בחצר הכניסה לבית של יעל יש שישה זוגות אופניים, שמונחים זה לצד זה במתקן ייעודי. לצידם שלושה סקטבורדים, קורקינט דו־גלגלי וסלסילה מלאה ברולר בליידס. בפינה השנייה של החצר שני מתלי כביסה, ועליהם חולצות טי צבעוניות עם סמלים שונים של בתי ספר. מנעד של מידות, כמנעד הגילאים של דיירי הבית.
עשרה בנים גרים כאן, הצעיר בן 9, המבוגר בן 18. כולם הוצאו מביתם מסיבות שונות ועברו למעון המשפחתי הזה בדירת קרקע גדולה במרכז הארץ, כאן הם גדלים במסגרת משפחתית וחוזרים הביתה למשפחות הביולוגיות שלהם בכל סוף שבוע שני.
זו שעת צהריים בשבוע הראשון ללימודים, וחמישה מהבנים בבית. בגלל הקורונה, חלקם לומדים מהבית, וחלקם במסגרות. שחר וליאם (כל השמות בכתבה בדויים), תלמידים בבית ספר יסודי, סיימו מוקדם, והם כבר בעיצומו של משחק מונופול. ברקע נשמע השיר "תל אביב זה אני ואת" של אמיר ובן וג'יין בורדו, וליאם שר עם הטלוויזיה.
אביתר, תלמיד בתיכון, סיים שיעור זום והתפנה לשחק במחשב הנמצא מול דלת הכניסה. אליאור ורועי משחקים כדורסל בחצר, שניהם תלמידי חטיבה שלמדו היום מרחוק.
לירון, תלמיד חטיבה, חוזר הביתה בהסעה. הוא נכנס בסערה ועולה להניח את התיק בחדרו שבקומה השנייה. יעל, אם הבית, שמחה לראותו. הוא מניח את ראשו על כתפה, והיא מלטפת את שיערו הקצר ושואלת איך הוא מרגיש, כי בבוקר כאבה לו האוזן. לירון אומר שהיא עדיין קצת כואבת, והיא עונה שאם הכאב לא יחלוף, ילכו למחרת לרופא.
"היה יום סבבה בבית הספר", הוא מספר בהתלהבות, ועונה בסבלנות על כל השאלות שלה. "כן, המורה למתמטיקה נתן דפי עבודה", "כן, ההסעה הגיעה בזמן", וגם "קר לי בכיתה, אז אני לוקח גם ז'קט אפילו שבחוץ עומס חום".
"אני יכול לשחק במחשב שלך?" הוא שואל בעיניים גדולות, "המשחק לא עולה טוב במחשב שלי". היא מסכימה, כמובן. ארבעת הבנים הנוספים עדיין נמצאים במסגרות, כל אחד חוזר בשעות אחרות.
יעל היא אמא קטנה גדולה, שמצליחה לגדל כמעט לבדה עשרה בנים שאינם שלה. בת 27, גבוהה ורזה, עם פנים עדינות וחיוך כובש. בקסמה המיוחד היא מצליחה להניע עשרה בנים צעירים להתארגן בבוקר ללימודים, לסדר את החדר כשצריך, וגם ללכת לישון בשעה קבועה.
היא זו שאחראית לביקורי רופא, לאסיפות הורים, לחוגים, להסעות לבית הספר ובחזרה הביתה. החל מהשבוע שעבר היא גם אחראית לעשרות שיעורי זום ולמעקב אחר הלמידה מרחוק של כל אחד מהם. "אני חברה בעשר קבוצות ווטסאפ של מורים ושל הורים מהכיתות, את זה אני ממש לא מאחלת לאף אחד", היא צוחקת.
יעל היא גם זו שמעניקה להם את החיבוק החם כשעצוב ואת הליטוף כשכואב. בכל שעה ביום היא דואגת לקיים את ההבטחה שנתנה לכל ילד חדש מהרגע שבו נכנס בדלת - שלמרות הקשיים, היא תעשה הכל כדי שיהיה לו טוב במשפחתון.
בדרך כלל, משפחתונים כאלה מנוהלים על ידי זוג נשוי, שחי בבית עם ילדיו הביולוגיים. יעל רווקה. היא היחידה בארגון "אור שלום" שמתפקדת כאם בית במעון כזה, ללא בן זוג או ילדים משלה: חיה, ישנה, אוכלת, מטפלת ונותנת את כל כולה לילדים.
בשעות היום באים למשפחתון מדריכים שמסייעים לה, ויש גם ביקורים של פסיכולוגים, עובדת סוציאלית, מורה פרטי ובנות שירות לאומי. יעל היא היחידה שגרה וישנה בבית בקביעות. המדריכים מתחלפים ביניהם בתורנויות יום ולילה.
היא באה מבית דתי ברוך ילדים. את דרכה ב"אור שלום" החלה בגיל 18, כבת שירות לאומי. עבדה במשפחתון של הארגון, שבו היתה אחראית לארבעה בנים ולארבע בנות - הקטנה בת 11, הגדולה בת 18, בגילה. כולם באים מסיטואציות משפחתיות מורכבות, שבמסגרתן הוצאו מבתי הוריהם. לעיתים הם מתמודדים עם אתגרים חינוכיים והתנהגותיים לא פשוטים. לכל ילד יש ליווי של אנשי מקצוע בהתאם לצורך.
בתום שנת השירות עזבו הורי הבית, ויעל התבקשה להיות האחראית לילדים עד שיימצאו הורים חלופיים. "ידעתי שזה זמני, עד שייכנסו הורי בית חדשים. האחראית עלי אמרה לי: 'את תהיי אם בית יום אחד. את קורצת מהחומר הזה'. היא זאת ששתלה לי בראש את המחשבה שאני יכולה להיות אם בית.
"בתור בת שירות, את מלווה צוות. פחות סמכותית, יותר כמו אחות. בתור אם בית, את צריכה להיות הדמות המחנכת. מאשרת לילדים אם ללכת לחבר, לשחק בטלפון, לקנות בגד חדש. הכל.
"הילדים שהכירו אותי כבת שירות עשו עלי שרירים. היו אומרים לי, 'היה יותר כיף איתך קודם'. כי כשאת אחראית את צריכה להציב גבולות. הייתי בת 19, פחדתי לעשות טעויות".
אחרי חודשיים היא התבקשה לעזור בבית נוסף, שאליו נכנסו מדריכים חדשים. זה הבית שבו היא נמצאת עד היום.
"הבית הזה היה שונה מזה שבו עשיתי שנת שירות. היו בו רק בנים, והם היו תוקפניים אחד כלפי השני והתקשו להקשיב לי. היומיום שלהם היה סוער מאוד, הקשיים שהם עברו בחיים ניכרו עליהם. אבל ידעתי שהם צריכים אותי, צריכים דמות קבועה שתטפל בהם. הצלחתי להוביל אותם, אני לא יודעת איך.
"כבר במשמרת הראשונה שלי שם ראיתי שיש תוהו ובוהו בארוחות הערב. כל ילד אכל מתי שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה, בלי סדר. במשמרת השנייה אמרתי: 'היום אף אחד לא קם. כולם יושבים מסביב לשולחן'.
"הילדים כעסו, אמרו לי, 'מה זה, כלא?' הסברתי להם שככה אוכלים בכל הבתים. כולם יושבים ליד השולחן. הופתעתי מעצמי, חשבתי שאולי הייתי קשוחה מדי, אבל אחרי שדיברתי עם כל הצוות, הבנתי שבאמת צריך לעשות את השינוי הזה. וזה הצליח. כי ילדים צריכים סדר בחיים".
אחרי שבועיים בלבד, הבנים הזמינו אותה להישאר איתם בשבת. היא נזכרת בחיוך איך הצליחה להכין עבורם ארוחה שלמה של דג מבושל ועוף מתוק, למרות שעד אז בישלה רק פעמים ספורות בחייה, ואיך שיחקה איתם במהלך השבת.
"הם הרגישו שאני בצד שלהם, שאני מתרגשת להיות איתם. הצוות שלי סמך עלי, ואני שמתי לי למטרה לעשות סדר בבית. הייתי מדברת המון עם הילדים, מסבירה להם שהמטרה של כולנו היא שיהיה כיף ונעים, ולכן יש דברים שמותר לעשות ויש דברים שאסור, וכדאי שישתפו פעולה כדי שיהיה לנו טוב יחד. וזה הצליח".
במשך חודשיים היא היתה באה לבית יומיים בשבוע. פיה מלאת קסם, כמעט היחידה שהצליחה להשרות רוגע על הילדים. היתה יושבת עם כל אחד בסוף יום וכמהה לשמוע ממנו איך עבר יומו. חברה, אחות, מחנכת. ואז ביקשו ממנה לנהל את הבית כאם בית.
"מאוד הופתעתי, כי הייתי בסך הכל בת 19", היא אומרת, "בדרך כלל מנהלים את הבתים זוגות בני 30, 35, ופתאום מבקשים ממני למלא את התפקיד שלהם, שבעה ימים בשבוע. מצד אחד, חששתי מהאחריות. מצד שני, התאהבתי בילדים, אז החלטתי ללכת על זה".
מה אמרו ההורים שלך?
"הם לא ממש התלהבו. אמרו, 'למה ילדה בגילך צריכה דבר כזה?' יש לי דודים, אחים של אמא שלי, שהיו בעבר הורי בית, אז הם הכירו את העבודה הזאת. אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ושזה תקופתי, משהו בקטנה. עברתי לגור כאן, ופתאום עברו שמונה שנים".
הילדים נזקקו לדמות אימהית חמה כמוה. דמות שתשיר איתם בקולי קולות את השירים של נועה קירל וחנן בן ארי, שתשחק איתם כדורגל בפלייסטיישן, שתכין כריך שאוהבים לבית הספר, וגם שתלווה אותם למיטה לפני השינה.
היא נזכרת בשבעת הבנים שגרו בבית כשהתחילה. חלקם עדיין כאן. "אחד מהם התקשה מאוד לקבל את הסמכות ההורית שלי. הוא היה סגור, כעוס, העציב אותי בכוונה. היום, אחרי עבודה קשה, הצלחתי לרכוש את האמון שלו. סוף־סוף הוא נעזר בי ומשתף אותי, ואני יכולה להיות שם בשבילו. אנחנו חברים טובים, אני מאוד אוהבת אותו".
משרד הרווחה הוא הגורם האחראי, המפקח על הפעילות ועל אופן הטיפול בילדים. במשרד מדגישים שמודל המשפחתונים העירוניים הוא מודל ייחודי, שבו משולבים ילדים ונערים בעלי פוטנציאל שיקומי גבוה, המסוגלים להשתלב בבית מתפקד בסביבה עירונית.
רוב הילדים באים מסיטואציות משפחתיות מורכבות, שבמסגרתן הוצאו מבתי הוריהם. לעיתים הם מתמודדים עם אתגרים חינוכיים והתנהגותיים לא פשוטים. לכל ילד יש ליווי של אנשי מקצוע בהתאם לצורך.
ב"אור שלום" אומרים שמגיפת הקורונה הובילה לעלייה של כ־30 אחוז במספר הילדים שהוצאו מהבית מסיבות שונות. לכן גדל הצורך במשפחות שמוכנות להיות אומנה ואומנת חירום, ובתרומות כספיות.
ארבע קומות יש בבית שמנהלת יעל. קומת המרתף, הכוללת שני חדרים גדולים וחלון הפונה אל הקיר, מיועדת למשחק. קומת הקרקע מרווחת מאוד. סלון גדול שממנו יוצאים לחצר המקיפה את הבית, מטבח פתוח, פסנתר ומחשב. חדרון צדדי קטן הפך לחדר צוות, ובו ארונית עמוסה בציוד שלא היה מבייש שום צהרון. חרוזי גיהוץ למשחק, דבקים, צבעי גואש וצבעי אצבעות ליצירה, עפרונות וטושים ומחקים.
בקומת המגורים ארבעה חדרים - שניים עם מיטת קומתיים, שניים עם מיטת קומתיים ומיטת יחיד. בכל חדר שולחן כתיבה מסודר ומדפים לחפצים אישיים. במסדרון מדף עמוס ספרים, ויש גם שני חדרי שירותים ומקלחת.
בקומה השלישית נמצא חדרה של יעל. חדר גדול היוצא אל מרפסת שמש קטנה, שבקיץ היא אחד המקומות החמים ביותר בבית. יש לה גם שירותים ומקלחת פרטיים, ארונית מלאה בספרי קריאה, ועשרות תמונות שמוצמדות אל חבל שעל הקיר - של המשפחה, וגם של הבנים בבית. את הטלוויזיה בחדר היא לא הדליקה כבר כמה שבועות. "החדר משמש אותי בעיקר למקלחת ולשינה, ולפעמים לשיחות טלפון פרטיות באמצע היום, אם יש רעש למטה".
כסטודנטית שנה ג' לעבודה סוציאלית ("נפלתי חזק עם האהבה לעבודה סוציאלית") היא לומדת למבחנים בסלון כשהבנים עסוקים בענייניהם, וממשיכה ללמוד בלילות, כשכולם ישנים. "לפני מבחנים הבנים מחזיקים לי אצבעות שאצליח. כשאני מקבלת ציון טוב, הם מוחאים לי כפיים".
למרות שלאחרונה היא לומדת בעיקר בזום, היא משתדלת להיות זמינה גם במהלך השיעורים. עונה לילדים ששכחו כריך לבית הספר או שרוצים להיפגש עם חבר אחרי הלימודים, וגם לשאלות של בנות השירות והמדריכים, שמוודאים אם אפשר לתת לילד מזון כזה או אחר. ההורים של הילדים מצלצלים אליה בכל שעות היממה, והיא גם הכתובת לפניות של המורים.
"בהתחלה, כשהלכתי לאסיפות הורים בכיתות של הילדים, המורים התפלאו לראות ילדה בת 20 שבאה עם ילד בן 14. בבית הספר ידעו שהילד חי במסגרת שונה, אבל הרימו גבה כשראו אותי. גם בביקור אצל רופאים תמיד שואלים אותי אם אני המבוגר האחראי.
"פעם הלכתי לפגוש ילד בחטיבה, שהמתין ליד חדר המנהל. מחוץ לחדר היו כמה ילדים. המנהל יצא בכעס ואמר: 'אתה לך לכיתה, אתה לך לחדר ההוא, ואת' - הוא פנה אלי - 'למה את לא בכיתה?' אמרתי שאני מחכה לפגישה עם אחד המורים. זה החמיא לי, שאני נראית כמו ילדה בכיתה ח'.
"באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי עם ילד בן 11 לבית מרקחת. אישה שחיכתה בתור אמרה לי: 'הוא מאוד יפה, זה הראשון שלך?' אמרתי תודה וחייכתי. באותו היום חשבו שאני תלמידה בחטיבה, וגם אמא לילד בן 11".
ארוחת הצהריים מוגשת לשולחן הארוך שבפינת האוכל. ששת הילדים שבבית מתיישבים לשולחן. מייד יוגשו כאן שניצל ופסטה בכמה רטבים, הארוחה האהובה על הילדים, בליווי ירקות חתוכים. בכל יום יש מנה בשרית, ויעל, שהיא צמחונית, מדגישה שפעם בשבוע יש גם ארוחה צמחונית של טופו ומוקפץ, או קוסקוס עם ירקות.
היום שלה מתחיל ב־6:30 בבוקר, כשהיא והמדריכה התורנית מכינות לילדים ארוחת בוקר - טוסטים עם קטשופ או חמאה, אבוקדו, או מוזלי עם פירות וגרנולה. אחר כך הן מכינות כריכים למי שהולך לבית הספר ("כשרגילים להכין עשרה כריכים בבוקר, זה מתקתק"), ומסייעות למי שלומד מהבית. בצהריים יעל אוספת את הקטנים מבית הספר, ודואגת שכל אחד יבצע את שיעורי הבית ויסדר את חדרו.
מאחר שדרושים בבית שני מבוגרים אחראיים, ויעל מנהלת את הבית לבדה, נמצא איתה בין 11 בבוקר ל־6 בערב גם אלעד (32), הרכז. עבורה, הוא האוזן הקשבת והשותף לניהול הבית. "אנשים שומעים אותנו מדברים בטלפון ובטוחים שאני מדברת עם בעלי על הילדים", היא צוחקת.
את ארוחת הצהריים מכינה המבשלת של הבית. אחד הבנים, בתורנות, אחראי לעריכת השולחן ולשטיפת הכלים הגדולים בסוף הארוחה. כל ילד אחראי לפינוי ולשטיפה של הכלים שבהם אכל.
אחר הצהריים עמוס. חלק מהילדים הולכים לחוגים כמו אמנויות לחימה, רכיבה טיפולית, שחייה וכדורגל, הממומנים על ידי משרד הרווחה. לעיתים רבות מזמינים הילדים חברים להתארח.
את ארוחת הערב מכינה יעל עם בנות השירות. פסטה בשמנת ופטריות, ורוטב נפרד של שמן זית ובזיליקום ללירון, שרגיש לחלב. כולם אוכלים יחד סביב השולחן הארוך וחולקים את חוויות היום. הבוגרים, שנמצאים לעיתים בעבודה, יגיעו מאוחר יותר ויישבו לאכול עם יעל.
"אנחנו מעודדים את הילדים שמעל גיל 16 לצאת לעבוד. הם עובדים כמאמנים בחוגים, כמוכרים בסניפים של מזון מהיר, עבודות מזדמנות. זאת הדרך שלהם ללמוד לקבל אחריות וגם להרוויח כסף משלהם".
בכל סוף שבוע שני נוסעים הילדים לבתיהם, והבית ריק. יעל מנצלת את הזמן הפנוי כדי לנסוע לקרובי משפחה, לעשות איתם את השבת.
כאישה דתייה, איך את מסתדרת עם הילדים בסופי השבוע שהם בבית?
"אני מבשלת לפני כניסת השבת, מארגנת ארוחת שישי וקידוש, והמדריך, שלא שומר שבת, אחראי להסעות ולאיסופים. במהלך השבת אני מאפשרת להם לראות טלוויזיה ולשחק במחשב, הם לא מפריעים לי. אני יכולה להתפנות קצת למנוחה ולקריאת ספרים".
הם קוראים לך "אמא" לפעמים?
"כן, ואני מייד מתקנת אותם או שהם מתקנים את עצמם. יש להם אימהות. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להשאיר את ההורים בחייהם, מקדשים את הקשר בין הילד למשפחתו".
מבחינת הבנים, היא לא אם בית צעירה, אלא המבוגר האחראי. הם שופכים בפניה את ליבם, מספרים לה על חברויות חדשות, על ריבים, וגם על רגשות ופחדים. "כשהם נבוכים לדבר על נושאים 'של בנים', אני מפנה אותם לאלעד. אבל הם מספרים לי גם על דברים שלא חשבתי מעולם שיספרו, נושאים של מיניות וזוגיות, כי הם מרגישים בנוח. כמו שמספרים לאמא".
לפני שבועיים הגיעו למשפחתון שני בנים חדשים, במקום שניים שעזבו השנה, והשלימו את המניין לעשרה בנים. יעל ביקשה אז לדחות את פגישתנו, כדי שתוכל להתמסר לטיפול בבנים החדשים.
"לא קל לקלוט ילד חדש", היא אומרת. "כל ילד חדש בא קודם עם ההורים לפגישה, להכיר את הצוות, החוקים, המקום וכדומה, ואז קובעים תאריך קליטה. אנחנו לא יודעים מראש כמה זמן הוא יהיה כאן, זה תלוי בתפקוד המשפחתי ובשיקום של הבית.
"לילה לפני שמגיע ילד חדש אני יושבת עם כל הבנים שלי, מספרת להם קצת על הילד החדש, מגייסת את כולם לקבל אותו בחום ובסבלנות. הילד החדש מגיע עם ההורים ועם עובדת סוציאלית, ואנחנו מלווים אותם. שותים קפה עם האמא, מראים לה את החדר, פורקים את הציוד עם הילד ונותנים לו להרגיש את ההווי כאן.
"הלילה הראשון של ילדים חדשים הוא תמיד הכי קשה. אני יושבת איתם לפני השינה, מסכמת את היום, משחקת משהו קצר, נותנת להם לסכם את היום. פעמים רבות הם בוכים ועצובים עם הכניסה לשינה, לחוצים שלא יצליחו להירדם, אבל בסוף נרדמים מהר וישנים לילה מלא.
"לפעמים יש שיחות קשות, כשהם שואלים למה אין להם חיים 'רגילים'. אני תמיד אומרת להם שההורים שלהם עושים כל מה שהם יכולים במסגרת מה שהם יכולים כרגע, ושאני כאן כדי לעזור. לגדולים יותר אני אומרת שהם צודקים, זה לפעמים מעציב שאין להם חיים בבית רגיל עם הוריהם, וזה לא הוגן. אבל כאן הם מקבלים דברים אחרים, שעושים אותם חזקים ומהממים ונותנים להם כלים לעתיד.
"לפעמים קשה יותר. לא כל הילדים מתמסרים לקשר, לא כולם מוכנים לקבל אותי כהורה. אבל אני מנסה למצוא את הדרך להגיע אל הלב של כל אחד, זוכרת מה הוא אוהב, איזה משחק מחשב, אילו שירים, ספרים, הכל כדי שיידע שמאוד אכפת לי ממנו.
"יש ילדים שכועסים על כך שהם כאן. אומרים שהם רוצים לגדול בבית רגיל, ולא כמו בפנימייה. אני מחבקת אותם ומבטיחה להם שכל עוד הם פה, אני אדאג שיהיה להם הכי טוב שאפשר. למזלי אני לא זו שמחליטה אם להוציא את הילדים מהבית או להחזיר אותם, אז אני נטו מהצד שרוצה לשמור עליהם.
"חלק מהילדים מגיעים לוועדת תכנון טיפול (שמטרתה לאבחן ולגבש תוכנית טיפול לילדים בסיכון; ב"א) ומבקשים בעצמם להישאר במשפחתון שנה נוספת. אבל יש גם כאלה שמתביישים לספר לחברים שהם גרים במסגרת הזאת".
ביולי האחרון היא נפרדה משני נערים שגדלו בבית ועכשיו התגייסו לצבא. "הסיום הוא ממש קשה", היא מוחה דמעה שמתגנבת אל קצה העין. "גם בגלל הפרידה, וגם בגלל הדאגה מהעתיד. זה פוגש אותי אצל הרבה ילדים שלנו. אני יודעת שכאשר הם אצלי, הם שמורים, לא חסר להם כלום, וכשהם עוזבים, זה קשוח. הילדים פתאום מבינים שהבית הזה הוא לא באמת הבית שלהם. יש כאלה שאומרים לי, 'אם הייתם אוהבים אותי, הייתי נשאר פה לנצח', וכועסים שהם צריכים ללכת. כי יש כאן משהו שהוא באמת חממה. אנחנו מסיעים אותם, מכבסים להם את הבגדים, מכינים להם ארוחות.
"יש תוכניות שמיועדות לילדים בוגרים, אבל לא כולם בוחרים בהן. יש כאלו שהולכים לצבא, משתחררים ומנסים את מזלם בעולם הגדול. לפעמים הם מתבלבלים, וחוזרים אחורה למצב פחות טוב. ואז זה לא פשוט. כשזה קורה, אני מרגישה אשמה. לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שאם הוא היה נשאר אצלנו, אולי היה לו טוב יותר. כי גיל 18 זה גיל ממש צעיר להתחיל את החיים בלי שמירה".
לפני שבועיים התגייס נועם, אחד הבוגרים של הבית, ויעל לא הצליחה להיות איתו באותו בוקר. תאריך הגיוס, שנדחה ברגע האחרון בארבעה ימים, נפל על חופשה משפחתית של יעל באילת. חופשה שהוזמנה לפני כמה חודשים והותאמה במיוחד ללו"ז הצפוף שלה, בין סיום של קורס במכללה לסיום של חופשה שהילדים קיבלו מהמשפחתון.
"בהתחלה אמרתי למשפחה שלי שאני לא יכולה להצטרף לחופשה, כי אחד הילדים מתגייס. הם הבינו, אמרו שהם יודעים שהילדים האלה הם כמו הילדים שלי, אבל הזכירו לי שמדובר בחמש דקות שבהן אני אלווה את נועם לאוטובוס, וזהו, וחבל שבשביל חמש הדקות האלו אפספס נופש עם כל האחיינים שלי והמשפחה.
"נועם אמר שאין לו בעיה שלא אהיה איתו בגיוס. ואז, יום לפני, כשדיברתי איתו בדרך לאילת, הוא היה מופתע לשמוע שנסעתי. כמעט עצרתי את האוטו והסתובבתי כדי לחזור אליו.
"החוק שלי בלב אומר שהם בראש סדר העדיפויות שלי, וזה הדבר הכי חשוב. במהלך השנים, ובמיוחד אחרי שהתחלתי ללמוד, הבנתי שגם כשאני לא פנויה אליהם באופן טוטאלי וחייבת להיות במקום אחר, הם עדיין מסודרים, ומטופלים, ודברים קורים גם בלעדיי. אז התחלתי להרשות לעצמי לשחרר קצת.
"בסופו של דבר, נועם עבר שרשרת חיול, ושלוש שעות אחר כך התקשר וסיפר שביקש קצין מיון, והעבירו אותו בסיס. הוא חזר הביתה ונסע שוב לצבא למחרת.
"כל הניהול של האופרציה הזאת כרוך בעומס רגשי אדיר, שלומדים לחיות איתו. אני בוכה כמעט כל יום, רוב הזמן מדברים שקשורים בילדים. בכיתי כשליאם סיפר לי שאף פעם הוא לא הצליח במבחן, ושהוא לא יודע איך בכלל יושבים בכיתה. התרגשתי כשראיתי אותו לומד כל השנה, ובכיתי כשהוא קיבל בסוף השנה תעודת הצטיינות מהמחנכת.
"בכיתי כשבחורף ירד על אביתר גשם, ולא הספקתי לאסוף אותו מבית הספר, והוא נרטב. אני בוכה גם אם הם יוצאים לטיול ואני לא רואה אותם, או אם הם יצאו עצובים בבוקר, או אם הם לא מצליחים לקום. לא קשה לגרום לי לבכות. יש גם בכי טוב, של התרגשות או גאווה".
את בקשר עם ילדים שעוזבים את הבית?
"במשך שמונה השנים שאני כאן, עזבו את הבית שבעה ילדים. עם חמישה מהם אני שומרת על קשר עד היום, מדברת איתם בטלפון, וגם נפגשת איתם מדי פעם. אני תמיד מרגישה שאני לא מצליחה להיות עבור הבנים כמה שהייתי רוצה".
עד היום, היא אומרת בקול מבויש, לא היתה לה מערכת יחסים רצינית. "אני לא חושבת שהמשפחתון מונע ממני לקיים מערכת יחסים, אבל מעצם העובדה שיש לי משפחה גדולה ואוהבת, שממלאת לי את היום, הצורך בזוגיות פחות בוער בי.
"יותר מזה: התפקיד שלי מאיים על גברים. חלקם אומרים לי ישירות שכאשר אני עם הילדים אני נראית חזקה, מנהלת את העולם, וזה מרתיע אותם. מישהו אמר לי פעם שיהיה לו קשה לדעת שהוא במקום השני אחרי עשרה ילדים. לא אשקר, לפעמים חסרה לי זוגיות, ואני בטוחה שאמצא. יש גברים שיידעו להכיל את המצב הזה.
"בכלל, באופן כללי, אני לא אוהבת לספר לאנשים במה אני עובדת. כמעט אף אחד לא יודע שאני מגדלת עשרה בנים, זה בלתי נתפס. תמיד כשאני אומרת שאני אם בית במשפחתון לילדים שהרווחה הוציאה אותם מהבית, זה מעורר שיחה. שואלים אותי, 'מה, את ממש אחראית עליהם?', 'בכמה ילדים את מטפלת?', וכל מיני שאלות שבאופן טבעי מעניינות אנשים. אותי הן מביכות".
ומה היית רוצה לספר על עצמך, במקום לספר על העבודה?
היא עוצרת לרגע, מהרהרת. "אני לא רגילה לענות על שאלה כזו, כי השיחה תמיד נעצרת בעבודה שלי. בעולם שמחוץ למשפחתון, אני ילדה. בחורה צעירה, כאילו נטולת דאגות. אני מאוד אוהבת לטייל, ומאוד אוהבת את הים, ואת החברים שלי, ולקרוא. עכשיו אני קוראת את 'החברה הגאונה' של אלנה פרנטה.
"בשבתות שבהן הילדים אצל הוריהם, אני לא המבוגר האחראי. אני יכולה לסגור את הטלפון וללכת לישון. בכל שבת שנייה אני במקום אחר בארץ, ישנה אצל קרובי משפחה, מטיילת. לפני הקורונה הייתי נוסעת פעמיים בשנה לסיני לארבעה ימים. פעם בסוכות ופעם בשבועות".
ומצליחה להתנתק מהילדים?
"בפעם הראשונה שנסעתי לסיני, לפני שלוש שנים, היה לי קשה. עוד לפני שנסעתי, הקטנים שאלו אותי למה הם לא יכולים לבוא איתי. הגדולים, שהם נסיכים, שמחו בשבילי שאני יכולה להתנתק לכמה ימים. אבל זה לא היה פשוט. כשחציתי את הגבול למצרים, לא היתה לי קליטה בטלפון במשך שעתיים. כל השעתיים בכיתי. לא הבנתי איך אני נוסעת לארבעה ימים, ולא אהיה זמינה בשבילם, ומה יקרה אם אחד הילדים יצטרך אותי. ביום הראשון ממש סבלתי מהמחשבה הזאת. אחר כך הבנתי שזה בסדר. דיברתי איתם כל ערב, והכל היה טוב. הרשיתי לעצמי לטוס גם לאיטליה עם המשפחה שלי, וגם לאודסה עם חברות".
עד מתי תהיי במשפחתון?
"שאלה טובה. אני רוצה לעשות עוד דברים בחיים שלי. אני לא חושבת שאקים משפחה משלי במשפחתון, ולכן, כשאגיע לשלב הזה, אצטרך לעזוב. כסטודנטית לעבודה סוציאלית התנסיתי בעבודה עם אוכלוסיות נוספות שמרגשות אותי. מעניין אותי לעבוד גם עם בנות או עם מבוגרים.
"היה שלב, בגיל 23, שאמרתי לעצמי שהנה, בגיל ממש צעיר הגעתי למה שאני רוצה לעשות בחיים. זה מבהיל, כי את צעירה נורא. עכשיו ממש מרגש אותי לגלות שיש דברים נוספים שאני רוצה לעשות בחיים". √
להצטרפות למשפחות אומנה - חייגו 6398*
או היכנסו לאתר: orr-shalom.org.il
