מריל, מאחורייך

 

ללורה ליני אין חשבון פייסבוק או טוויטר. רק השאלה שלי על פעילותה ברשתות החברתיות גורמות לשחקנית הוורבלית, שמדברת בקצב מהיר, לשתוק.

"במציאות הכל כך חשופה שלנו יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי", היא עונה אחרי חצי דקה של שתיקה רועמת מעברו השני של קו הטלפון. גם השאלה הבסיסית "מאיפה את מדברת איתי ברגע זה?" גורמת לה לגמגום קל ולערפול מיידי של התשובה. "ניו יורק", היא עונה בלחש. "שם את גרה כשאת לא בצילומים?" אני מתעניין. "גרה", היא מצמצמת את התשובה למילה אחת קצרה. 

ליני (49) היתה בעבר מועמדת לשלושה פרסי אוסקר על השתתפותה בסרטים "מישהו לסמוך עליו", "קינסי" ו"לסגור מעגל", אבל לקהל הרחב היא מוכרת בעיקר בזכות השתתפותה בסידרת הטלוויזיה "מזל סרטן" - קומדיה מקאברית על מורה בשם קאטי ג'יימיסון, בשנות הארבעים לחייה, המגלה כי היא גוססת מסרטן ומחליטה לערוך שינויים דרמטיים בחייה ולמצות את ימיה האחרונים עד תום. הסידרה, שעלתה ברשת הכבלים האמריקנית שואוטיים, תפסה תאוצה, גרפה שלל מועמדויות לפרסי האמי וזכתה לארבע עונות.

ליני, ילידת ניו יורק - כמו מריל סטריפ, מודל החיקוי שלה - ידועה בנגישותה הבלתי אמצעית. ובכל זאת, היא מבקשת שלא לדבר על המעריצים שלה, ספק בגלל צניעות, ספק בגלל זהירות. מעריץ פנאטי אחד, שעקב אחריה במשך שנתיים בתחילת העשור הקודם, גרם לה טראומה שלא תשכח כל חייה. בעוד סוכניה חגגו את רצף המועמדויות שלה לאוסקר ואת היותה מניה לוהטת, היא ניסתה ככל האפשר להתבודד בכל פעם שאיש הצללים שלח לה פרחים, התכתב עם בני משפחתה, הצליח להתחקות אחר לוח הזמנים שלה ושלח לה מתנות לכל נקודה בעולם שאליה הגיעה.

"הרגשתי שהוא נמצא מאחוריי בכל מצב", היא אומרת. "הייתי צועדת ברחוב, וכל אחד היה נראה לי האדם ההוא. על סט הצילומים הייתי חושדת שאולי הוא הצליח להשתחל לצוות. זה לא היה נעים". בשלב מסוים היא גילתה את זהותו של המטרידן בעקבות תמונות ששלח, ועירבה את המשטרה. המכתבים והפרחים חדלו מלהגיע, אבל בצירוף מקרים מוזר, דירתה נשרפה.

"קשה לי לדבר על זה, כי אני פשוט לא רוצה לעודד אנשים אחרים לנהוג באותה דרך. זאת היתה תקופה מאוד לא נעימה בחיי. אבל למה לדבר על דברים עצובים? בוא נדבר על דברים שמחים. בוא נדבר על 'הייד פארק על ההדסון', הסרט החדש שלי. אני יכולה למלא לך 20 עמודים בלי שום בעיה", היא פוצחת בצחוק רועם. 

"אני? תהילה?"

אחרי היעדרות של כמה שנים, ליני חוזרת למסך הגדול. בעבר הוכתרה יותר מפעם אחת ליורשת של מריל סטריפ - הודות ליכולת הזיקית שלה להחליף פנים, גוונים ומבטאים. עכשיו היא נכנסת לנעליה של דייזי, קרובת משפחתו של הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט, שהפכה לאחת המאהבות שלו. את הנשיא מגלם ביל מאריי ("מכסחי השדים", "חנות קטנה ומטריפה", "אבודים בטוקיו"), ועל הבימוי הופקד רוג'ר מיטשל ("נוטינג היל").

אלא שבניגוד ל"לינקולן" של שפילברג, שזיכה את שחקנו הראשי דניאל דיי לואיס באוסקר, "הייד פארק על ההדסון" זכה בארה"ב לקבלת פנים צוננת ולביקורות פושרות. אמרו עליו ש"הוא לא מספיק עמוק עבור הצופים האמריקנים וגם לא עבור הבריטים, שזוכים להצצה בבני המלוכה המגיעים לבקר את הנשיא האמריקני". והיו שהוסיפו כי "ההצצה לחייו הפרטיים של הנשיא לא הולכת עד הסוף".

ליני דווקא גרפה מחמאות רבות על משחקה. "הייתי באמצע צילומי העונה האחרונה של 'מזל סרטן' כשהסוכן שלי התקשר ואמר לי שאקרא את התסריט, ושרוג'ר רוצה לפגוש אותי. התאהבתי בתפקיד מייד. רוג'ר הגיע מלונדון במיוחד בשבילי, ואחרי שיחה ארוכה אמר לי שאם אני רוצה - התפקיד שלי. כבר שנים אני נמשכת להיסטוריה של אמריקה, והיה לי חלום ישן לעבוד עם רוג'ר, כך שהשילוב היה מושלם מבחינתי. לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי. יש שלושה דברים שגורמים לי להגיד 'כן' לפרויקט: שחקנים, במאי ותסריט. כך שבמקרה הזה בכלל לא היתה לי דילמה".

איך זה לעבוד עם ביל מאריי, שידוע כשחקן קיצוני?

"ביל באמת מגיע עם מוניטין של שחקן מטורף על המסך ושובב על הסט, והוא באמת כזה", היא פורצת בצחוק מתגלגל. "הוא מאוד מאוד מצחיק, אבל גם מאוד מאוד רציני. זה מאפיין של הרבה שחקנים, שידועים כמוטרפים. זכיתי לעבוד לא פעם עם שחקנים שנחשבים לקומיקאים גאונים, וזה פשוט תענוג לראות אותם משחקים דרמה. כמה שהם משתדלים לצאת מעורם ולייצר משהו אחר וחדש לצופים!

"אני זוכרת את העבודה עם ג'ים קרי על 'המופע של טרומן', שבו גילמתי את אשתו. ג'ים רצה להוכיח בסרט הזה שהוא התבגר כשחקן ושהוא יכול להציע יותר מדמויות מוקצנות, והיה מרתק לעבוד איתו. זאת היתה התחושה שלי גם עם ביל. יש קושי עצום בגילום דמות אמיתית שמוכרת לציבור, בייחוד כשמדובר בנשיא רוזוולט, ששינה את ההיסטוריה של אמריקה עם רפורמות ענקיות וטיפול במשבר הכלכלי הגדול".

לא היה קשה להיכנס לדמות אמיתית?

"כניסה לנעליים של דמות אמיתית היא תמיד דבר מפחיד, ולשמחתי יש הרבה חומר מתועד משנות חייה של דייזי. ביקרתי בחדר שבו היא גרה, נגעתי בספרים שלה, התבוננתי בחפצים שבהם היא הקיפה את עצמה ובבגדים שלבשה. אלו דברים קטנים שעוזרים. קראתי את כל התכתובות בינה לבין הנשיא. אחת הסצנות היותר משמעותיות בסרט היא זו שבה הנשיא והיא נוסעים ברכב שלו, עולים על גבעה סודית שמשקיפה על שדות ופרחים, ואז הנשיא לוקח את היד שלה ומניח אותה על המפשעה שלו. זה היה מפתח מאוד משמעותי לפיצוח הדמות, הבנת הגבולות, ועוד דברים.

"יש ויכוח היסטורי גדול אם היה בין השניים מגע מיני או שהחברות שלהם היתה רומנטית ונפשית בלבד. התשובות לא לגמרי ברורות, ואני מניחה שהנפש שלה היתה מבולבלת, נוכח העובדה שהוא היה נשוי לאלינור רוזוולט, אישה חזקה ומרתקת שראויה בעיניי לסרט משל עצמה, ומצד שני, היו לו מערכות יחסים מיניות עם נשים נוספות בצוות שלו, וכולן ידעו על כולן".

זה לא הפרויקט הראשון שלך שקשור לנשות נשיאים. זכית באמי על הסידרה שעוסקת בנשיא ג'ון אדמס וברעייתו. מה גילית על האנשים שמאחורי התפקיד הרם של נשיא ארה"ב?

"שלא משנה אם הם היו אהודים או לא, מוצלחים או לא, משמעותיים לאומה או לא - הם תמיד היו אנשים חזקים, כריזמטיים וגם מאוד מוכשרים".

ואוהבי סקס.

"כן, גם זה", היא צוחקת, "זה כנראה חלק מהיצרים של אנשים מסעירים וסוערים. לא פלא שחלקם נקלעו לפרשות שקשורות למין".

אם כי לחשוב על הנשיא מקיים יחסי מין זה בערך כמו לדמיין את ההורים שלך עושים את זה.

"נכון, אבל יש להם תשוקות כמו לכל בן אדם. אני חושבת שנשיאים הם אנשים מיניים מאוד, כי הם מלאי תשוקה לעשות, להשפיע, לשנות, להוכיח, להראות, לבנות. זה אולי הקו המחבר בין כל הנשיאים שלמדתי עליהם. תמיד מרתק אותי לנסות להבין איך הם התמודדו עם כל התהילה העצומה שנחתה עליהם. במקרה של רוזוולט, הוא פשוט היה בורח למשך שבועות לאזור מבודד בכפר, ומשם מנהל את העולם. זה כנראה מה שהשאיר אותו על הקרקע".

ואיך, לדעתך, מתמודד אובאמה עם התהילה שלו?

"בצורה מעניינת מאוד, שמתאימה למציאות של ימינו. הוא ואנשיו פעילים ברשתות החברתיות ומעבירים את המסר".

יש על זה גם לא מעט ביקורת, טוענים שהוא נשיא שמקיף את עצמו ביותר מדי סלבריטאים ועסוק ביותר מדי אירועי חברה.

"זה חלק מהתרבות ומהמציאות של ימינו, ואני חושבת שמעבר לתמונות היפות והנוצצות, זה מוכיח עד כמה הוא נשיא מעודכן עם רגליים על הקרקע. אנחנו לא חשופים לקשיים העצומים שיש לו בעבודה. אני שמחה מאוד שאובאמה נבחר, וגם הצבעתי לו. בינתיים אני מרוצה ממנו. אני חושבת שהדברים המוחצנים שלו הם במינון נכון מול העבודה והמאמצים שלו לשנות דברים. תהילה ופרסום הם קשים מאוד, בוודאי כשזה ברמות כאלו גבוהות, כשכל אדם בעולם מכיר אותך".

איך את מתמודדת עם התהילה שלך?

"אני? תהילה? הו, התהילה שלי קטנה מאוד. אני מוכרת לאנשים בזכות הטלוויזיה, אבל זה לא היה ככה לפני עשר שנים. לשמחתי אני עדיין יכולה להתרכז בעבודה ולהסתובב ברחובות ניו יורק בלי שאנשים יפריעו לי. אני יכולה ללבות את להבות התהילה שלי ולחיות אחרת, אבל אין לי עניין בזה. טוב לי ככה".

"לא לשעמם את הצופים"

היא נולדה בניו יורק לאמא אחות ולאבא מחזאי, שהתגרשו כשהיתה בת חצי שנה בלבד. את האהבה למשחק ולתיאטרון גילתה באמצעות אביה. "במשך שנים הייתי הולכת איתו לחזרות ומסתובבת מאחורי הקלעים של התיאטרון. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית, אבל לא סיפרתי לאף אחד".

העבודה הראשונה שלה בתיאטרון היתה בתור עוזרת הפקה באחד התיאטראות הפופולריים בעיר. כמה שנים לאחר מכן כבר נרשמה ללימודי משחק בג'וליארד, ויצאה לדרך עצמאית כשחקנית. לא הרבה אחרי שעמדה על במות התיאטרון החלו לזרום ההצעות לסדרות טלוויזיה ולסרטים. הפריצה המשמעותית היתה בסרט "המופע של טרומן", שהוביל אותה לשלל פרויקטים מסקרנים - ובהם "מיסטיק ריבר" לצד שון פן ו"קינסי" לצד ליאם ניסן.

היא היתה נשואה במשך חמש שנים לבעלה הראשון, דיוויד, התגרשה ממנו ונישאה למארק, סוכן נדל"ן. השניים חיים יחד בניו יורק. לליני אין ילדים; היא מעולם לא הסבירה מדוע.

הפרויקט הבא שלה הוא הסרט המדובר על ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר וויקיליקס, שחשף אלפי מסמכים סודיים. הצילומים אמורים להתחיל בקרוב, "ולמרות שהתפקיד שלי מינורי, יש בו משהו מאתגר. בכלל, יש משהו מאתגר מאוד ומשמח בתפקידים שמגיעים אלי בשנים האחרונות".

זה מין שכנוע עצמי בגלל שאת מתקרבת לגיל 50, שידוע לשמצה כגיל הפנסיה לשחקניות בהוליווד?

"לא. אני באמת מרגישה ככה. בשנים האחרונות יש משהו הרבה יותר נינוח בחיים שלי. אולי זה קשור לגיל, ואולי זאת העובדה שכבר הוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגלת להתמודד עם תפקידים מורכבים. פחות דחוף לי לרוץ מהפקה להפקה בקצב מרתוני, ויותר חשוב לי לבלות זמן עם בעלי, לטייל ברחובות ניו יורק וללכת למוזיאונים.

"אני שמחה להיות בת 49, כי הכרתי לא מעט אנשים קרובים שבכלל לא הגיעו לגיל שלי. מעולם לא גילמתי נשים שמהותן נשענת על יופי או על סקס אפיל, ולכן גם לא פונים אלי עם הצעות כאלו. אני מקבלת הצעות לתפקידי נשים חזקות או חלשות, יציבות או מבולבלות, והמכנה המשותף שלהן הוא שהן פשוט נשים אמיתיות. בעיניי אין דבר מגוחך יותר משחקנית בת 50 ששואפת לגלם תפקיד של מישהי בת 30. יש היום דור שלם של שחקניות צעירות, וזה לגמרי הזמן שלהן".

מה גרם לך לעשות קאט מהעשייה בקולנוע ולעבור לטלוויזיה?

"לוח הזמנים הנינוח. את 'מזל סרטן' צילמנו רק ארבעה חודשים בשנה, וזה איפשר לי לחזור לתיאטרון, האהבה הראשונה שלי, והביתה. עייפתי מנסיעות ארוכות ומהניתוק מהחיים שלי. אבל אני חייבת להודות שיש גם שיקולים נוספים, שקשורים לכסף. המציאות בהוליווד ובעולם הקולנוע השתנתה. זה כבר לא מה שהיה פעם. למפיקים יותר ויותר קשה לגייס כספים לסרטים חדשים, ולפעמים חולפות שנים עד שתסריט הופך לסרט.

"הקצב בטלוויזיה הרבה יותר מהיר. תסתכל מסביב ותראה כמה שחקני קולנוע מובהקים עברו למסך הקטן. המציאות של הורדות סרטים באינטרנט והנטפליקס (שירותי הצפייה בתשלום באמצעות המחשב; י"א) טרפו את כל הקלפים. העולם נהיה קטן, ותכנים מכל רחבי העולם מגיעים לארה"ב ועוברים עיבודים שמתאימים לקהל האמריקני. יש סדרות בריטיות, דניות, ואפילו 'הומלנד', שמתבססת על סידרה ישראלית. ההיצע הטלוויזיוני עבור שחקנים הוא עצום ומאתגר, והרבה יותר מיידי. אבל אני לא חוסמת את עצמי. אני הולכת לכל מקום שבו מציעים לי אתגר שיאפשר לי לנסות להמציא את עצמי מחדש. אני אולי בת 49, אבל יש לי עוד מספיק שנים בתעשייה, ואני חייבת לא לשעמם את הצופים".

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו