התנהלות נבחרי הציבור לא יכולה לשמש כתירוץ - הישראבלוף הורג אותנו

השרהגילה גמליאלוח"כ מיקי לוי (יש עתיד) הם כרגע האחרוניםברשימה ארוכה, מבישה ופוגענית של מי שהתגלה כי הפרו או פגעו, בדרכים שונות ומשונות ובדרגות משתנות של חומרה, בהגבלות הנוקשות של הקורונה, בהוראות הסגר ובנורמות המצופות מנבחרי ציבור:החל מנשיא המדינה ראובן ריבלין ורה"מ בנימין נתניהו, וכלה בשר הבריאות יולי אדלשטיין, בשר החינוך יואב גלנט, בחברי הכנסת אביגדור ליברמן וניר ברקת, בשניים מיועציו הקרובים של נתניהו ועוד ועוד.

ישראל במצב חירום בריאותי, והקורונה מכה בנו באופן קשה מאוד, ללא הפסקה, ובינתיים הולכים וגדלים מספרי החולים הקשים, המונשמים והמתים. ואף שישראל במצב חירום רפואי־מלחמתי, שוב ושוב מתגלות הפרות בוטות של הנחיות הקורונה על ידי ראשי המדינה ונבחרי הציבור, וברוב המקרים לאחר שכבר נחשפו ההפרות לא מצאו לנכון מרבית נבחרי הציבור להודות באופן פומבי וחד־משמעי בטעותם ולהתנצל בפני הציבור, להפך: במרבית המקרים הופעלה מערכת משומנת של תירוצים מביכים והסברים קלושים להפרת החוק והוראות הקורונה.

ההתמודדות עם נגיף הקורונה, שאין לו כעת כל תרופה משמעותית וכל חיסון, היא לא רק רפואית אלא בראש ובראשונה גם חברתית, ציבורית, פסיכולוגית ופוליטית. כך, לאמון הציבור במשרד הבריאות ובממשלה יש תפקיד מפתח קריטי ביכולת ההתמודדות עם המגיפה, ואמון הציבור יקבע את מידת הציות וההיענות שלנו בביצוע הנחיות משרד הבריאות שמובילות לצמצום היקף המגיפה ולירידת מספרי החולים והמתים.

במקרה הנדיר של מגיפה חדשה וקטלנית, המתרחשת פעם ב־100 שנה ומתפשטת בכל העולם, אמון הציבור הוא ממש כלי רפואי־בריאותי לטיפול במגיפה כדוגמת תרופות ובדיקות במקרים של המחלות המוכרות.

גם סגר הוא כלי בריאותי־רפואי מרכזי וחיוני - כמו תרופה, אשפוז או בדיקה - אשר נועד לצמצם את התפשטות המגיפה, והאנושות משתמשת בו כבר אלפי שנים. על כך כבר התריעה ביולי השנה פרופ' סיגל סדצקי במכתב ההתפטרות שלה מניהול שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות לאחר הגל הראשון של הקורונה, כשכתבה כי "בהיעדר חיסון וטיפול במחלה, הדרך היחידה לבלימת התפשטות הקורונה היא עצירת מעבר הנגיף מאדם לאדם, ועיקרון זה נלמד עוד במגיפות ההיסטוריות שליוו את האנושות וקטלו מיליוני בני אדם ולפעמים אוכלוסיות שלמות, כמו מגיפת האבעבועות שקטלה כרבע מהקיסרות הרומית והשפעת הספרדית שקטלה במאה הקודמת מיליונים".

אין ספק שההגבלות ותקנות הקורונה פוגעות באופן קשה בפרנסה ובחברה, והן קשות מאוד ליישום מתמשך על ידי כל בן אנוש. הן מתישות, והן מנוגדות למה שכולנו היינו רגילים אליו, ובכלל זה הצורך להיות בחגים ובכלל עם בני המשפחה שלנו. אלא שאמון במקבלי ההחלטות ודוגמה אישית שלהם הם אמצעים מרכזיים לציות להגבלות אלה, למרות כל הקושי. כאשר נבחרי הציבור, ראשי המדינה וחברי כנסת מפירים באופן בוטה כל כך את ההנחיות - יש לכך, במקרה של מגיפות, מחיר נוראי בלתי נתפס ובלתי נסבל בחיי אדם. במקרים אלה של הפרות מתמשכות ומצטברות של תקנות הקורונה על ידי נבחרי הציבור וראשי המדינה, העונש מוטל למעשה על כל המדינה בהאצת הפצת המגיפה ובפגיעה נוראית בחיי אדם ובפרנסה של אזרחי המדינה ותושביה.

אלא שלא רק ראשי המדינה, שרים וחברי כנסת מפירים את הוראות הקורונה. הפרות בוטות המוניות והרסניות מתרחשות כל העת על ידי חלקים נרחבים, גם אם לא הרוב, של ציבורים שלמים במדינה: החל מחלקים בקהילה החרדית,דרך ההתנהלות של חלק מהמפגינים נגד ראש הממשלה, המשך התקהלויות אצל חלקים בחברה הערבית, וכלה בחלקים נוספים בציבור, כולל סלבריטאים, שמפירים באופן בוטה את ההוראות לעטיית המסיכה, השמירה על הריחוק הפיזי ומניעת ההתקהלויות.

אצל חלק מהמפירים את הוראות הקורונה ההתנהגות של חברי הכנסת והשרים או של ישראלים אחרים (כמו התירוצים של החרדים בהפגנות) משמשת תירוץ או הצדקה להתנהגותם פורעת החוק, אולם לפעמים יש לומר את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו: ההפרות ההמוניות של ההוראות פוגעות בכולנו ועלולות להיות קטלניות לבני המשפחה שלנו, להורים שלנו ולסבים ולסבתות של כולנו, ולא יעלה על הדעת לקבל את ההפרות ההמוניות של הוראות הקורונה או לסלוח עליהן, רק משום שגילה גמליאל החליטה שלא לציית להן או שנשיא המדינה לא חשב אז שהוא חייב לציית להוראות כמו כולנו.