מלחמה בקווקז: אזרבייג'ן וארמניה בעימות נוסף

התפרצות הלחימה בין ארמניה ואזרבייג'ן באמצע החודש, הפכה לסכסוך המזוין הבין־מדינתי הראשון של עידן הקורונה. התירוץ המיידי להתלקחות היה קוריוזי כמעט, מסוג הדברים שיכולים לפרנס סרטי קומדיה בסגנון "גבעת חלפון אינה עונה". רכב בודד של צבא אזרבייג'ן נתקל בחיילים ארמנים. לטענת הדוברים הארמנים, הוא חצה את הגבול, ולטענת היריבים מאזרבייג'ן גם אם כך קרה, היתה זו טעות בתום לב בשל היעדר סימון גבול. 

כך או אחרת, המשך הסיפור כבר לא היה מצחיק. חילופי האש בין הצדדים, שכללו ירי תותחים וכלים כבדים אחרים ושימוש בכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים), גרמו לעשרות קורבנות ולעלייה מדאיגה ברמת האיומים ההדדיים. הארמנים החלו לדבר בקול על אפשרות הפגיעה ב"עקב אכילס" של אזרבייג'ן - סכר מאגר המים הענק מינגצ'וויר. בהתחשב בממדי המאגר (גדול פי 4 מהכנרת), ברור שהריסת הסכר תביא לשיטפון קטלני ולהצפת שטחים עצומים.

לפני כשש שנים חזה ראש המרכז הלאומי לתכנון סביבתי של אזרבייג'ן כי פיצוץ הסכר עלול לגרום לזרם המים הקטלני לשטוף אפילו את הבירה באקו, המרוחקת 400 ק"מ ממנו. בתגובה הזכיר נציג רשמי של משרד ההגנה האזרי שגם בארמניה יש אובייקט תשתיתי רגיש - תחנת הכוח הגרעינית במצמור - ושצבא אזרבייג'ן מסוגל להנחית עליה מכת טילים מדויקת. 

מלחמה ראשונה בין ארמניה הנוצרית לאזרבייג'ן המוסלמית התנהלה כבר בין השנים 1918 ל־1920. הסיבוב החדש בסכסוך ביניהן החל בשלהי התקופה הסובייטית, כאשר תושבי חבל נגורנו קרבאך, ששויך על פי החלוקה האדמיניסטרטיבית הפנים־סובייטית לאזרבייג'ן, אבל אוכלס בעיקר בארמנים, ביקשו להיפרד מאזרבייג'ן. המהומות לא עצרו בגבולות החבל, התפשטו לכל האזורים שבהם הארמנים והאזרים חיו אלה לצד אלה, ובאו לידי ביטוי בעיקר בטיהורים אתניים. עימותים מקומיים הפכו במהרה למלחמה של ממש בין שתי המדינות שאך זכו בעצמאות מבריה"מ, ובמערכה הצבאית של שנות ה־90 ידם של הארמנים היתה על העליונה. חבל נגורנו קרבאך הפך ברובו ל"עצמאי", כשמשמעות הדבר בפועל היא שליטה ארמנית.

קים קרדשיאן. ארמנית גאה שהתגייסה לטובת בני עמה // צילום: אי.אף.פי

כמו כן, הושלמה כמעט לחלוטין הפרדת האוכלוסיות - הארמנים שהתגוררו באזרבייג'ן נאלצו לעזוב אותה, ובמקביל המוסלמים (האזרים והכורדים) נטשו את האזורים שבשליטת הארמנים.

יתרון התמיכה המוסלמית

מאז, שני הצדדים מעמידים פנים של השתתפות ב"תהליך השלום" בחסות הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ובתיווך המעצמות, מה שלא מונע מהם לחזור לסבבי לחימה קצרים מדי כמה שנים. עתידו של הסבב הנוכחי אינו ברור, משום שהפעם מגיפת הקורונה טורפת את הקלפים המסורתיים. מחד, נזקי הנגיף פוגעים מאוד בכלכלות של שתי המדינות ומגבירות את המרמור בציבור, אשר עלול לחפש את המזור בהרפתקאות מלחמתיות. מאידך, התמקדות העולם במגיפה ובתוצאותיה מפחיתה מן העניין שמושך אליו הסכסוך בקווקז ומגבירה את האפשרות שמי מהצדדים יתפתה לנצל את חוסר ההתעניינות לביצוע מהלכים מכריעים בשטח. 

בינתיים כל אחד מהצדדים עסוק בגיוס דעת הקהל ובגיבוש התמיכה בבית ומחוץ לו. דעת הקהל יכולה להיות לוחמנית יותר ממנהיגים, כפי שלמדו לאחרונה בבאקו, כאשר התארגנה שם הפגנה ספונטנית בדרישה "לסיים את הסגר ולהתחיל במלחמה". אלפי משתתפי ההפגנה, רובם גברים צעירים, מחו נגד חוסר הנחישות של השלטונות האזריים, פרצו אל בניין הפרלמנט ותבעו לחלק להם נשק כדי להילחם באויב הארמני.

בזכות מרבצי הנפט והגז אזרבייג'ן עשירה בהרבה מארמניה, והמשאב הכלכלי אפשר לה לחמש את צבאה במערכות מתקדמות. האזרים נהנים מיתרון נוסף - מאבקם בארמניה הנוצרית מזכה אותם בתמיכה רגשית של מדינות מוסלמיות אחרות. אף שהמשטר באזרבייג'ן חילוני ומפקח בשבע עיניים על מוסדות האסלאם במדינה במטרה למנוע הידרדרות לקיצוניות דתית, הוא לא נרתע מצירוף בעלי ברית מוסלמים בזירה הבינלאומית. כך, לדוגמה, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי נוהג כדבר שבשגרה לקבל החלטות בגנות התוקפנות והכיבוש הארמניים. 

מחזרים אחר ישראל

אולם את התמיכה הגדולה מקבלים באזרבייג'ן מטורקיה השכנה. בין הטורקים לאזרים מחבר לא רק הדבק הדתי אלא בראש ובראשונה קשר אתני הדוק. היה זה היידר אלייב, אביו המנוח של נשיא אזרבייג'אן הנוכחי, שטבע את הסיסמה "אומה אחת - שתי מדינות". תוסיפו לכך את האיבה המסורתית של הטורקים כלפי הארמנים ואת יצר ההתפשטות האימפריאליסטית של ארדואן, ותבינו מדוע שר ההגנה הטורקי הזדרז גם הפעם להודיע שצבאו מוכן לבוא לעזרת האזרים. ההצהרה הזאת אולי תישאר בגדר מילים, אולם כמה ימים אחריה דיווחו הכורדים שהצבא הטורקי צפוי להעביר לוחמי גרילה סורים מן הארגונים הכפופים לטורקיה לחזית הארמנית, כדי שאלה יסייעו לאזרבייג'ן. באופן אירוני, לסיוע מסוריה עשויים לצפות גם בארמניה, רק שתהיה זו עזרה מן הצד השני, מהקהילה הארמנית הנאמנה למשטר אסד. 

ככלל, המשאב הבינלאומי העיקרי של ירוואן הוא התפוצה הארמנית בעלת המהלכים במוקדי כוח כמו ארה"ב וצרפת. על כן אין להתפלא שהחרפת הסכסוך זלגה הרבה מעבר לשכונה הקווקזית המורחבת. הדי הפיצוצים באזורי הלחימה בין ארמניה לאזרבייג'ן הגיעו למקומות רחוקים. קים קרדשיאן, ארמנית גאה, גייסה את עוצמתה ברשתות החברתיות לטובת בני עמה ופרסמה פוסטים שהצדיקו את התנהלותם. 

בעולם וירטואלי פחות התקוטטו ארמנים ואזרים בהפגנות שנערכו ליד שגרירויות בבירות אירופיות. הסוחרים בשוק האוכל הסיטונאי הגדול במוסקבה הכריזו על סירובם לרכוש תוצרת חקלאית מארמניה, עד ששגריר ארמניה ביקש את התערבות הרשויות. בעלי השוק, אנשי העסקים גוד ניסנוב וזרח אילייב, הם יוצאי אזרבייג'ן, ולכן אין ספק באשר למניעי החרם המאולתר. 

בהקשר זה מעניין לציין שניסנוב ואילייב יהודים. בניגוד לארמניה, שבה חי קומץ יהודים, הקהילות היהודיות באזרבייג'ן, שכללו אשכנזים ויהודים הרריים, היו מרובות ומבוססות. משבני קהילות אלו יצאו לעולם ועשו חיל, ראו אותם באזרבייג'ן כנכס וכמנוף השפעה.

הארמנים היו תחילה מסויגים ביחס לקשרים עם ישראל, והשכנות עם איראן (שבה ארמניה נטולת המוצא לים תלויה בהרבה היבטים) ציננה את היחסים עם ירושלים עוד יותר. שיתופי הפעולה המתחזקים בין ישראל לאזרבייג'ן, ובמיוחד הקשרים ביניהן בתחום הצבאי, גרמו גם לשלטונות הארמניים להבין את חשיבות החיזור אחרי המדינה היהודית. כתוצאה, שני הצדדים מפעילים כיום שדלנים במטרה לשכנע את הציבור ואת מקבלי ההחלטות בירושלים בצדקתם ובנחיצותם עבור ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו