הייתי אז סטודנט נרגש. הכל היה חדש, ואת הכל בלעתי. בחרתי בחוגים לפילוסופיה ולתיאטרון לא רק בשביל הכסף הגדול, כצפוי, אלא כי השתוקקתי לפגוש מקרוב את הכתבים הנעלים ביותר שיצרה האנושות. ואכן, בתוך זמן קצר חיי הפכו להיות טיול מסחרר.
ספרים ושמות שפעם חשבתי שהם סתם סלבס מן העבר, אך למדתי שאת תהילת העולם שלהם הם קנו בעמל ובצדק. הם צנחו עלינו יום־יום מכל התקופות - אריסטו ואייסכילוס וסופוקלס; שפינוזה, שייקספיר ומולייר. יום, הורטיוס, רסין, בקט וצ'כוב, ניטשה וסטרינדברג.
ובכל זאת, אם תבקשו אותי להצביע על ההרצאה הבלתי נשכחת, יש מצב שאבחר דווקא בהרצאה על פועל פשוט מצפת שבקושי ידע קרוא וכתוב.
זה היה קורס בין־תחומי בנושא חלומות, ובכל שבוע פגשנו מרצה אחר. באחת הפעמים פגשנו את האנתרופולוג פרופ' יורם בילו, שסיפר כיצד הוביל אותו המחקר לאדם בשם א' בן חיים, שהיה עובד כפיים ביערות קק"ל. בימים הוא היה חופר בורות לשתילה ודוחף מריצות ביערות ביריה ומירון, ובלילות חלם חלומות. כמה מהחלומות האלו שינו את חייו.
בוקר אחד, בשנת 1973, ניגש בן חיים למכונת צילום המסמכים המיושנת במשרדי קק"ל וצילם דף שכתב באותיות גדולות וילדותיות, ושהיה עמוס שגיאות מכל הסוגים - ובו סיפר על חלום שחלם באותו לילה.
בחלומו הגיע אליו הצדיק רבי דוד ומשה ונזף בו שמאז העלייה הגדולה ממרוקו, איש כבר לא מגיע ופוקד את קברו. בעבר היו מגיעות לשם משפחות שלמות, עורכות זיארות ופיקניקים באזור הקבר העתיק וחוגגות את יום פטירתו. אבל מאז שכולם עזבו את הרי האטלס ועלו לישראל, מה נאמר, חייו אינם חיים. אם אפשר לומר כך על צדיק שנפטר במאה ה־12.
הצדיק המסתורי לא הגיע לחלומו של בן חיים רק כדי להתלונן. הו לא! הוא הודיע לו שלאור המצב, החליט הרב ומשה להעתיק את מקומו - פרוצדורה תת־קרקעית מקובלת, גם אם קצת מסובך להסביר אותה - ולהתמקם מחדש. איפה? בביתו של בן חיים. באחד משיכוני הבלוקים של צפת, הדומה להפליא לכל שאר הבלוקים שמסביב. בסלון, ליתר דיוק. בערך במקום שאצל רוב השכנים היית מצפה שתונח שידת הטלוויזיה. כן, צדיקים קדושים מסוגלים לעשות דברים כאלה. גם, ובעיקר, אחרי מותם.
פרופ' בילו הראה לנו עותק של המודעה הישנה. אותה מודעה שהאדון בן חיים כתב בהתרגשות עצומה, ושכפל בזירוקס המשרדי ל־20 או ל־30 עותקים, שאותם הדביק בנייר דבק על לוחות מודעות ועל סתם עמודים בסביבה. לא עיצוב גרפי, לא עברית, רק תמימות.
סוף דבר, כבר בהילולה הראשונה לכבודו של הקדוש האגדי הגיעו למקום יותר מ־200 מבקרים. עם השנים המספר גדל לאלפים, מה שגרם לשכנים לעבור דירה, וגם מר בן חיים עזב את עבודתו בקק"ל כדי להתמסר באופן מלא להשגחה על חלקת הקבר שהופיעה בביתו ולטיפוחה. עיריית צפת, שבהתחלה לא הביטה בעין יפה על הסיפור המוזר, החלה לחבק את האתר ולהעניק לו את כל היחס שעיריות מעניקות לאתרי מורשת.
אני זוכר את עצמי בהרצאה הזאת. הייתי במצב לא פשוט. הסיפור הביך אותי, כאדם מאמין, וכסטודנט במסלול הישיר, וכבן העדה, אבל גם הילך עלי קסם שלא ידעתי לפרש. אני זוכר שהערתי שם ששמתי לב באמת שבכל פעם שאחת הדודות שלי סיפרה על חלום שחלמה (חלומות, ובעיקר כאלה שהיה בהם מפגש עם קרובים שהלכו לעולמם, היו נושא שיחה מקובל במשפחתי), היא מעולם לא אמרה "חלמתי ש..." אלא בחרה לומר דווקא "חלמתי את" ("חלמתי את אחותי חנה. היא לבשה את השמלה החומה שפעם נתתי לה ואמרה שכדאי ללכת לדוקטור ציפורניים. הבוקר תכף הלכתי"). כן כן, אצלנו דיברו על חלומות כאילו זיגמונד פרויד לא היה ולא נברא.
אני זוכר שהקטעים שהכי הדהימו אותנו בסיפור של בילו/בן חיים/ר' דוד ומשה היו קשורים בחוסר הספקנות המוחלט שליווה את כל הפרשה. שכנים ועוברי אורח ראו את המודעה, ואיש מהם לא משך בכתפיו ואמר: נו, אז חלם. אז מה? לא נרשם פקפוק ולא עלה שום צורך לתהות איך לעזאזל יכול קבר - שעמד באותו מקום כ־800 שנה - לקום ולנדוד בתוך לילה מהרי האטלס שבקצה הים התיכון ועד השיכון הקטן בצפת.
אני זוכר את כובד הראש המכבד שבו התייחס הפרופסור לגיבור מחקרו. זה לא מנע מאיתנו לגחך מעט, ציניקנים מנוולים שכמונו, אבל זה בפירוש עשה עלינו רושם.
אחרי ההרצאה עוד המשכתי לחשוב על המנגנון החברתי המופלא שנחשפתי אליו בסיפור מצפת. תמיד מפתיע לגלות כמה תושייה ופרקטיקה יש במערכות האמונה שנראות הכי פחות מציאותיות. דווקא בקהילות שמאמינות בפלונטר הכי סבוך של שדים ועין הרע, אפשר למצוא פטנטים פשוטים וזמינים להפליא שמנטרלים את האיום בלי יותר מדי מאמץ.
לחש בסיסי. ראש שום. יריקה הצידה. וזהו. הסכנה נוטרלה. ומצד שני, האמונה התמה. אנשים שלא מאמינים לאף אחד בדרך כלל עוברים למצב "הנני" ברגע שמדברים איתם על חלום. לאט־לאט למדתי להעריך את המנגנון הפשוט עד גאוני שמאפשר לחולמי חלומות לפתור בעיות שמכבידות על בני הקהילה.
ובקיצור, אני שואל את עצמי: מתי יקום סוף־סוף חסיד ברסלב פלוני כלשהו ויכתוב פוסט נרגש בפייסבוק שיגולל חלום נורא שחלם. ובחלומו - רבנו הקדוש. הוא ולא אחר. והוא רקד קצת, ובכה קצת, ועיניו צחקו, ואמר דברי תורה מופלאים שאין דרך לחזור עליהם, והודיע לסיכום שעקב אי אלו שיקולים, עומד ציון קברו לעזוב לאלתר את אדמת אומן שבאוקראינה ולהופיע שוב במקום לא רחוק, קרוב לכאן. בחלקת הקלמנטינות הישנה של שוורצמן בכרכור, בקצה בית הקברות הישן של ראש פינה, או מאחורי תחנת הדלק בצומת ביל"ו. קברי צדיקים יודעים לעשות דברים כאלה. זה חלק מהמיומנות הבסיסית שלהם.
אז? נו? אם קבר יכול להתגלגל ממרוקו לפה רק מפני שהוא סובל מבדידות, אני מניח שקבר אחר יכול לעשות חצי מרחק כדי לא להכניס רבבות לבידוד. ועוד אני שואל: מה קרה לה לרוחניות האינסופית של חסידות ברסלב, שפתאום, דווקא בימי מגיפה, החלה להאמין שיש דבר אחד בעולם שיש לו תוקף קונקרטי, והוא הנ"צ המדויקת של חלקת הקבר.
באופן אישי אינני אדם של קברים. מעולם לא הבנתי את הצורך להתפלל דווקא ליד עצמותיו של אדם, וגם את ההתעלמות מהדברים המפורשים שנכתבו נגד הפולחן הזה, אני מתקשה להבין. במשך השנים נהגתי סובלנות במנהג המוזר לנסוע לאומן בראש השנה, כמו שאני מצפה מאחרים לנהוג כלפי הדרכים המוזרות שבהן אני מפרש את המורשת היהודית.
אבל כשאני שומע אנשים - טובים, אני בטוח - אומרים דברים כמו "לא אכפת לי לשבת שנה בכלא, העיקר להיות באומן", אני שומע "לא אכפת לי שכולכם תמותו. העיקר להיות באומן". ומכיוון שאני יודע שמדובר בוויכוח עקר ואבוד מראש, אין בי אלא געגועים לפשטות הגאונית של בן חיים החולם מצפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
