יום הכיפורים מזמן תמיד, זה 47 שנים, סיפורי גבורה וגילויים על ההתרחשויות במלחמת תשל"ד. פרוטוקולים, דיונים, מסמכים סודיים ומברקים מפה לשם משאירים פיות פעורים. אבל יש היבט אחד שניצב תמיד ברקע והדיון בו חד־כיווני. הנרטיב, כפי שנוהגים להגיד בימים אלה, הוא שהדרג המדיני תקע סכין בגב לדרג הצבאי, מאחרון החיילים במעוזים ובטנקים ועד הרמטכ"ל.
דוגמה קלאסית היא מה שכותב ישראל טל (טליק) המנוח בספרו: "בישיבה זו הוצגו באופן ברור ומובהק האיום והסכנה למתקפה על ישראל. כל השרים שהשתתפו בישיבה, לא חקרו... על ההיערכות הנדרשת מול התרחיש המסוכן... ועל כן הם נושאים באחריות לאי־היערכות של צה"ל כנגד האיום והסכנה בחזיתות המצרית והסורית".
דיון גלוי בנושא של יחסי הממסד הצבאי־ביטחוני עם המנהיגות המדינית קושר את מלחמות העבר ומחדלי העבר הרחוק והקרוב עם הבעיות הקשות שיש לנו היום. כי בסופו של דבר המשבר המשילותי־משפטי של היום מקורו במידה רבה בדרג צבאי־ביטחוני, שלא קיבל את מרות הדרג המדיני. ללא התנגדות הממסד הצבאי־ביטחוני בדימוס נגד רה"מ נתניהו לא היתה מתרחשת תאונת השרשרת החוקתית.
אחת הדרכים להמעיט בהישגו של נתניהו בשלום הכפול עם איחוד האמירויות ובחריין היא לטעון שההישג הוא תולדה של נסיבות שנתניהו לא אחראי להן - "אבל אי אפשר לקחת ממנו את היכולת לזהות את ההזדמנות". אלא שבניגוד לטענת הנסיבות שנתניהו רק איתר אותן ולא גרם להתרחשותן, ניתן לקבוע כי המציאות במפרץ הפרסי ובעימות מול איראן נוצרה במידה רבה על ידי יוזמתו ונחישותו; קל לראות שאלמלא הנכונות של נתניהו ללכת על הסף, להתעמת עם אובאמה בגלל הסכם הגרעין, לא היו נוצרות "הנסיבות". העברת כמה ממדינות ערב הסוניות החשובות לצד שלנו - זוהי המשמעות האמיתית של המהלך הגדול שהסתיים לפני שבועיים בהסכם אברהם.
תחילת הדרך גלומה בתחזית הזכורה של שר הביטחון דאז אהוד ברק, משנת 2011: "אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו... זאת טעות לא להבחין בצונאמי הזה. הדה־לגיטימציה של ישראל באופק, גם אם האזרחים לא רואים זאת".
ציוץ טוויטר של דן מרגלית, שהאשים בשנת 2015 את נתניהו שהוא מסכן את ביטחון ישראל, יכול להעיד על הלך הרוח באותו ממסד ביטחוני שברק היה קודקודו: "מקווה שביבי לא ישאיר אדמה חרוכה ביחסים עם אובאמה והדמוקרטים ולא ייסע לוושינגטון בלי תיאום עם הבית הלבן" (21.01.2015). זה היה ערב הנאום בקונגרס, שכל הממסד הביטחוני־תקשורתי התנגד לו.
כשבועיים לפני השבעתו של הנשיא טראמפ ב־2017 הזהיר מזכיר המדינה ג'ון קרי כי "העברת השגרירות האמריקנית לירושלים תגרום לפיצוץ, פיצוץ גמור ומוחלט, באזור ולא רק בגדה המערבית, ואולי גם בתוך ישראל עצמה, לאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון". המזכיר קרי גם הבהיר בצורה נחרצת באחד מכינוסי פורום סבן כי "לא תהיה שום התקדמות לשלום עם העולם הערבי בלי התהליך הפלשתיני ובלי שלום עם הפלשתינים. כולם חייבים להבין את זה. זו המציאות כפי שהיא. לא יהיה שלום נפרד בין ישראל לעולם הערבי. אני רוצה שזה יהיה ברור לכולם".
קרי אמר כי שמע מ"כמה פוליטיקאים בכירים בישראל" שהם מדברים על אפשרות של התקרבות לעולם הערבי. קל לשער שהשתמש בלשון רבים, אך התכוון לרה"מ נתניהו. דבריו הקשוחים מלמדים שזאת לא היתה רק הערכה אובייקטיבית אלא כי ממשל אובאמה־קרי התנגד למהלכים ערביים־ישראליים נפרדים. ישראל נדונה לבידוד ולדשדוש עם הפלשתינים בזמן שהמפתחות למזרח התיכון נמסרים על ידי האמריקנים לידי רוסיה בהנהגת פוטין ואיראן.
הממסד הצבאי־ביטחוני בישראל קיבל את הדין. ראשיו, ששניים מהם שותפים עכשיו בשלטון עם נתניהו, ואחרים שעומדים ומפגינים למען הדחתו ברחוב ובכיכר, התנגדו באופן גורף לאתגר שהציב נתניהו למדיניות ממשל אובאמה. יותר נכון להגיד שהם נבהלו.
מגורודיש ועד אולמרט
צמרת הממסד הביטחוני היתה אחראית במשך עשורים על "הביטחון הלאומי", אף על פי שאין לו קשר למקצוענות צבאית
עד קום המדינה היתה קדימות ביישוב היהודי לדיפלומטיה ולתחום המדיני, במטרה להבטיח לגיטימיות בינלאומית לציונות והגעה למדינה עצמאית. מאז קום המדינה התהפכו היוצרות: מרכז הכובד עבר מהתחום הדיפלומטי לתחום הביטחוני. גם אז, בעיצומה של מלחמת השחרור, התקשה בן־גוריון להטיל מרות על הדרג הצבאי, כפי שעולה מספרה של אניטה שפירא, "מפיטורי הרמ"א ועד פירוק הפלמ"ח" (הקיבוץ המאוחד, 1984).
לא הקזת הדם שנעשתה לבגין במחאות העורף הפילה אותו // יעקב סער/לע"מ
בלי קשר ל"מי נתן את ההוראה", הדרג הצבאי־מודיעיני דאג שהדרג המדיני בתקופת "עסק הביש" (1954) הוא זה שישלם את המחיר על המחדל הנורא של הפעלת הרשת במצרים. ב־1973/4, בניגוד לסיפור המקובל, הדרג הצבאי הגבוה פעל על מנת שהדרג המדיני ישלם את מחיר כישלונות הצבא. בכירי צה"ל - דדו, אלי זעירא ושמואל גורודיש - הודחו בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, אך הקצונה היתה מחוברת היטב למנהיגות הפוליטית ולתקשורת, שניים ממצביאי המלחמה בחזית היו בעצמם פוליטיקאים (שרון ובר־לב), והדרישה היתה שראש הממשלה ושר הביטחון, גולדה ודיין, יתפטרו.
אל"מ גדעון מחניימי אמר זאת במפורש בכנס של סגל הפיקוד הבכיר לאחר המלחמה; הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין התנגד לדו"ח אגרנט שפטר את הדרג המדיני ופגע ברמטכ"ל. האלופים טליק ושרון תדרכו עיתונאים נגד הנהגת המדינה. אריק שרון אמר בפקודת הפרידה שלו מאוגדה 143: "המלחמה הסתיימה... ואני חש שהכרחי להילחם היום בחזית אחרת". כך גם המחאה ההיסטורית הובלה בידי קציני מילואים, מוטי אשכנזי ואסא קדמוני. האחד ייצג את אויבי דיין והשני את אויבי בר־לב.
ב־1982 התמונה שוחזרה. בסופו של דבר, לא הקזת הדם שנעשתה למנחם בגין במחאות העורף הפילה אותו. כישלונות פיקוד צה"ל בהבנת מערכת היחסים הפנים־לבנונית, שהביאה לטבח בסברה ושתילה, בתוספת הסרבנות המתוקשרת של כמה קצינים בכירים - ליבו את המחאה נגד המלחמה. במשטרים דמוקרטיים מקובל שהדרג המדיני עומד למבחן הציבור בבחירות.
אבל אצלנו החיבור של הצמרת הצבאית לתקשורת ולחלק מהציבור מייצר מנגנון שבאמצעותו הממסד הביטחוני קובע את גורל הדרג המדיני. כך גם אהוד אולמרט שילם בסופו של דבר את המחיר על תחושות החידלון שליוו את הכישלון הצבאי ב־2006. אם היה מתפטר אחרי דו"ח וינוגרד, סביר שמשה טלנסקי היה נשאר באמריקה.
מאחר שמרכז הכובד היה ביטחוני־קיומי, מי שהיה מופקד על חותם הביטחון הלאומי היה צמרת הממסד הביטחוני, למרות שאין חפיפה בין "ביטחון לאומי" למקצוענות צבאית ביטחונית. זו דבקה בתורת הביטחון הקלאסית שטבע בן־גוריון. הצד המדיני היה משני ונשלט אף הוא במידה רבה על ידי הממסד הביטחוני.
"יש הטוענים שהיחסים המיוחדים עם ארה"ב הם הממד המדיני היחיד שהצטרף לעמודי התווך של תורת הביטחון", נכתב בדו"ח של מכון "ראות" לפני כעשר שנים. האסטרטגיה לחיסולה של ישראל השתנתה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אבל תורת הביטחון נותרה כמעט ללא שינוי. הדרג הביטחוני התמקד בזירה הפלשתינית והתאהב בשיתוף הפעולה עם שלטון הטרור ובקשר "המיוחד" עם ארה"ב, ספקית הציוד והנשק. נושא הגרעין האיראני טופל בפרופיל נמוך; נאמר שזו בעיה של העולם, או של האמריקנים.
רק דבר אחד היה חסר: הממסד הביטחוני־צבאי לא הצליח לתת מענה לאתגרים הקיומיים החדשים, ובעיקר לא בנושא האיראני. התוצאה היתה ברית בין בכירי הביטחון לבכירי התקשורת, שבה יופה כוחם של ראשי צה"ל והמוסד לחסום בגופם את הדרג המדיני - קודם נתניהו וברק, אחר כך נתניהו לבדו.
דמוקרטיה מהותית מדי
האומץ להתעמת עם ממשל אמריקני והליכה נגד הזרם היהודי־אמריקני, הם שהפכו את נתניהו ל"אדם מסוכן"
צמרת צה"ל פתחה חשבון עם נתניהו עוד בפרשת מנהרת הכותל. היה משונה לראות שאפילו בזמן האחרון, בראיון שהעניק גבי אשכנזי לאחד מערוצי הטלוויזיה, הוא אמר: "נתניהו חזר לדפוסי ההתנהלות כמו בפרשת משעל, מנהרת הכותל והצוללות".
האיש שהיה ב־1996 הרמטכ"ל הוא רא"ל אמנון ליפקין־שחק המנוח. הוא נחשב לשומר החותם של זכר רבין ומורשתו, והוא הקצין שחנך כמה מבכירי צה"ל במשך יותר מעשור, וביניהם אשכנזי עצמו, בני גנץ ואחרים. הוא זה שחזר על המנטרה שטבע יוסי שריד, "נתניהו מסוכן לישראל". אשת הטלוויזיה דנה ויס חזרה לפני כמה חודשים על אותה מנטרה.
כששב נתניהו לשלטון ב־2009, התברר שתפיסת הביטחון שלו הפוכה לזו של הממסד הצבאי־ביטחוני. בין השאר - הנכונות להיכנס לעימות עם ממשל אובאמה. מי שהיה ראש CIA ואז שר ההגנה, ליאון פנטה, וראש המטות המשולבים אדמירל מייק מאלן, היו מגויסים כדי לבלום את ישראל באמצעות הקשרים שטיפחו עם מאיר דגן והרמטכ"ל אשכנזי.
מאחר שבעיני הדרג הצבאי היחסים עם האמריקנים חשובים יותר מכל דבר אחר, הקצונה הבכירה גם אימצה את הגישה שהיחסים המיוחדים כוללים מלבד אינטרסים, גם ערכים משותפים ובהם הדמוקרטיה "המהותית" הליברלית. כמו כן, התפיסה הממסדית מייחסת ערך עליון לקהילה היהודית ולכוחה הכלכלי והפוליטי. נתניהו והימין אתגרו את התפיסה ה"ליברלית" מבית מדרשו של הממשל הדמוקרטי. ההתנגשות הגיעה לשיאה בבחירות של 2015 ובנאום נתניהו בקונגרס.
לאחר שהעימות הממושך בנושא הגרעין האיראני דעך מעט, התפרץ מחדש העימות בין הדרג הצבאי לרה"מ נתניהו, והפך לקרע סביב פרשת אלאור אזריה. מי היה מאמין שירי במחבל פצוע בזירת פיגוע בחברון יגרום למשבר כזה בצמרת. עד כדי כך שבמאי 2016 נשא האלוף יאיר גולן נאום בערב יום השואה שבו ערך השוואה בין המצב בישראל למה שאירע בגרמניה הנאצית. ערב כניסתו לפוליטיקה, אמר גולן כי רצה בנאומו לערער על סמכות הממשלה.
את תחושת אי־הנוחות מהמשבר המשפטי־פוליטי שיצרה צמרת צה"ל סביב אלאור אזריה, ביטאה פרופ' רות גביזון המנוחה לאחר מתן פסק הדין בתחילת 2017. "הכרעת הדין נראית לי נקודה בתהליך שלא נשלם ואולי אף לא קרוב לסיומו", אמרה.
"הכרעת הדין יכלה להיות נקודת הרגעה. בינתיים היא נראית כיוצרת את האפקט ההפוך, דווקא מפני שהיא כה ברורה וחדה.
החייל, משפחתו ובעיקר תומכיו קיבלו דחייה גורפת, שיטתית ועקבית מאוד של כל מה שטענו לו וציפו לו... נראה כי (הכרעת הדין) מקוממת יותר... הפרשה הזאת אכן מטלטלת... אבל לדעתי הסיום הזה לא נכון שיהיה בתמיכה גורפת במערכות - ובהתמקדות של המשפט בהרשעתו של החייל אלאור אזריה בהריגה קרת רוח ונקמנית של מחבל לא מסוכן". גביזון עמדה על כך שהופר האיזון בין "עמידה על אחריות אישית של לוחמים לבין קבלת אחריות מערכתית".
כאשר בוגי יעלון נדחק להתפטר וליברמן מונה במקומו כשר הביטחון, טען "הארץ" כי "זו תקיעת סכין בגבו של צה"ל". ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי התנבא דווקא באל־ג'זירה (קטאר) ש"החלה הספירה לאחור לסיום שלטון נתניהו". אהוד ברק, ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר, פרסם מאמר (14.09.2016) חסר תקדים בכך שהעביר מסרים קיצוניים נגד ממשלת ישראל בעיתון אמריקני, "וושינגטון פוסט". די לקרוא את המאמר כדי להבין את עמק הבכא שמתוכו חילץ בנימין נתניהו את המדינה.
ברק חזר לסיסמה המלכדת: "התנהגותו הלא־זהירה של נתניהו מסכנת את ישראל". בסיום שלח איום, והיום נראה שבתוכו הוכמן מסר כפול - לממשל האמריקני מחד ולרשויות האכיפה בישראל מאידך: "אם הממשלה לא תשנה מסלול מהנתיב שבו היא צועדת, יהיה צורך להחליף אותה על ידי ממשלה אחראית יותר, קשובה ונועזת - שבראשה יעמוד כל מי שהעם יבחר". איך? למה פתאום? הרי היו בחירות רק שנה וחצי קודם לכן. כל מי שהעם יבחר? ודאי שהכוונה חוץ מביבי.
צמרת צה"ל בעשור הקודם התמחתה ביצירת משברים עם הדרג המדיני, כאשר נתפסה ללא מענה לאסטרטגיה שאימצו אויבי ישראל. רעיון ההתנתקות כפי שבוצע ברצועת עזה התקבל כמענה הרצוי למשבר הדה־לגיטימציה והפעלת הכוח הא־סימטרית נגד העורף, בעיקר באמצעות טילים. גישתו של נתניהו, לעומת אשכנזי, גנץ, גולן ואיזנקוט - היתה עקיפה, באמצעות ניצול העוצמות של ישראל להתחבר אל מדינות ערב במאבק נגד איראן. אבל עיקר הבעיה מבחינת הממסד הביטחוני היתה דחיקתו מעמדת המונופול שלו על "הביטחון הלאומי".
כשגנץ ואשכנזי מתלוננים שנתניהו "מידר" אותם בתהליך השלום, המשמעות היא שמהלך אסטרטגי מרחיק לכת התבצע מחוץ לטווח של ראשי ממסד הביטחון. הצורה שבה פרקליט המדינה שי ניצן ראה בנתניהו "אויב" של המערכת, דומה מדי לדרך שבה ראשי מערכת הביטחון וכמה ממובילי התקשורת ראו בו "אדם מסוכן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו