שאלת האתיקה בדבר מעורבותו של עורך בתהליך היצירה הספרותי מהדהדת, כצפוי, לאחר הקריאה ב"מתחילים" - קובץ מסיפוריו הלא ערוכים של ריימונד קארבר. הסיפורים בקובץ מוכרים בעברית בגירסה שנערכה על ידי גורדון ליש בשם "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". גירסה זו ראתה אור בישראל ב־1992, בפתח של עשור שבו לכתיבה המינימליסטית הקצרה היתה עדנה.
למרות התערבותו הברוטלית - עד כדי שינוי קיצוני - של ליש בסיפוריו של קארבר, נראה כי השאלת האתית נותרת פתוחה. תפקידו של העורך אינו לספק שיפוט ניטרלי; עליו לגייס את ניסיונו הרב כדי לדמות "קהל" ספרותי, בהיות הכתיבה מלאכה בודדה. כך שאפשר להתקומם נוכח עבודת העריכה של ליש, בדיוק כפי שאפשר לשבח את מעורבותו ולייחס לה את הצלחתו התקופתית הכבירה של קארבר. באותה מידה אפשר להאמין בכתיבה של קארבר, ולחלופין לפקפק בה; אפשר למצוא בה כנות וקריסטליות נדירות, ובאותה נשימה נוסחתיות מעייפת.
גורדון ליש לא היה רק העורך של קארבר, וקארבר לא היה עוד חוליה רגילה בשרשרת הסופרים של הוצאת אלפרד א' קנופף, שבה עבד ליש במשך 18 שנה. השניים היו ידידים, וספק אם כוכבו של קארבר היה דורך כפי שדרך בעולם הספרות אלמלא ליש. עם זאת, מעניין להרהר איזו תדמית ספרותית היתה נרקמת לקארבר אילו ליש לא היה בתמונה. זו ודאי היתה תדמית צ'כובית מובהקת יותר, כיוון שבגרעין יצירתו של קארבר, בדומה לאמן הרוסי, היה איזון בין שפה תיאורית מאופקת ומרהיבה - אך לא לקונית! - ובין בחירה בנרטיב סיפורי קלאסי ומודרניסטי (יש גיבורים, יש קונפליקט, יש פתרון זה או אחר).
אך כמו בסרט דוקומנטרי שבו טפח אחר טפח נחשפת המציאות בשיטתיות מהירה, כך
בכתיבתו של קארבר ב"מתחילים", כתיבה נטולת גורדון ליש, נחשפים אלמנטים כמעט אסורים לפי הקודים הקארבריים שהכרנו עד כה: זו כתיבה מצטטת, לעיתים נסחפת, ואפילו מפטפטת. בפני הקורא העברי עומד יתרון בתרגומו הבלעדי והמצוין - לפני ואחרי עריכת ליש - של משה רון. זו עובדה חשובה כשניגשים לקריאה השוואתית בין גרסאות.
לסופרים יש יתרון בשיטוט ובתעייה. ואכן, בניגוד לתפיסה לגביו, בבסיסו קארבר הירשה לעצמו לטעות ולתעות בכתיבתו, לבצע מחוות לסופרים שמהם שאב השראה, לסטות מהנרטיב של הסיפור מתוך צורך פנימי - גם במחיר של פגיעה בסדר הדברים. כל המאפיינים הללו הוסוו על ידי ליש. קארבר הערוך הוא סופר של צמצום תחת חוקים אסתטיים ברורים; יש שיאמרו שהחוקים הללו דוגמטיים, ולכן קל היה לחקות את קארבר. אך לא כך ב"מתחילים" - קובץ שבו הסיפורים מגוונים יותר מבחינה סגנונית.
הסיפור "האמבטיה", שבמקור נקרא על ידי קארבר "משהו קטן וטוב", הוא דוגמה להיצמדות של ליש לקודים מסוימים, שמאוחר יותר הפכו לדנ"א של יצירת קארבר. הסיפור, שאף עובד לאפיזודה בסרטו של רוברט אלטמן מ־1993 "תמונות קצרות" (ובה זכור בעיקר משחקה של אנדי מקדואל), מגולל טרגדיה הורית שבמרכזה עוגת יום הולדת שהוזמנה במאפייה עבור הילד סקוטי. העוגה הופכת לאבן רחיים רגשית של האופה מול ההורים, לאחר שסקוטי נפגע בתאונת דרכים.
מעבר לקיצור המשמעותי ולוויתור, הנכון ברובו, על סצנות לא מעטות בסיפור - מעניין דווקא להתעכב על השינוי בבחירות הסגנוניות בשפה, שניכר במעבר בין שתי הגרסאות. בעוד בגירסת המקור נפתח הסיפור במשפט: "בשבת אחר הצהריים היא נסעה למאפייה הקטנה שבמרכז המסחרי", לאחר העריכה של ליש הוא מתחיל ב"בשבת אחר הצהריים נסעה האם במכוניתה למאפייה שבמרכז המסחרי".
לכאורה - שני שינויים לא דרסטיים, כמעט לא מורגשים, ודאי שלא לעומת ההשמטה הסיטונית של פסקאות ודמויות. ובכל זאת - אלו שתי נגיעות שמלמדות על העולם של קארבר האדם לעומת העולם של קארבר הסופר. ראשית, הבחירה ב"האם" במקום ב"היא". "האם" - כמו "הילד", "הבעל", "האב", "האיש" ו"האישה" שמופיעים מאוחר יותר בסיפור - היא בחירה מודעת בשם עצם שתורם להחפצת הדמויות. ליש ביקש להרחיק את קארבר המספר מגיבוריו, הוא רצה למגר רגשות אבהיים של סופר. "בשבת אחר הצהריים נסעה האם", יכול הרי להיקרא גם כמשפט פתיחה של דו"ח משטרתי.
השינוי השני - הפיכת "המאפייה הקטנה" ל"מאפייה" אף הוא תורם לריחוק, בכך שהוא מנשל מהמאפייה מימד של זהות ופרטניות. ליש ראה בקארבר סופר שבא מן הפרוורים האמריקניים הנידחים, ולכן ביקש שיתעסק אך ורק בהם. בקלצקני שבמדינת אורגון, עיר הולדתו של קארבר, לא היתה מאפייה "קטנה" ומאפייה "גדולה". היתה "מאפייה". וכשכותבים "מאפייה", רוצה ליש לומר, מתכוונים לארכיטיפ פרוורי, לרעיון של מקום.
האם קארבר ראה בעצמו מייצג של מעמד? האם האמין בהיצמדות הנוקשה לריחוק ולדיווח? בקריאה ב"מתחילים" ניכר כי התשובה שלילית. בסיפור "תגיד לנשים שאנחנו הולכים" מובן אף התסכול שיוחס לקארבר לאחר מותו למקרא הגרסאות הערוכות. בסיפור המקורי מתוארת כרוניקה של הידרדרות מוסרית מהירה של שני גברים נשואים, שיוצאים עם הרכב לסיבוב בשכונה ונתקלים בשתי בחורות צעירות.
השתלשלות העניינים בסיפור חסרת רחמים: במסעם הקצר אחר הצעירות יוצאים הגברים מהאורבניות הרכה של השכונה אל הטבע הקרוב לפרוור, ובהתאם לתבנית הנוף התנהגותם הופכת לחייתית ולמסוכנת יותר. עם זאת, קארבר, באקט מפתיע, מסיים את הסיפור בנחמה של דמעות. זהו בכי של כפרה, צער או געגוע של אחד הגברים.
לאחר העריכה הנחמה הזו נעלמת. היא אפילו לא נמצאת שם ברמז. אנחנו, הקוראים, נותרים רק עם הבשר החשוף של האכזריות כלפי אותן צעירות. קארבר, כך מתגלה, ריחם על גיבוריו. אבל גורדון ליש לא ריחם על קארבר.
מתחילים / ריימונד קארבר מאנגלית: משה רון; עם עובד, 301 עמ'
* * *
ביסקוויט או עוגייה?
תערוכה חדשה בניו יורק מגלה את הבחירות הספרותיות של מרסל פרוסט • וגם: הסילבוסים הכי שנונים באקדמיה
לרגל חגיגות מאה שנה לפרסום "הצד של סוואן", הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט, העלה מוזיאון מורגן בניו יורק תערוכה ובה כתבים נדירים של הסופר הצרפתי. בתערוכה, שתוצג עד סוף אפריל, אפשר למצוא מבחר מרשים מתוך כתביו האישיים של הסופר, ובהם יומנים, טיוטות ומכתבים, שלוקטו מתוך ארכיון הספרייה הלאומית בצרפת.
אחד הגילויים המעניינים בתערוכה חושף כי התיאור המפורסם של פרוסט את זיכרונות הילדות, שצפים בעקבות טעמן של עוגיות מדלן, מופיע בכתב היד רק בגרסאות מאוחרות. תחילה בחר פרוסט במילה "ביסקוויטים", אך בהמשך נמלך בדעתו כשחש כי היא בנאלית מדי.
אירועי התערוכה יכללו גם סרטים וערבי קריאה מיצירתו של פרוסט, כך שאם אתם מזדמנים למנהטן בקרוב, זהו בהחלט ביקור מומלץ.
לקרוא בצורה עמוקה. בספטמבר 2008 שם דיוויד פוסטר וואלאס קץ לחייו ועולם הספרות האמריקנית איבד את אחד הקולות המבריקים שלו (בעברית ראו אור "ילדה עם שיער מוזר" ו"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" הנהדרים). מאז, נאחזים מעריציו, ההולכים ומתרבים, בכל פיסת טקסט שהותיר אחריו.
באוניברסיטת אוסטין שבטקסס חשפו השבוע מסמכים מן הארכיון המאירים צד נוסף ומרתק באישיותו. מדובר בסילבוסים של קורסים שלימד וואלאס בשנותיו הרבות באקדמיה האמריקנית. כך למשל, קורס בניתוח סיפורת שאותו העביר בחוג לאנגלית באוניברסיטת אילינוי ב־1994 כלל רשימת קריאה לא שגרתית, ובה ספר הילדים "האריה, המכשפה וארון הבגדים" מאת ק"ס לואיס ורומן האימה "קארי" של סטיבן קינג.
"מטרת הקורס היא להראות לכם דרכים לקרוא ספרות בצורה עמוקה יותר, לגבש סיבות אינטליגנטיות לחיבה או לסלידה שלכם מספר", כתב וואלאס לתלמידיו בשפתו הייחודית.
מבט ברשימות האלה מלמד כי הסופר המנוח ייחס חשיבות גדולה לתפקידו כמורה. הוא חילק לתלמידיו דפי נושאים, חידונים, רשימות אוצר מילים, ואף צירף הערות רבות ומפורטות בכתב ידו לטקסטים שנקראו בכיתה.
דני לוזון* * *
מזכרת מימים שעדיף לשכוח
רשמיו של אלבר לונדר מאפריקה של תחילת המאה ה־20 הם שיעור חשוב במאבק נגד אפליה
"גוש האבנים הלבנות הזה: ארמון המושל הכללי. לימיננו: גורה, האי שספינות העבדים האחרונות פורקות בו את העבדים האחרונים על אונייה בשם המוזר - המוחזר. שם מוזר שכן איש מעולם לא חזר!"
כך פותח אלבר לונדר (1932-1884), מגדולי עיתונאי צרפת, את ספרו "ארץ ההובנה" (תרגום: ראובן מירן), יצירת מופת פרי עטו של מי שדגל באי טשטוש האמת, בחשיפת המציאות כפי שהיא, ובמקרה הזה של אפריקה תחת הקולוניאליזם הצרפתי.
התגוררתי באפריקה פעמיים - תקופה קצרה בחוף השנהב, ותקופה של ארבע שנים במאוריטניה. שתיהן היו מדינות חסות של צרפת, ועד היום אפשר לחוש בתוצאות התקופה שאותה מתאר לונדר בצורה אירונית אך ריאליסטית.
ביקרתי באי גורה, שממנו אפשר לצפות ללא משקפת בבירה דקאר. שרידי המקום מעידים על הזוועה שהתחוללה שם בעידן העבדות. לא כולם בצרפת אז ידעו, ואם ידעו - למי היה באמת אכפת?
אלבר לונדר נכנס לפנתיאון העיתונאים והסופרים בגלל כנותו, אך גם בשל סגנונו הנגיש. הוא היה עיתונאי מהסוג שגורם לך לחלום לעסוק במקצוע. הוא הוביל את הקורא למחוזות עלומים. מי חלם אז על קונגו, על סין ועל יפן? לונדר, שלא שירת בצבא בשל בעיות בריאות, היה לעיתונאי קרבי המסקר מלחמות. את "המלחמה הגדולה" סיקר בעבור היומון "לה פטי ז'ורנל" תחילה מראן המופצצת ובהמשך מסרביה, מיוון, מטורקיה, מאלבניה ומאיטליה.
ב־1920 חדר לרוסיה הסובייטית וסיקר את המשטר הבולשביקי. הוא צייר את הדמויות של לנין וטרוצקי למערב הסקרן. הוא הזדעזע מגילויו; הוא לא היה תועמלן, אלא עיתונאי שראה את המציאות.
כך גם במסע לפלשתינה. לונדר לא אהב אפליות ורדיפות מיעוטים, ובהם יהודים. ב־1929, בזמן שהאנטישמיות באירופה גברה, יצא לראות את המקום שבו קיים הפתרון למדינה יהודית. כבר אז היה סקפטי בנוגע לאפשרות שהרוב הערבי (700 אלף) והמיעוט היהודי (150 אלף) יקיימו חיים משותפים. לונדר התעניין בגורל היהודים. כמה אירוני שבתקופתו היהודי היה הנרדף. לרבים לונדר מוכר מספרו "היהודי הנודד הגיע", שאף תורגם לעברית.
ב"ארץ ההובנה" לונדר יוצא נגד פשעי הקולוניאליזם - נגד גזילת הקרקעות ונגד גזילת היערות ביבשת השחורה. אבל מעל הכל הוא נלחם בפס הייצור של העבדות. בסנגל, בקונגו, בסודאן, בגאבון ובמאלי מתאר לונדר את פשעי האדם הלבן. לונדר מזועזע שהלבן לא רק מוכר את האדם השחור, אלא אף דואג להפרותו כדי למכור את ילדיו.
במאי 1932 התכונן אלבר לונדר לשוב לצרפת. אמתחתו היתה מלאה בחומרים למאמרים ולכתבות, אך הוא לא הספיק לכתוב אותם. ב־16 במאי 1932 האונייה הטרנס־אטלנטית "ז'ורז' פילפאר", שבה הפליג לצרפת, עלתה באש מול חופי עדן. לונדר הספיק לכתוב הרבה עד אז. "ארץ ההובנה" לא עלה באש. איזה מזל.
ארץ ההובנה / אלבר לונדר; נהר, 211 עמ'
בועז ביסמוטטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו