יש תפקידים שבאים לצד הקרבה גדולה, אבל נדיר מאוד להיתקל בתפקיד ששורף לשחקן את סיכוייו לחזור אי פעם לארץ מולדתו. כששֵרבין אלנָבי האיראני קרא לראשונה את התסריט של "טהרן" - הוא הבין מייד שהרגע הזה הגיע אליו.
"התגובה הראשונית שלי היתה 'אוי לא', מכיוון שעצם הרעיון להשתתף בסדרה ישראלית על טהרן משך אותי מאוד בבסיסו", הוא מספר בשיחת זום מדירתו בלונדון, "התסריט שקראתי היה כל כך טוב, ומייד הבנתי שהוא יחייב אותי לקבל החלטה שתשפיע על עתידי.
"דמיינתי שאולי בשנות ה־30 שלי יגיע אלי איזה פרויקט שבגללו לא אוכל לחזור עוד לאיראן, אבל בסוף הוא נפל עלי בגיל מוקדם בהרבה. או מיי גאד. לקחתי שבועיים לחשוב מה נכון לי לעשות. שאלתי את עצמי אם למען התפקיד הזה שווה לוותר על כל מה שאני אוהב באיראן. תבין, אני חושב על איראן בכל יום, הזיכרונות שלי משם עדיין טריים, וזה מאוד רגיש וקרוב לליבי. אבל הבנתי ש'טהרן' היא הדרך שלי להביא משהו טוב לעולם. לעזור בבניית גשר של תרבויות".
ב־2012, כשהיה בן 17, ביקר אלנבי בפעם האחרונה ברפובליקה האסלאמית. חופשת קיץ משפחתית סטנדרטית. "לא היה לי מושג שלא אדרוך שם עוד", הוא מחייך בערגה, "אחרי שחזרנו לאנגליה סבי הלך לעולמו, ואז סבתא שלי מתה כעבור שבועיים. זאת היתה כאפה להפנים שבאותו ביקור ראיתי אותם, למעשה, בפעם האחרונה.
"התחרטתי שלא נפרדתי מהם כראוי ולא חיבקתי אותם כהוגן לפני שעליתי למטוס. בעצם, אני נזכר שבזמנו, כשאמרתי 'ביי' לאנשים באיראן, חיבקתי אותם כאילו זאת הפעם האחרונה שבה נתראה".
****
התפקיד המדובר ב"טהרן" הפך את אלנבי (25) לכוכב בישראל, עם אופציה להרחבה בינלאומית בזכות מכירת סדרת הריגול לשידור בשירותי הסטרימינג אפל TV. "את הבשורה קיבלתי דרך נוטיפיקיישן מאתר חדשות הבידור וראייטי. תכננתי לנוח קצת במיטה כשקיבלתי הודעה לטלפון 'אפל רכשה את טהרן'. באותו יום היה מזג אוויר גשום מאוד בלונדון, ולא בדיוק הבנתי את כל המשמעויות. אנשים צלצלו ואמרו לי 'אתה הולך להיות כוכב'. לא ידעתי איך להגיב, אז פשוט יצאתי לרוץ 20 דקות בגשם. זאת היתה הדרך שלי להתמודד עם החדשות".
בסדרה הוא מגלם את דמותו של מילאד כאהאני - סטודנט איראני צעיר מטהרן, חילוני פוחז, האקר מבוקש שמאס בשלטון האייתוללות. הוא מוצא את עצמו נסחף אחרי סוכנת המוסד הסמויה תמר רביניאן (ניב סולטן) לתוך מערבולת של כאוס, ונאלץ להתמודד עם דילמות של נאמנות למשטר אל מול אהבת המולדת.
"גדלתי בעיר קטנה באיראן, והיתה לי ילדות נפלאה, מלאה חופש, משפחות וחברים", הוא משחזר, "לא חסר לי דבר. כילדים היינו רוב הזמן מחוץ לבית, וההורים לא היו מוטרדים וגם לא תמיד ידעו איפה אנחנו. היו ימים שהייתי מרכיב את אחותי הקטנה על האופניים שלי, ויחד רכבנו קילומטרים בלי לפחד מכלום. זאת היתה ילדות של דור אחר.
"גדלתי על קולנוע איראני קלאסי. היה בטלוויזיה ערוץ שתמיד הקרין סרטים ישנים, גם מלפני תקופת המהפכה, ואני ואמא שלי היינו צופים בהם יחד. המון סרטים איראניים בשחור־לבן. בגלל זה הערצתי את Behrouz Vossoughi - הוא היה הג'יימס דין של איראן. הייתי מחקה כל מיני סצנות מהסרטים מול חברים או בני המשפחה, ככה שאפשר לומר שתמיד רציתי להיות שחקן".
כבר בגיל 6 השתתף בהצגה בחוג דרמה קהילתי. "שיחקתי את מנהיג הג'ונגל - הגורילה. היה קרב גדול מאוד בין החיות בג'ונגל, והגורילה היתה צריכה לעבור בין כל בעלי החיים ולגרום להם להיות שוב חברים. זה צולם בווידאו, אבל ההקלטה אבדה באיזה מחסן באיראן. ביקשתי מהקרובים אלי לנסות לאתר את הקלטת. יש לזה ערך. זה בעצם התיעוד היחיד שלי מהילדות שעדיין קיים איפשהו".
אלנבי ומשפחתו עזבו את איראן ב־2007, אבל מטבע הדברים הוא מקמץ במידע על הגורמים לעזיבה ועל פרטים נוספים בחייו בהקשר הזה. "אני יודע שהאיראנים יקראו את הכתבה, אז למען שלום אנשיי לא אפרט", הוא מסביר, "הסיבות לעזיבה לא שונות בהרבה מאלה של כל מהגר אחר - הרצון להתחיל חיים חדשים, יותר אפשרויות, יותר מקומות עבודות, ועתיד ורוד יותר לדור הבא".
הבנת את כל זה באותם ימים, כילד?
"בגיל 12 אתה לא יודע מה לחשוב. בִן־רגע אתה במדינה אחרת, מצניחים אותך בבית ספר חדש, אתה לא יודע את השפה, לא קולט מה באמת מתרחש סביבך. אז אתה הולך מכות כל הזמן בלי להצליח לפרש את כל הרגשות שהסיטואציה מציפה אצלך.
"לעזוב מדינה כנער צעיר זה קשה במיוחד, כי כבר הצמחת שורשים חזקים שאולצת להשאיר מאחוריך. זה גיל שבו מתחילים לקלוט איך העולם עובד. השינוי מאתגר אותך בצורה עוצמתית, ואין אף אחד שידריך אותך איך צריך לפעול. כמהגר אתה צריך להבין לבד את מקומך בעולם, כי אף אחד אחר לא ילמד אותך איך לחיות".
מבחינתך, לונדון היא כיום בית?
"לונדון בשבילי היא עיר של אפשרויות בלתי מוגבלות, ולכן אני נהנה לחיות כאן. התחושה היא שהכל פה אפשרי. מצד שני, זה גם הופך את החיים כאן למפחידים במיוחד כי הכל פה הכי - וגם 'הכי מבהיל' זאת אחת האפשרויות. אבל אני צעיר, אני אנרגטי ואני יכול להתמודד עם הכל.
"חלק בי מרגיש שהבית שלי עדיין באיראן, וחלק אחר חש שאנגליה היא ביתי. גם כשביקרתי באיראן לא לגמרי הרגשתי בבית. זה כאילו יש לי שני חצאי בתים, אבל אף אחד מהם לא באמת שלם".
את האודישן ל"טהרן" הוא עשה בזום, אחרי ששמע על התפקיד מהסוכנת שלו, ואז הוטס מלונדון לאתונה לפגישה קצרה עם הבמאי דני סירקין. כחלק מההכנות לתפקיד תרגל במשך שלושה חודשים דיבור במבטא פרסי - גם מחוץ לסט הצילומים - על מנת לטשטש את המבטא הבריטי שאיתו הוא מסתובב ביום־יום.
מאז הפך לשגריר נלהב של הסדרה, שזוכה להצלחה. "ראיתי את כל הפרקים ששודרו, ולמרות שאני יודע בדיוק מה הולך לקרות, אני עדיין מרגיש כמו מישהו שפוגש בסדרה לראשונה", הוא מספר לקראת שידור פרק הסיום של העונה, בשבוע הבא. "עד עכשיו בפרקים היה כיף, רייב, רואד־טריפ ומסיבות של צעירים, אבל עכשיו העלילה הגיעה לשיא - מטוסי קרב באוויר. אני מתגעגע לתמימות של פרק 5, כשהדמויות חגגו את האהבה והחופש בפרצופם של המנהיגים והפצצות הגרעיניות".
אתה חושב שהסדרה מציגה את איראן בצורה חיובית ואותנטית?
"לא קיימת שום סדרת טלוויזיה שמסוגלת לייצג מדינה ותרבות שלמה, על כל גוניהן. עם זאת, ניסינו להגיע הכי קרוב לאמת. הסדרה חופרת בנושאים שבליבת העניין של החברה האיראנית כיום, היא מנסה להיות הוגנת ועדיין לא לסטות יותר מדי מהאמת למען הדרמה.
"איראן היא מדינה מסתורית מאוד עבור הישראלים, אבל אותו הדבר נכון גם להפך. זה כאילו שבין שתי המדינות מפריד ענן של מסתורין שפועל בשני הכיוונים. בסט צילומי הסדרה באתונה, כשהניצבים האיראנים היו פוגשים את החבר'ה הישראלים, הם מייד היו פורשים ידיים לצדדים, מחייכים ואומרים 'אנחנו לא אויבים, אנחנו חברים'".
עלילת "טהרן" מציגה, בין השאר, צעירים איראנים במסיבת טבע סוערת. זאת מציאות פופולרית שם?
"זה לא כל כך נדיר, בניגוד למה שאולי היית מצפה לשמוע. ברור שאם אתה איראני, זה עלול להיות מפחיד להחליט לעשות סמים, לשתות אלכוהול ולצאת למסיבות טבע, אבל הפחד הזה לא עוצר אנשים מלחיות את החיים. איראן היא לא מדינה שמרנית עד כדי כך. היא מאפשרת המון ביטוי עצמי, ולמרות השלטון השמרני־דתי, היא עדיין מדינה יחסית מערבית.
"לדעתי, לאינטרנט יש חלק בזה, כי הוא חיבר בין אנשים שהבינו שהדמיון בין כולנו גדול בהרבה ממה שחשבנו וממה שגרמו לנו לחשוב. אלה הפוליטיקאים ששונאים זה את זה ומלבים את השנאה הזאת. אנחנו, האנשים הפשוטים, לא בדיוק אכפת לנו. אנחנו רק רוצים ליהנות ולצחוק ביחד, לבדוק במה אנחנו דומים ואילו מאכלים משותפים אהובים עלינו".
על זרועו הימנית מתנוסס קעקוע המייצג את מפת איראן, ולדבריו, הוא מסמל עבורו שינוי במערכת יחסיו עם ארץ מוצאו. "בגלל שידעתי שאין סיכוי שאוכל לחזור לאיראן אחרי 'טהרן', רציתי את הקעקוע הזה לעצמי. זה גם התאים מאוד לדמות שאני מגלם. מילאד מאוהב במדינה שלו, וגם אני אוהב את המדינה שלי.
"עשיתי את הקעקוע בלי לספר לאיש. התייצבתי איתו על הסט ביום הצילומים הראשון והראיתי לבמאי סירקין. הוא חשב שנייה ואמר 'אני אוהב, זה עובד'".
****
את הגבלות הריחוק החברתי של הקורונה ניצל לסוג של חשבון נפש. "לא הטרידו אותי מחשבות על תפקידים, עבודה או כסף. בחרתי להעביר את ימי הסגר בדירה שאני שוכר לבדי. הייתי בערך שישה שבועות לבד, חשבתי על דברים. הבנתי שבמשך תקופה ממושכת הרגשתי חסר משמעות. תהיתי מהי משמעות האושר, חיפשתי תשובות. אני לא יכול לומר שמצאתי, אבל הבנתי שהסיפוק העצמי נמצא בתוכנו ומגיע מבפנים".
הרומן הלוהט בין סוכנת המוסד הישראלית לסטודנט האיראני הרומנטיקן הדליק את צופי הסדרה. "אני אוהב את ניב וממש מתגעגע אליה. הלוואי שהייתי יכול להיות עכשיו לצידה בישראל", הוא מודה, וחיוך מבויש עולה על פניו כשהוא מדבר על ניב סולטן, בת זוגו הטלוויזיונית.
"ניב היא אישה על־אנושית. מדהים מה שהיא עשתה ב'טהרן'. אני כל הזמן אומר לה: 'את השחקנית האהובה עלי בעולם כרגע'. היא כל כך מוכשרת וגורמת לכל מה שהיא עושה להיראות קל ופשוט.
"היו כמה סצנות משותפות שלנו, שמצאתי את עצמי קופא ובוהה בה משחקת. הייתי מתבלבל והורס את הסצנה, כי הייתי מהופנט מכמה טוב שהיא שיחקה. לא הייתי מצליח לעשות את מה שעשיתי בסדרה בלעדיה".
איך המבטא הפרסי שלה? אותנטי מספיק?
"נשבע לך שעד היום אני בהלם ממנה. זה לא שהיו לה סצנות קטנות בפרסית. היא היתה צריכה לעבור עמודים מלאים בשפה הזאת, ונראה שהיא התחברה למילים והצליחה להביע היטב את הרגשות. איראנים שראו אותה ממש אהבו".
במציאות היית יוצא עם ישראלית, או נסחף איתה להרפתקה כמו בסדרה?
"כן, ברור. ואני פנוי".
אילו תגובות הגיעו אליך מאיראן על הסדרה?
"הסדרה לא התפשטה עדיין באיראן, בגלל שהאינטרנט חסום, אבל קיבלתי הודעות תומכות מאיראנים חילונים שצפו בה ואהבו. שמע, זה לא שאני בקשר עם הרבה איראנים. לדעתי, אני מדבר הרבה יותר עם ישראלים. אני מקבל מהם בערך מאה הודעות ביום לטלפון ומנסה לענות לרובן. הישראלים מאוד תומכים ואוהבים אותי.
"קיבלתי כל מיני סוגי הודעות לאינסטגרם. אנשים מזמינים אותי לארוחות, זה מאוד נחמד, ואני מצפה בקוצר רוח לממש את כל ההזמנות הללו. אני רוצה להגיע לארוחות שבת משפחתיות בישראל וסוף־סוף לטעום אוכל ישראלי".
יש לך תוכניות להגיע בקרוב?
"במאה אחוז אני אגיע, כשזה יתאפשר ויפתחו את השמיים. אני מקווה שזה יקרה ממש בקרוב. אני חייב לראות את הארץ שלכם כי התגובות שמגיעות אלי משם כל כך אוהבות. בסדרה מילאד פועל לבנות את הגשר בין העולמות, ואני מרגיש שזה גם חלק מהשליחות שלי - לבקר בישראל ולפתוח בשיחה ובדיאלוג בין העמים, כדי לחבר ולחשוף את התרבויות שלנו.
"המזרח התיכון הוא אזור מורכב מאוד, אולי הכי מסובך בעולם, ובניית גשרים תרבותיים היא חלק מפאזל גדול שעלינו, כאזרחים, להרכיב יחד. פאזל של שלום עולמי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו