפחה והחל לנהל את הרכוש העצום שהיה בבעלותה. במקביל, גילה עניין רב במתרחש בעולם, בעיקר בתחומים הנוגעים למדינאות, לפילוסופיה ולתפיסות עולם כמו קומוניזם ומרקסיזם. "מגיל 12 הייתי מרקסיסט", סיפר ראזק בראיון שנערך עימו בצרפת בשנות ה־60.
סביב ראזק היתה קבוצה של כ־60 עוזרים, שניהלו עבורו את עסקיו בדרום החורן. הם פיקחו על האדמות ואספו את הכספים מהכפריים. הוא עצמו הִרבה לנסוע מדמשק לגולן כדי לפקח על עובדיו וסייר בשטחים שהחזיקה המשפחה בארץ.
הוא קשר קשרים חמים עם חברי קיבוצים שנוסדו באזור באותן שנים, כמו אפיקים (1932) ועין גב (1937). "הוא היה סוציאליסט־מרקסיסט בנפשו", אומר מוקי צור (82) מעין גב, "וככזה, ראה בהתיישבות הקיבוצית את התגשמות הסוציאליזם". בשנת 1934 פנה למזכירות של קיבוץ אפיקים בבקשה להתקבל כחבר קיבוץ, אך נדחה, עקב היותו מוסלמי.
ככל שהתאהב ברעיון הקיבוץ, כך נחשף ראזק גם לעקרונות הציונות. עד מהרה החל לגלות עניין בהיסטוריה של העם היהודי וקרא כל ספר שהיה יכול להשיג בנושאים אלה. לדבריו, מצא בציונות היגיון, צדק, חוכמה, איכות רעיונית ומבט אופטימי על העתיד, והגיע למסקנה שהיא לא רק מגשימת החזון הסוציאליסטי, באמצעות הקיבוצים, אלא גם הדוגמה המוחשית ביותר לרעיון של מהפכה בחיי עם, עניין שהיה קרוב לליבו בעקבות ההיסטוריה של סבא־רבא שלו, המהפכן שהצליח להפוך שבטים לעם.
בשנות ה־30 מכר ראזק חלק מאדמות המשפחה לפיק"א, החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל, שהקים הברון אדמונד דה רוטשילד. האדמות נמכרו במחירים נמוכים ובתנאים נוחים, למרות שגורמים ערביים הציעו לו הצעות גבוהות בהרבה, ואף איימו על חייו. פצצה שהוטמנה במכוניתו לא התפוצצה.
יתרה מזאת: ראזק יצר קשרים עם יוסף נחמני, שהיה סוכן הקרקעות של פיק"א וקק"ל, ובשליחותו של נחמני, שכנע מכרים ומשפחות ערביות למכור אדמות ליהודים. לימים סיפר לחברו מרדכי אורן, מראשי מפ"ם: "כשמכרתי את האדמות ליהודים, עשיתי זאת מתוך חזון. ידעתי שביום מן הימים היהודים יזכו במדינה, והאדמות ישתייכו אליהם". אין ספק שמפת ההתיישבות היהודית בגליל ובעמק הירדן היתה שונה לחלוטין אלמלא מעורבותו הפעילה של ראזק עבד אל־קאדר.
ביוני 1941, כשכוחות צרפת החופשית הצטרפו לבעלות הברית במתקפתן נגד צבא וישי בסוריה, ראזק חבר אליהם מייד. הוא לחם נגד כוחות וישי, ולאחר כיבוש סוריה שוחרר משירותו. על שירותו קיבל את אות "צלב לורן" הצרפתי.
ב־1943 מונה נקדימון אלטשולר לנציג פיק"א וקק"ל בסוריה. כוחות צרפת החופשית, שהשתלטו על סוריה, ניהלו מבצע לרישום קרקעות ("קדאסטר"). בחורן היו, על פי ההערכות, יותר מ־100 אלף דונם בבעלות יהודית, אם כי האזור היה ריק ממתיישבים יהודים: כל היישובים היהודיים שהוקמו באזור התפרקו. אחרי נטישת היהודים נותרו הקרקעות ריקות, ורוטשילד פדה אותן והעבירן לידי פיק"א.
הגעתו של אלטשולר לחורן לא מצאה חן בעיני הערבים המקומיים, שסירבו לשתף איתו פעולה. הוא פנה לטדי קולק, המוכתר של קיבוץ עין גב, שפיתח יחסים חמים עם ערביי חורן ועם המושל הסורי. קולק ביקש מראזק להפעיל את קשריו הטובים בדמשק ובפריז.
"ראזק היה חבר טוב שלי", סיפר קולק לימים. "הוא עזר בהתאקלמות של נקדימון בגולן, ואחר כך הפגשתי ביניהם, והם עבדו יחד. כשהחלו תחרויות צליחת הכנרת בתחילת שנות ה־40, הזמנתי את ראזק להשתתף. הוא היה הערבי הראשון שהשתתף בצליחה תחרותית של הכנרת".
כדי לקבע את הבעלות היהודית על קרקעות בחורן, נדרש אלטשולר להיכרות עם הכוחות הפועלים בתחום הקרקעות באזור. ראזק שיתף אותו בידיעותיו הנרחבות בנוגע לקרקעות בחורן, ועל פי עדויות מאוחרות של חבריו בעין גב, הוא גם גויס על ידי אלטשולר למחלקה הסורית של הפלמ"ח, שהפכה ב־1943 ל"מחלקה הערבית".
הפעילות של אלטשולר באיתור וברישום הקרקעות היהודיות בחורן, בסיועו של ראזק, קיבעה את הבעלות היהודית על קרקעות אלו, שנרשמו באופן רשמי בבעלות פיק"א.
בתחילת אפריל 1946 קרסו הכוחות הצרפתיים בסוריה, וסוריה הכריזה על עצמאותה. יום למחרת הולאמו כל האדמות במדינה. האדמות של משפחת עבד אל־קאדר בדרום חורן, כמו גם האדמות שהיו שייכות ליהודים, היו כלא היו.
ראזק סירב להמשיך לחיות תחת המשטר הסורי. הוא מצא מקלט אצל חברו הטוב נקדימון אלטשולר ברחובות, והתגורר אצלו במשך כמה שבועות. ביוני 1946, כשהוא בן 32, עזב את הארץ לצרפת. משם המשיך לנהל את עסקיו.
בפריז נוצר קשר בינו לבין אנשי לח"י, שפעלו מצרפת ומבלגיה נגד הבריטים בארץ ישראל. בין השאר, הם שלחו מכתבי איום ומעטפות נפץ לבתים של מפקדים בצבא הבריטי.
בתחילת מלחמת העצמאות החליט ראזק להצטרף ללוחמים היהודים בארץ ישראל. הוא דיבר על הנושא עם אנשי הלח"י בפריז והבטיח להביא איתו "נדוניה" - שלושת אחיו, שהיו קצינים בצבא צרפת החופשית. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, הוא יצר קשר עם חברו, יהושע (ג'וש) פלמון, מנהל המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית, שאותו הכיר היטב מעבודתם המשותפת במחלקה הערבית של הפלמ"ח. חודשים אחדים לאחר מכן, כשפלמון הצליח לגבור על הביורוקרטיה והשיג לראזק את האישור להצטרף ללוחמים, הכריזה ישראל על עצמאותה. פלמון הודיע לראזק כי אין צורך במתנדבים נוספים לצבא העברי.
ב־1952, עם כניסתו של איסר הראל לתפקיד ראש המוסד, הוא לחץ על אנשי הלח"י להתגייס למוסד. לדברי גד שמרון, איש המוסד לשעבר, הראל סבר כי "אנשי לח"י לשעבר הם אידיאולוגים מקצועיים, שיתאימו לצורכי המוסד". חלק מחבריו של ראזק בצרפת אכן התגייסו למוסד, והוא סייע להם במידע מודיעיני, שליקט במסגרת קשריו הרבים.
ב־1953 הפעיל ראזק את קשריו עם נקדימון אלטשולר ועם חבריו בהתיישבות העובדת כדי לחזור לישראל ולהתנדב בקיבוץ. הוא נכנס לארץ בדרכונו הצרפתי. ברבות ימיו סיפר לחברו יוחנן שרת כי חיפש מקום "בעל אידיאולוגיה סוציאליסטית ברורה ובלתי מתפשרת. תוכניתו היתה ללמוד את נושא הקיבוץ לעומקו, כך שכאשר אלג'יריה תזכה בעצמאותה - הוא יְלמד שם את תורת הקיבוץ ויקים מסגרות התיישבות זהות".
הוא הגיע תחילה לקיבוץ רעים שבנגב, ולא הסתדר. חברים בקיבוץ המליצו לו לנסות את קיבוץ חצור, ושם נקלט בהצלחה. לחבריו שבאו לבקרו אמר: "אני מאושר, סוף־סוף הפכתי לחלק מהגשמת החלום הסוציאליסטי־ציוני. בלי הקיבוצים, מדינת ישראל לא היתה קמה".
כבר אז דיבר ראזק על חזון שיתוף הפעולה הערבי־ישראלי. "כשתקום מדינת אלג'יריה ויוקמו בה קיבוצים על פי חזוני, ישראל ואלג'יריה יקיימו ידידות קרובה", אמר לחברו, המזרחן יוסף גינת.
כמו באפיקים, גם בחצור ניסה ראזק להתקבל כחבר קיבוץ, אך נדחה בגלל היותו מוסלמי. אבל כאן צמח סיפור אהבה גדול בינו לבין עולה חדשה מפולין, בשם צלינה קינסטלר, צעירה גרושה באמצע שנות ה־20 לחייה. מכריה מתארים אותה כיפהפייה גבוהה, בעלת שיער בלונדיני גולש ועיניים מצועפות.
ראזק היה ממוצע קומה וחסון, בעל שיער שחור ועיני טורקיז מהפנטות. "הוא היה חייל בצבא העולם", מספרת בטין אמיר־מרגלית, אלמנתו של הסופר והעורך אהרן אמיר ז"ל, שהיא ובעלה היו חברים קרובים של ראזק. "כמעט תמיד לבש בגדי חאקי מגוהצים למשעי עם שרוולים מקופלים, שהבליטו את שריריו, ונעל נעליים מצוחצחות, כמו קצין בצבא".
ראזק דיבר עברית שוטפת, נוסף על ערבית וצרפתית, והיה רטוריקן מצוין והוגה דעות בנשמתו. מעולם לא עייף משיחות אידיאולוגיות על סוציאליזם ומרקסיזם, שקסמו לצלינה. הגינונים האירופיים שלו הזכירו לה את ילדותה ונעוריה בפולין. והוא גם היה רומנטיקן חסר תקנה. במשך חודשים נהג להניח על מפתן דלתה של צלינה פרח מדי בוקר, עד שנכבשה סופית בקסמיו.
"הם היו שכנים שלי", מספרת חברת קיבוץ חצור, בשנות ה־80 לחייה. "גרו בצריף קטנטן והיו דבוקים אחד לשני כמו כפתור ופרח. בשיחות הרכילות בשבילי הקיבוץ תהינו איך זה שהיא בחרה בראזק, שהיה מבוגר ממנה לפחות בעשר שנים, מכל המחזרים שהסתובבו סביבה כל הזמן".
בתחילת 1954 העריך ראזק שהמהפכה המוסלמית באלג'יריה קרובה. צבא צרפת הפסיד בווייטנאם, והוא צפה שהבאות בתור לעצמאות יהיו תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. "זה הזמן להתחיל בפעולה", אמר לאהובתו. ב־1955 ארזו השניים מעט מיטלטלין ויצאו לדרך. ראזק דחה את הצעתה לנסוע מייד לצפון אפריקה ולהצטרף למהפכה. הוא ביקש להבין תחילה מהו הקו האידיאולוגי של מנהיגי החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה (ה־FLN), שלחמו נגד צבא צרפת.
השניים נסעו לביתו של ראזק בניס ועקבו אחר ההתרחשויות. אחרי שקיבלו לידיהם את המצע המדיני והפוליטי של ה־FLN, החליטו להצטרף. ראזק ידע שהשלטונות הצרפתיים באלג'יריה לא יאפשרו לו להיכנס למדינה, ולכן החליט להשתלב בפעילות ה־FLN באירופה.
ב־1956 נחת בפריז איש המוסד יצחק שמיר והחל בניסיונות לגייס לארגון סוכנים מקרב אנשי לח"י שהכיר, שחיו אז בצרפת. אלה סיפרו לו על חברם האלג'ירי ראזק, ושמיר נפגש איתו והציע לו להצטרף לשורות המוסד. זו היתה תחילתה של ידידות ארוכת שנים: ראזק העריץ את שמיר, ושמיר העריך מאוד את תרומתו של המוסלמי הציוני.
באותה שנה עברו ראזק וצלינה למזרח גרמניה, שם הקימו משרד אינטרסים של ה־FLN. מדוע בחרו השניים דווקא במזרח גרמניה? יודעי דבר טוענים שהיעד נקבע לראזק על ידי מפעיליו במוסד, שביקשו להרחיב את פעולתם במזרח אירופה. צלינה, שאיבדה את משפחתה בשואה, שנאה את גרמניה בכל נפשה ומאודה, אך הסכימה לעבור לשם "בשם המהפכה".
לצורך המעבר נאלץ ראזק, בפעם הראשונה (והאחרונה) בחייו, להתחתן, כדי שצלינה תזכה באזרחות צרפתית ותוכל לקבל אשרת כניסה למזרח גרמניה. זאת, למרות התנגדותו האידיאולוגית למוסד הנישואים. לדברי יוחנן שרת, הוא נהג לומר ש"להתחתן זה בורגני", וש"ילדים לא צריך, כי כבר יש יותר מדי אנשים בעולם".
בהגיעם למזרח ברלין החלו ראזק וצלינה בפעילות הסברה על המלחמה באלג'יריה, כשהם עושים נפשות לקו הלאומני של מחתרת ה־FLN. שליטתה של צלינה בשפות היתה לה לעזר, והיא תרגמה את הרצאותיו של ראזק מצרפתית לגרמנית.
ב־1958 עזב ראזק את ברלין ונסע לתוניסיה כדי להצטרף ללוחמי ה־FLN. תוניסיה כבר היתה אז מדינה עצמאית וסייעה למחתרת האלג'ירית. אנשי המחתרת יצאו מתוניסיה לפעולות מזוינות נגד צבא צרפת בשטח אלג'יריה. ראזק, אז בן 44, לא צורף ללחימה, אך קיבל את תואר ה"פוליטרוק" (האידיאולוג) של החטיבה, שהרצה בפני החיילים וחיזק את אמונתם בצדקת דרכם.
צלינה המשיכה לנהל את ענייני ה־FLN בברלין. בסוף 1958 היא הצטרפה לראזק. אחר כך, במשך כמה שנים, נדדה בין תוניסיה, גרמניה וצרפת. לא מן הנמנע כי הם עבדו מהמקומות האלו גם עבור המוסד.
ב־1962 יצא לאור ספרו הראשון של ראזק, "האשליה של האחדות הערבית והפן־ערבית". זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן אישיות מוסלמית בכירה תוקפת בשצף קצף את המשטרים הערביים ומציגה אותם כמושחתים, מנוונים וקצרי רואי. יתרה מזאת, ראזק הציג את ישראל באור חיובי, כתב בהרחבה על האפשרויות הרבות הגלומות בפיוס בין העולם הערבי לישראל, והאשים את מנהיגי ערב בניצול הסכסוך הערבי־ישראלי לצורך כיסוי מחדליהם.
כצפוי, הספר עורר סערה גדולה בעולם הערבי. ראזק עבד אל־קאדר, בשר מבשרה של האומה הערבית, הפך להיות אויב העם הרשמי, על פי הגדרת הליגה הערבית. במצרים הוצאה "פתווה" (פסק הלכה מוסלמי) שאסרה על כל מוסלמי לקרוא את הספר, והעניקה מראש תואר של "רסול" (שליח) למי שיחסל את ראזק. בכנסים רבים בעולם הערבי נשבעו מאמינים שיביאו לחיסולו של "הכופר".
את עשרות השנים הבאות יעביר ראזק במחבוא ובהסתר, במעבר ממקום למקום, מארץ לארץ. גם בחלוף שנים רבות מהוצאת הפתווה, הוא עדיין יחשוש לחייו. רק בסוף ימיו, בישראל, יחזור אליו ביטחונו.
במארס 1962 זכתה אלג'יריה בעצמאות. את השלטון תפסה מפלגת החזית הלאומית לשחרור אלג'יר, ה־FLN, ומנהיגה, אחמד בן בלה, נבחר לנשיא הראשון. ראזק וצלינה, ששהו אז בצרפת, מיהרו להגיע לאלג'יר כדי להשתתף בחגיגות העצמאות. הם קיבלו מייד אזרחות והתקבלו בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו, כיאה לנינו של המשחרר הלאומי הראשון של אלג'יריה במאה ה־19, עבד אל־קאדר אל־ג'זאירי.
כעבור זמן קצר, החל הנשיא החדש לפעול להשבת הסדר הציבורי, תוך הפעלת הצבא והנהגת שורת רפורמות, שהיו בניגוד לדעתם של חלק מחברי המפלגה. "כך לא אמורה להיראות אלג'יריה העצמאית", אמר ראזק. "המהפכה לא תמה, כנראה היא רק מתחילה".
הוא חזר לצרפת עם צלינה, ויחד החלו לארגן את המרד הבא - הפעם, נגד מנהיגם לשעבר, הנשיא בן בלה. לאחר כמה חודשים נסעו שוב לאלג'יריה, ובתוך כמה חודשים ארגנו קבוצה של כ־2,000 מורדים, רובם חברי ה־FLN לשעבר. ב־1 באוקטובר 1963 הכריזו אנשיו על מרד בשלטון, אבל כבר למחרת הם הותקפו על ידי צבא אלג'יריה, והמרד חוסל. ראזק וצלינה נעצרו והושלכו לכלא.
זהותה הישראלית של צלינה נחשפה, וראזק הוקע בעולם הערבי כ"אוהב ציונים". הליגה הערבית הפיצה הודעה נגדו, שבה נאמר כי "יצאה האמת לאור, כעת ברורה הסיבה לאהבתו לציונים, וברור שכל מה שכתב בספרו הוא שקר וכזב". ברחבי אלג'יריה הודבקו כרזות שנשאו את תמונתו, ומעליהן נכתב "בוגד! סוכן הציונות והאימפריאליזם, האויב מס' 1 של העם הערבי".
חבריהם של בני הזוג מתקופת מחתרת ה־FLN, שחלקם הגדול כבר התמקמו בעמדות שלטון נוחות באלג'יריה, הוכו בהלם. הם החלו להפעיל לחצים על הנשיא לתלות את "הבוגדים הציונים", ואלמלא התנגדותו של הרמטכ"ל בומדיין, שחשש כי תליית אזרחים צרפתים תפגע בקידום היחסים עם צרפת, ראזק וצלינה היו נתלים מייד.
ארגונים צרפתיים שונים החלו ללחוץ על אלג'יריה לשחרר את השניים. יצחק שמיר היה שותף חשאי בהפעלת הלחץ. צלינה שוחררה לאחר כמה חודשים, וראזק נותר במאסר במשך שנה וחודש. הוא שוחרר בדצמבר 1964, רק אחרי שחתם על התחייבות לא לשוב עוד למדינה. מבית הכלא נלקח ישירות לשדה התעופה, ואזרחותו האלג'ירית נשללה ממנו בטקס משפיל. כמה מחבריו מימי ה־FLN באו לשדה התעופה, ירקו עליו, קיללו אותו, ונשבעו ש"גם אם יידרשו שנות דור ועוד דור - אנחנו נדאג לחסל אותך ביום מן הימים".
עם שובו לצרפת, רכש ראזק חווה מבודדת במרחק כשלוש שעות מפריז. לכל אחד מחדרי החווה נתן שם של אזור אחר בישראל, ושם התגורר עם צלינה ועם כמה חברים מתקופת ה־FLN, שדגלו כמוהו בסילוקו של נשיא אלג'יריה. מדי שבוע באו לחווה אורחים, הוגי דעות קומוניסטים ואחרים.
ברָאמי לוגסי ז"ל מעין גב, שהיה חברו הקרוב וביקר אותו בחווה, סיפר כי "האווירה שם היתה צבאית. האנשים היו לבושים במדי חאקי, הסתובבו עם נשק, עשו שמירות, חיו חיים ספרטניים וניהלו שיחות אידיאולוגיות אל תוך הלילה".
זמן לא רב לאחר שבני הזוג התמקמו בחווה, הביעה צלינה בפני ראזק את תסכולה. "היא אמרה לי שעייפה ממהפכות", הוא סיפר בראיונות שהעניק לתקשורת הצרפתית. בוקר אחד היא נעלמה, ומאז לא נודעו עקבותיה.
כעבור חודשים ספורים נכנסה לחייו של המהפכן הבלתי נלאה אישה חדשה: ז'וז'ט דוֹדיסקו, רופאת שיניים יהודייה, גרושה עם ילד, שהיתה צעירה ממנו ב־20 שנים. גם בה בערה אש המהפכה, והיא הקפידה ללבוש בגדי חאקי, גם במרפאת השיניים שבה עבדה בדירתם בפריז.
ראזק החל להרגיש בטוח יותר. חששו הגדול מהתנקשות בחייו שכך, בעקבות מערכת האבטחה שבנה לעצמו בחווה, והזוגיות החדשה אפשרה לו לחזור לכתיבת ספרו השני. בספר הזה, שיצא בתחילת 1966 ונקרא "הסכסוך היהודי־ערבי: ערבים ויהודים נוכח העתיד", ויתר ראזק על תקיפת המשטרים הערביים והתמקד בניתוח מקורות הסכסוך בין הצדדים. "העמים הערביים אינם עוינים לישראל", כתב, "הבעיה היא עם השליטים". הוא פירט תיאוריה פתלתלה שפיתח בנוגע לאפשרויות לשיקום היחסים בין היהודים והערבים, באמצעות הכרה משותפת בתורות אידיאולוגיות.
ספרו השני לא עורר מהומה כמו הראשון, אבל קנה לו מעריצים רבים, בייחוד בישראל. בתחילת יוני 1966 הוא הגיע לארץ לסדרת הרצאות בהזמנת מפ"ם, ביחד עם ז'וז'ט. את בנה השאירה ז'וז'ט אצל בעלה לשעבר.
ראזק נפגש עם חבריו הטובים בקיבוץ עין גב והתקבל בחום. מדי בוקר, בעת הכנת הרצאתו הבאה, העניקה ז'וז'ט טיפולי שיניים לחברי הקיבוץ.
הוא היה נואם משובח, שידע כיצד לרתק את שומעיו. הכיר את תורות המהפכנים, ממאו טסה טונג ועד מרקס, מאנגלס ועד צ'ה גווארה. היו לו יכולות ניתוח מרשימות של אירועים ותהליכים ויכולת לחזות התפתחויות פוליטיות וחברתיות זמן רב לפני שהתרחשו.
את הרצאתו נהג לחלק לשניים: בחלק הראשון דיבר על "הזכויות המלאות של העם היהודי על אדמת ישראל", והדגיש כי "הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ ישראל אינו זקוק לכל הוכחה, כי הוא קיים לאורך אלפי שנים, מימי האבות. שום תעמולה, ארסית ככל שתהיה, לא תוכל להחליש את הזיקה שבין העם למכורתו".
בחלק השני דיבר ראזק על העולם הערבי ועל האפשרויות העצומות הגלומות בשלום בין ישראל לשכנותיה. את דבריו תיבל באנקדוטות מעניינות ומשעשעות מניסיונו כמוסלמי שהלך ובא בין מדינות ערביות ומדינות מערביות. עד מהרה רכש לעצמו מעריצים רבים ברחבי הארץ וכונה "הידיד האלג'ירי".
למרות זאת, שמר על צניעות. מכריו מספרים כי מעולם לא התרברב ולא התנשא, ושני הדברים היחידים שבהם הרשה לעצמו לצאת מדמותו המאופקת היו שתיית יין ואהבתו הגדולה לנשים. "היה לו סטייל, והוא דיבר בגובה העיניים", אומרת בטין אמיר־מרגלית. בראמי לוגסי סיפר כי "היה כיף לדבר איתו, או סתם להיות לצידו. בסיום כל פגישה, אחרי שעות, כבר התחלתי לחכות לפגישה הבאה".
ראזק הוזמן לעשרות הרצאות ואירועים בכל רחבי הארץ. הוא חש אהוב, מבוקש ובטוח מכל פגע. הרצאותיו סוקרו בהרחבה בעיתונות העברית ובעיתונות הזרה, הוא השתתף בתוכניות רדיו והוזמן כאורח כבוד לאירועים שונים, כמו כנס עולי אלג'יריה, סימפוזיון על עתיד תנועת העבודה, כנס חברי התא הערבי בהסתדרות, ועוד.
בתקופה זו נוצר הקשר בינו לבין אהרן אמיר, קשר שהלך והתחזק במהירות. אמיר הזמין את ראזק לכתוב ב"קשת", רבעון שאותו ערך, והפגיש אותו עם חבורת "הכנענים", שהיה ממקימיה. הדעות האידיאולוגיות של "הכנענים" תאמו במלואן לדעותיו של ראזק: ארץ ישראל השלמה, הפרדה בין דת למדינה, יצירת מהפכה שתביא תרבות חדשה, ועוד.
ראזק הציע לז'וז'ט להישאר בעין גב, והיא הסכימה. אולם מכתב מבעלה לשעבר, שבו כתב כי בנה זקוק לה, גרם לה לשוב לצרפת בספטמבר 1966. כעבור שלושה חודשים, ראזק הצטרף אליה.
הוא חזר לארץ בגפו ב־1968, למשך ארבעה חודשים, שבמהלכם המשיך בהרצאות. בדבריו שלל את התפיסה של "שטחים תמורת שלום", שנפוצה בעקבות מלחמת ששת הימים, וטען כי "מדובר ברעיון תבוסתני". הוא אף הזמין לסיורים בגולן (שבו שלטה עכשיו ישראל) מורי דרך, שלא הכירו את האזור.
ב־1975 הוא חזר לארץ פעם נוספת, כאורח הכבוד בקונגרס העולמי של יוצאי צפון אפריקה. בערב הפתיחה, שנערך בבנייני האומה בהשתתפות אלפים, אמר בנאומו: "גם אם יבואו מחר שליטי כל מדינות ערב ויסכימו לשלום עם ישראל תמורת ויתורים מצידה - אל לה לישראל לוותר ולו על שעל אחד. שכן העם היהודי, על פי גבולות הארץ המובטחת כמפורט בספר שמות - מנהר הנילוס ועד הפרת - כבר עשה את כל הוויתורים האפשריים". אלפי הנוכחים באולם הריעו לו ממושכות.
במהלך שנות ה־70 וה־80 העתיקו ז'וז'ט וראזק את מקומות מגוריהם בצרפת כמה פעמים. בחלק מהזמן הם חיו בדירתה הצנועה של ז'וז'ט בפריז, ששימשה גם קליניקה לרפואת שיניים, ובזמנים אחרים התבודדו במקומות מרוחקים, כמו בקתות יער. מקום מגוריהם האחרון היה ביער בקרבת ניס. שם, בבוקר אחד בנובמבר 89', נפטרה ז'וז'ט משבץ מוחי, בגיל 55.
מותה היכה בראזק מכה עזה. הוא היה אז בן 75, וחבריו מספרים שהיתה זו הפעם הראשונה שבה נראה חלש, מבולבל ואובד עצות. ז'וז'ט היתה לא רק בת זוג, אלא גם שותפה מלאה לדרכו האידיאולוגית. לקראת סוף 1990, כשהוא בודד ומותש, ארז מעט מחפציו במכונית האופל אסקונה שלו ונסע מניס למרסיי. שם עלה, עם רכבו, לאונייה שהפליגה לחיפה. מחיפה נסע לעין גב, ובשעת לילה מאוחרת התדפק על דלתו של בראמי לוגסי.
מדוע בא לישראל, לקראת סוף העשור השמיני לחייו? אולי כי חש שימיו אוזלים וביקש להעביר אותם במקום שהכי אהב, ליד הכנרת ומול הגולן. אולי כי לא נותר לו שום קרוב בצרפת. אולי כי פחד שבלי ז'וז'ט, שהיתה לו למשענת שנים כה רבות, ישיגו אותו רודפיו, שנשבעו לחסלו. ואולי כי התרושש, לאחר עשרות שנים שבהן הקדיש למהפכה את חייו ואת כל הממון שצבר.
החברים הוותיקים בעין גב שמחו לראות את ראזק, אבל הקיבוץ כבר נוהל בידי צעירים, והוא חש שאינו רצוי עוד. אחד מחבריו, יוסי פוגל, יצר קשר עם משפחת גוטשְלָק במושבה מגדל שעל חוף הכנרת - משפחה של נוצרים אוהבי ישראל שהתגיירו.
לקראת אפריל 1991 הוזמן ראזק להתגורר בביתה של רופאה במושבה מגדל, שעלתה ארצה מצרפת זמן קצר לפני כן. היא אפשרה לו להעמיד בחצר ביתה קרוואן שרכש, שחובר למערכת החשמל והמים של ביתה. את קירות הקרוואן כיסה בתמונות של אנשים שהעריץ: יצחק שמיר, יגאל אלון ויצחק שדה, וגם צ'ה גווארה, פידל קסטרו, מאו טסה טונג, אנגלס ומרקס. וכמובן, תמונות של אהובתו, ז'וז'ט.
זמן לא רב לאחר בואו של ראזק לארץ אורגנה פגישה בינו לבין ראש הממשלה שמיר בלשכתו בתל אביב. "היתה באוויר התרגשות גדולה", מספר יוחנן שרת, שהתלווה לפגישה. "שמיר, שהיה ידוע כמאופק, חייך מאוזן לאוזן לאורך כל השיחה, שהתקיימה בצרפתית. הם העלו זיכרונות משותפים מהימים בפריז ודיברו על מדיניות ועל פוליטיקה. לאחר כחצי שעה אמר ראזק לשמיר שהוא לא רוצה לגזול עוד מזמנו, והפגישה הסתיימה".
לאחר הפגישה הורה שמיר למרדכי ציפורי, מנכ"ל הביטוח הלאומי דאז, לנסוע להיפגש עם ראזק בביתו, ולבדוק באופן אישי איך אפשר לסייע ל"חבר לנשק", כפי שהגדירוֹ שמיר. לימים סיפר ציפורי שנדהם לגלות בקרוואן הקטן את תמונותיו של שמיר תלויות על הקירות.
גם לאחר שסיים את כהונתו כראש הממשלה, פעל שמיר כדי להפוך את ראזק לאזרח ישראלי. ואכן, בתחילת 1994 קיבל ראזק הודעה כי יקבל מעמד של אזרח. במשך ימים ארוכים לפני המועד שבו הוזמן לסניף משרד הפנים בטבריה, ייגע את ראשו בשאלה איזה שם עברי יבחר לעצמו. "הוא חשב משום מה שעל פי חוקי ישראל, הוא אינו יכול להחליף את שמו הפרטי אלא רק את שם המשפחה", אומר יוחנן שרת. "כשהתברר לו שיוכל להחליף גם את השם הפרטי, לא היה סוף לשמחתו. הוא אמר לי: סוף־סוף אני יכול לחתוך את הזנב הערבי שלי, שרודף אחריי כל השנים".
רק בדרכם למשרד הפנים בטבריה, סיפר ראזק לשרת על השם שבחר לעצמו. "שם פרטי - דב, כי זה מעיד על חוזק; שם משפחה - גולן, כי זה היה חבל הארץ האהוב עליו".
ב־16 בפברואר 1994 נרשם בישראל אזרח חדש בשם דב גולן, תעודת זהות מספר 309656478. שם האב, כפי שנרשם בתעודה: סעיד. שם האם: הוסניה. תאריך לידה: 13 באוקטובר 1914. "זה היה היום המאושר בחיי", אמר ראזק/גולן לשרת.
זמן קצר אחרי שראזק הביא את הקרוואן שלו למגדל, העביר אותו יונתן גוטשלק בצמידות לבית משפחתו. "התפתחה בינינו ידידות עמוקה", מספר גוטשלק (50), "הוא הפך להיות בן משפחה אצלנו. אמנם ההבדלים בחשיבה בינינו היו עמוקים - הוא היה קומוניסט בדעותיו, שהגדיר את הדת כ'אופיום להמונים' והתנגד לנישואים וללידה, ואני דתי־לאומי, אבל הסתדרנו נפלא".
"היינו נפגשים כמעט כל ערב אצלו בקרוואן ומשוחחים המון. הוא דיבר עברית שוטפת והיה אדם מאוד חברותי ושקט, מעולם לא ראיתי אותו כועס. מדי פעם היה מדבר על געגועיו לז'וז'ט. במשך היום היה עסוק בגינון ובסידור הקרוואן, עשה הרבה ספורט, קרא המון והאזין למוזיקה. מעולם לא ביקש מאיתנו דבר".
יד נעלמה דאגה לתשלום חשבונות הארנונה, המים, החשמל והטלפון של ראזק. הוא לא הִרבה להתרועע עם אנשי המושבה, אבל עם אחד מהם, יוחנן שרת, מצא הרבה מן המשותף. גם שרת היה חדור להט אידיאולוגי ודובר צרפתית. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה.
השמועה שראזק נמצא בארץ פשטה במהירות בקרב חבריו הוותיקים, שהחלו לבוא לבקרו. את כולם קיבל במאור עיניים. במפגשים, שגלשו לעיתים עד שעות הלילה הקטנות, דיבר תמיד על המהפכות ועל הציונות.
"באתי לבקר אותו מדי פעם", סיפר בעבר יוסי פוגל ז"ל, חברו מעין גב. "לא היתה פעם אחת שבה לא שלף בקבוק יין. הוא דיבר על מרקסיזם וסוציאליזם באותו פאתוס כמו פעם, וניתח לעומק תנועות שאבד עליהן הכלח מזמן. היה נכנס למין טראנס, נעמד, ומדבר בטון של הרצאה, לעיתים עוצם את עיניו.
"עם דבר אחד לא יכולתי שלא להסכים איתו - השבחים לתנועה הציונית. תמיד אמר שהציונות יצרה מהפכה באזור של פיאודליות ערבית מפגרת והקימה בישראל גן עדן. הייתי מביט בו בפליאה בכל פעם ואומר לעצמי: אינעל העולם וריבונו של פתח תקווה - מאיפה נפל עלינו המוסלמי־ציוני האדוק הזה?"
מדי פעם, כמו בתקופות קודמות שבהן חי בישראל, היה ראזק אורז מעט חפצים ויוצא לדרכו - לעיתים במכוניתו, ולעיתים במכוניות של אנשים שבאו לאסוף אותו. מעולם לא סיפר לאן נסע. בני משפחת גוטשלק וחבריו הקרובים לא ניסו מעולם לקרוע את מעטה המסתורין שאפף אותו. הם ידעו מעט על עברו הביטחוני, מהשיחות הממושכות איתו. בראמי לוגסי סיפר כי פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, אמר לו ראזק: "אני עובד בשביל ישראל".
ביום חמישי, 6 באוגוסט 1998, הבחינו בני משפחת גוטשלק כי ראזק לא בא לבקרם כבר כמה ימים. אחד מבני המשפחה ניגש לקרוואן שלו ודפק על הדלת, אבל לא היה כל מענה. אחרי שקרא בשמו כמה פעמים, ניסה לפתוח את ידית הדלת, אבל הדלת היתה נעולה. שעות לאחר מכן חזר האיש לקרוואן, ושוב לא נענה. הוא שמע מים זורמים במקלחת וסבר שראזק מתקלח. כשחזר מאוחר יותר באותו ערב, עדיין נשמעו מים זורמים, ואז התעורר חשדו. הוא הזעיק כמה מבני המשפחה, ויחד פרצו את הדלת.
הקרוואן היה מסודר, אבל לראזק לא היה זכר. כשניגשו לפתוח את דלת המקלחת הקטנה, הבחינו שהיא חסומה מבפנים. אחרי שפרצו את הדלת, נדהמו למצוא אותו מוטל על הרצפה, ללא רוח חיים. המשטרה ומד"א הוזעקו, ורופא קבע את מותו. בתעודת הפטירה נרשם, בסעיף סיבת המוות: מפרקת שבורה.
לאחר היוודע דבר מותו הודיע יוחנן שרת לחבריו כי ראזק ביקש "לא להיקבר כמוסלמי בבית קברות ערבי, אלא רק בבית קברות יהודי - בקיבוץ אפיקים, אם אפשר". 64 שנים בדיוק אחרי שפנה למזכירות הקיבוץ כדי להתקבל כחבר קיבוץ ונדחה מאחר שהיה מוסלמי, הובא דב גולן למנוחות בבית הקברות של אפיקים. המזרחן יוסי גינת ספד לו: "כל כך הרבה שנים רצית, חברי היקר ראזק עבד אל־קאדר, דב גולן, להתקבל כאן כחבר קיבוץ. והנה, לבסוף, אכן התקבלת, בבית הקברות".
ראזק עבד־אל קאדר, שהיה לדב גולן, מת ערירי, בגיל 83. סיפור חייו נשטף במהירות. הוא לא זכה מעולם לכבוד המגיע לו על מעשיו למען מדינת ישראל.
"ראזק היה אחד מגדולי הידידים של מדינת ישראל", אומר ד"ר יוסף שרביט מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר־אילן. "ראוי שיוקדש מחקר לפועלו המיוחד במפעל הציוני". ויוחנן שרת מוסיף: "הוא עבד הרבה בשביל המודיעין הישראלי, אבל מעולם לא ביקש תמורה על שירותיו. פחד שיגידו שהוא מסייע לישראל עבור בצע כסף. מבחינתו, זה היה חלק בלתי נפרד מהגשמת הייעוד הציוני שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
