"לא זרקתי עבור עצמי, אלא בשביל המועדון כולו"

בספרי ההיסטוריה של"הרגע הגדול בקריירה שלי"  הפועל חולון מופיעות שלוש זריקות שנחשבות לגדולות ביותר בתולדותיה. נמצאים גבוה ברשימה: הקליעה של מאליק דיקסון מעל טרנס מוריס, שסידרה את האליפות ההיסטורית ב־2008, והסל האדיר של גלן רייס ג'וניור מעל דיאנדרה קיין ואלכס טיוס בגמר הגביע ב־2018. אבל השלשה של בריאן טולברט מהפינה בגמר הגביע מול מכבי חיפה ב־2009 היא הקשה והמשוגעת מכולן.

"עכשיו טולברט... עוד 6 שניות, 5, הנה טולברט לוקח שלשה, נכנס! זה נכנס... חולוניה זוכה בגביע, אין דברים כאלה, אין דברים כאלה!" שאג שדר הערוץ הראשון עמית הורסקי באותם רגעים שבהם הקבוצה בסגול חגגה את הגביע הראשון בתולדותיה.

"רצתי כמו משוגע", נזכר טולברט בשיחה עם "ישראל היום" מביתו שביוסטון, "זה אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלי. פשוט שיחקנו אחד בשביל השני. לא זרקתי בשביל עצמי, אלא בשביל הקבוצה".

זו אחת הזריקות המשוגעות בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי.

"כולם תמיד אומרים לי שזה היה משוגע, אבל אני לא חושב ככה. אחרי הפספוס של זריקת העונשין הראשונה, לא היה אכפת לי אם הוא (בי.ג'יי מקי ממכבי חיפה, י"מ) יקלע את השנייה. ידעתי מאיזו נקודה ואיך בדיוק אני הולך לנצח במשחק הזה. לא היינו מוכנים להארכה נוספת, היו לנו שני שחקנים עם חמש עבירות, כך שהאפשרות היחידה היתה לנצח. לא שמרו עלי צמוד, וידעתי שאני הולך להשיג זריקה טובה ולהכריע את ההתמודדות. ברגע שקיבלתי את הכדור, התעסקתי בלהטעות את ההגנה ובלהשיג זריקה טובה".

טולברט נזכר גם בחגיגות הצנועות אחרי אותה זכייה, בניגוד לחומוס שנוגב מצלחת האליפות שנה קודם לכן על ידי מיקי דורסמן וקבוצת הכוכבים שלו. "כריס ווטסון ואני מדברים על זה הרבה. אחרי הזכייה בגביע יצאנו לחגוג ואף אחד לא בא איתנו, אבל לא היה אכפת לנו. כולם היו תשושים, אבל חגגנו ועשינו שמח. הגביע הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בקריירה, שום דבר לא התקרב להרגשה הזאת. אני מדבר הרבה עם החברים מהקבוצה ההיא".

לא כולם יודעים, אבל באותה עונה טולברט כלל לא אמור היה לשחק בחולון. בקיץ הוא חתם באודסה האוקראינית, אך שוחרר בשל קשיים כלכליים של המועדון. אריק שיבק רצה אותו באמסטרדם, אבל סוכנו הישראלי רונו לופו שכנע אותו לחזור לארץ ולחתום בקבוצה דלת האמצעים שנבנתה בחולון אחרי עזיבת דורסמן, ושסומנה כיורדת.

"לא היה תקציב גבוה", מספר טולברט, "אבל דני פרנקו הרכיב חבורה שידעה לשחק יחד והיתה תחרותית. שיחקנו בשביל עצמנו וגם בשביל הקבוצה. נכון שעל הנייר הקבוצה היתה לא יותר מ'בסדר', אבל על המגרש היינו רעבים. זה מה שהפך אותנו למסוכנים מאוד".

מלבד הגביע הזה, מה הרגע הכי זכור לך מאותה עונה?

"הניצחון הגדול על הפועל ירושלים באולם הפחים. זה היה משחק שלא היינו צריכים לעשות בו כלום. דרון וושינגטון רץ מהר כל כך, שאף אחד בירושלים לא הצליח לשמור עליו. הובלנו ב־20 נקודות הפרש כבר ברבע הראשון. אני זוכר שהוא הטביע שם דאנקים בלי הפסקה, וכולנו קלענו והפכנו את המשחק לקליל. זאת היתה הנקודה שבה אנשים התחילו להתייחס אלינו ברצינות".

"הקהל של חולון משוגע"

 

טולברט, בן 45 היום, עובד בחברת ביטוח ביוסטון ואחראי לאגף ביטוחי החיים. "אנחנו דואגים למקרי חירום משפחתיים, להשאיר להם כסף כדי שיוכלו להמשיך לחיות אם למישהו חלילה קורה משהו. לפני כן התעסקתי קצת במשלוחים. אני מתגעגע לפרנקו, שרצה שאהיה מאמן".

גם אחרי לא מעט שנים בארה"ב, טולברט לא שוכח את תקופתו הארוכה בישראל, והוא מתחזק קשר הדוק עם חברים רבים. "ישראל לא דומה למדינות אחרות. אצלכם רגוע ונחמד. זה מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם. אם שיחקת בישראל מספיק זמן, כולם בישראל כנראה שיחקו איתך בקבוצה מתישהו. מה שבטוח, שום דבר לא דומה למשחק בית של הפועל חולון. יש להם קהל פשוט משוגע. זה מדהים".

"אחרי שבע עונות וחצי, ישראל הפכה לבית השני שלי. יש לי הרבה חברים וזיכרונות משם", מסכם טולברט, "כשאני מדבר על מדינת ישראל עם אנשים שלא מכירים, אני אומר להם שלא אשכח אותה ואת האנשים שדאגו לי ואירחו אותי בבתיהם.

"כששואלים אותי איך ישראל, אני מספר ששם לא הולכים לעבודה כדי לרדוף אחרי הכסף כמו בארה"ב. נכון, הם הולכים לעבודה ודואגים לעצמם, אבל הם כמו משפחה אחת גדולה. אני מספר לאנשים איזה דבר מדהים זו השבת. בכל סוף שבוע מתכנסת המשפחה המורחבת כדי לדבר, לאכול. פשוט מניחים את הטלפונים בצד ונהנים. אני מתגעגע לזה מאוד. הקורונה עכשיו קצת מזכירה לי את זה, כי אנחנו מקבלים הזדמנות לבלות יותר עם המשפחה. מי יודע, אולי עכשיו הנורמות שלנו ישתנו ובכל העולם יהיו קצת כמו בישראל".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו