"יש זוגות שמינפו את הקורונה למקום מדהים; כעת, הם חוששים מאובדן האינטימיות"

ד"ר עירית קליינר־פז

פסיכולוגית קלינית 

מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומדריכה. עוסקת בטיפול זוגי בגישה פסיכואנליטית־התייחסותית

ד"ר עירית קליינר־פז, אווירת חוסר הוודאות והפחד סביב הקורונה הביאו לא אחת למגמה של נסיגה נפשית, חזרה לדפוסי מחשבה והתנהגות ישנים, לעיתים הרסניים. המגמה הזו, כמובן, באה לידי ביטוי גם בתחום הזוגיות. 

"במילים פשוטות, במצב של נסיגה אנשים נהיים פחות סבלניים, פחות מאופקים, נוטים 'להתפוצץ' יותר בקלות, אם תרצה. זו גם הסיבה שאנחנו רואים עלייה גדולה של מקרי אלימות במשפחה. השליטה העצמית מתרופפת".

ונקודת המבט שלנו עשויה להשתנות. התכונות שאהבנו אצל בן הזוג בעיתות שגרה, אינן נתפסות בהכרח כאטרקטיביות ויעילות ברגעי משבר. אנחנו צריכים להרגיש רע לגבי זה?

"זה אחד התהליכים שרואים בזוגיות, בוודאי על רקע תקופות משבריות. למשל, האישה שבחרה בן זוג שנראה כחזק ובעל שליטה עצמית, נתפס כעבור כמה שנים כמופנם ומרוחק יותר. במצבי קיצון, כאשר אנחנו מבלים יחדיו ימים שלמים בבית, ההיבטים הללו מתחדדים ואנחנו לא אחת נפגשים עם הצד השלילי של תכונות האופי שלנו".

הבחנת בתכונות שבתקופת הקורונה הפכו ללא פופולריות באופן מיוחד?

"הרבה דברים הופכים לבלתי נסבלים כאשר הם לא במינון הנכון; שלא לדבר על חוסר הגינות שטושטשה בעת שגרה ומתחדדת בזמנים שכאלה. אם בני זוג לא מבצעים התאמה לנסיבות החדשות זה עלול להיות מקומם. אישה שבעת שגרה מתחזקת את הבית, אם ניקח את המודל הסטריאוטיפי, ובן הזוג שלה לא נכנס להלך רוח של שותפות, זה יוצר פער. מהצד השני, גברים רבים חווים תסכול מהיעדר קבלת אחריות של נשותיהם על הצד הכלכלי. זה מצב שכיח למדי בזוגות הטרוסקסואליים ממוצעים. ובזמן הנוכחי, בעיקר על רקע משבר כלכלי שעלול להידפק על דלתותינו, גברים עלולים להרגיש נטושים בזירה הזו לבדם. ואז צריך לגייס את הנשים ולשאת עימן יחד את החרדה".

מהדברים שלך עולה תחושה של נפרדות.

"הייתי קוראת לזה בדידות. הרבה מהסבל והריבים בזוגיות נוצרים כאשר אחד הצדדים מרגיש שהפקירו אותו לבדו".

ועוד לא דיברנו על הילדים. אנחנו נתקלים לא אחת בקואליציות פנים־משפחתיות.

"זו אחת הפתולוגיות השכיחות בתחום הטיפול המשפחתי. בשפה המקצועית זה נקרא טריאנגולציה. שילוש. אחד ההורים לוקח את הילדים, וכמו חיילים עושה איתם קואליציה נגד בן הזוג. למשל, אישה שמנסה להגן על ילדיה מאב שמדבר בקול רם או מעניש, כאילו הוא אלים, בשעה שהוא לא ממש כזה. זה מלבה תפיסה של האב כמפלצת מול הילדים והאם.

"תהליכים מסוג זה עשויים לכרסם במשפחה במשך שנים, ומערערים את הביטחון הקיומי של הילדים. גם בקרב זוגות גרושים צריך להיזהר מהתופעה הזו, כי היא יוצרת מצבים של ניכור הורי. האחריות ההורית היא לשמור את הכבוד וההערכה להורה השני".

חומות, ותקווה

אז קיימים תהליכים שעלולים לכרסם במשפחה, בוודאי בתקופת הקורונה, ומנגד - את בוודאי נתקלת גם בסימפטומים חיוביים יותר.

"יש ביטוי יפה באחד מספריו של הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס שנקרא 'דדי משין', מכונת אבא. זה בהתאם לסטריאוטיפים של המשפחות בשנות ה־50, שבהם האב תואר כמעין מכונה, כספומט. הוא מגיע בערב וצריך שלא להפריע לו, כי הוא המכונה שמביאה לנו אוכל. זה תפקיד לא נעים, אבל דווקא הקורונה נתנה הזדמנות לשפר את מעורבות ההורה שנמצא באופן יחסי מחוץ למשפחה. יש זוגות שמינפו את זה למקומות מדהימים, וקיבלו החלטה להבין מי הם הילדים שלהם, להכיר אותם ולהיווכח אילו בני אדם מדהימים הם.

אידיאליזציה לנישואים. זוג בפריז // צילום: אי.אף.פי

"כעת, באווירת סוף הקורונה, יש משפחות שחוששות לאבד את האינטימיות שנוצרה. יש משפחות רבות שהתגבשו ושיפרו את הקרבה בעקבות הקורונה, ואני משוכנעת שאחריה יהיו אנשים רבים שיעשו שינויים בקריירה. אנשים הבינו שהם מבזבזים את כל שנותיהם הטובות עם ילדיהם ובני זוגם על עוד כמה אלפי שקלים בחודש".

אם לדבר באופן רחב יותר, לא רק בתקופת הקורונה, הרי המסגרת הזוגית יכולה לא פעם להפוך לכלא מחניק, כלא שבמקרים רבים ניצבת בבסיסו הפנטזיה על אביר החלומות. רבים מאיתנו, בטח בעידן של אפליקציות ואתרי היכרויות, בונים במו ידינו את חומות הכלא הזה, ובוחרים לחיות בו. איך הופכים את חומות הכלא ממחסום לתקווה?

"אולי צריך להתחיל מהחומה כמטאפורה. יש לה שתי פונקציות - חיובית ושלילית. חומה של עיר, למשל, בונים כי היא מגוננת על הציבור מאיומים שבחוץ. אבל באותה מידה היא כולאת, חוסמת, סוגרת. זה תלוי באינטרפרטציה שלנו, בתפיסה שלנו את החומה, ובשימוש שאנחנו עושים במילים. אם נשתמש למשל במילה מסגרת, זה יישמע לנו פחות מפחיד. זה כוחה של שפה. האופן שבו אנחנו מנסחים את המציאות, זו המציאות. 

"אם תרצה, במובן זה זוגיות היא פיקציה. דבר שאנשים המציאו כדי לא להיות לבד. בתקופת האדם הקדמון הפן של הזוגיות לא היה קיים בטבע. היתה התנהלות בלהקות, וחיבור עם המין השני נוצר על בסיס תשוקה, על בסיס מיני. הגבר והאישה יצרו תינוק, גידלו אותו, וככל הנראה המוסד הזה החזיק 4-3 שנים עד שהפעוט חזר להיות חלק מהלהקה והזוגיות התפרקה. זה מקור הזוגיות.

"בחלוף השנים התפתחו מוסדות חברתיים, והזוגיות כפי שאנחנו מכירים נוצרה גם כדי להגן על החברה, לעיתים מתוך אינטרסים דתיים, שהפכו אותה לדבר מקודש ונצחי. הציפייה שאיש ואישה יחיו כל חייהם יחד היא לא דבר ביולוגי אלא חברתי, דתי בעיקרו". 

ואז אנשים התחילו לחיות 80 שנה, לא 40.

"בדיוק. ולהיות יחד ולגדל ילדים כי זה מה שאלוהים רוצה - הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית".

איך הופכים את זה למשימה אפשרית?

"זוכרים שזו בחירה, יש אדם שבחרתי לחיות איתו, ואני יכולה לבחור להפסיק לחיות איתו, או לדלל ולשנות את זה. זה משהו שנורא חסר בעיניי בתרבות ובחברה - הזיכרון הזה שיש בחירה, זה לא בית סוהר ולא חתונה קתולית. אם נשווה את זה לעבודה, הרי גם היא נתפסת לעיתים כבית סוהר, ולפעמים גם אותה קשה לעזוב כי היא עניין קיומי.

עלייה בגירושים. הפגנה של התנועה הפמיניסטית // צילום: מתוך ויקיפדיה

"בזוגיות אנחנו לא באמת תלויים בקיום שלנו, אבל נוצרת חוויה פסיכולוגית כזאת, חוויה נפשית לפיה אם אעזוב את בן או בת הזוג אני אמות. החרדה הזאת היא תוצר של הרבה לחץ דתי־חברתי ארוך שנים, והיא לקחה לנו במובנים רבים את האפשרות לראות זוגיות כאקט של בחירה".

עושה רושם שהדור הצעיר ער יותר לעניין הבחירה. 

"ייתכן שהם חכמים יותר בעניין הזה. צעירים בגיל 25 לא מחפשים באופן אוטומטי חתונה. יש יותר חופש לשאול האם אני רוצה להתחתן, עם מי, עם איזה מגדר, וזה לא חייב להיות תמיד הטרוסקסואלי. יש גם עלייה באנשים שרואים את עצמם לא מונוגמיים. עצם הרעיון שיש בחירה, ההבנה העמוקה הזו שאנחנו יכולים לבחור, היא קריטית לרווחתו הנפשית של אדם". 

30% מהנשואים מרוצים

ההיוודעות לאופציית הבחירה קשורה גם לשיעורי גירושים גבוהים יותר שאנחנו רואים בשנים האחרונות, בישראל ובעולם כולו.

"הנתון הזה התייצב, הוא לא בהכרח בעלייה מתמדת. הוא עלה אחרי המהפכה הפמיניסטית: ככל שנשים הרוויחו יותר הן יכלו להשתחרר מלהיות כלואות בזוגיות קשה. גירושים זה דבר חשוב. פעם מישהו אמר לי שאי אפשר להתחתן אם אי אפשר להתגרש. לקח לי הרבה שנים להבין את המשפט הזה.

"זוגיות צריכה להיות המקום העיקרי שבו מצפים למצוא מעין המשכיות של היחס ההורי, שמישהו ידאג לי, שיחשוב עלי. יש הרבה משקל של ציפיות ממוסד הנישואים שקורס תחת הנטל. יש פער עצום בין הציפיות מהמוסד הזה לבין מה שקורה בפועל - אנשים שעוברים כל מיני דברים בחיים, שנשחקים, שלא יכולים באמת לספק כל כך הרבה צרכים שונים זה לזו".

אז גירושים זה לא סוף העולם.

"אני מאוד מאמינה בזוגיות כשהיא טובה, זה מרחב נהדר לצמוח בו. אני לא מעודדת להתגרש, בכלל לא. מצד שני נוצרה קונספציה שלא יכול להיות שאדם יהיה מאושר אם הוא לא יתחתן. זה נורא בעיניי. זה קיים אפילו בפסיכואנליזה. הרי פרויד אמר - אדם בריא זה אדם שיש לו אהבה ועבודה. הייתי שמחה אם זה היה קצת מתרכך. יש דמוניזציה של מוסד הגירושים ואידיאליזציה של מוסד הנישואים. זה מצמצם לאנשים את מרחב החשיבה".

בעניין זה, את רואה מתאם בין הצפי הגדול לגירושים אחרי הקורונה לבין טיפולים שמסתיימים בגירושים בתקופה הזו?

"יהיו גם הרבה אנשים שזה ייטיב איתם. אצלי בקליניקה יש חצי־חצי. יש כאלה שהקורונה היתה כמו ירח דבש עבורם, ויש כאלה שהפוך מכך".

ככלל, אנשים מרוצים בזוגיות שלהם?

"ראשית, אני חושבת שבקרב זוגות טובים אין ציפיות מוגזמות. הם ריאליסטיים, ויודעים לפזר את הצרכים שלהם במקומות הנכונים. האישה, לדוגמה, תדע ללכת לקשקש עם חברות ולפרוק מטענים אישיים, ועם בעלה היא תעשה אהבה ותיסע לטיולים. היא תמצא את המענה הנכון לכל צורך". 

את מזהה הרבה זוגות כריאליסטיים חסרי תקנה?

"יש סטטיסטיקה מדויקת. יש המון מחקרים על שביעות רצון בזוגיות, ויש נתון עקבי במחקרים אמריקניים וישראליים לאורך השנים - כ־30% מהאנשים הנשואים שמחים בזוגיות שלהם. זה לא הרבה".

במה נוטים להתעסק היום רוב המטפלים הזוגיים, באילו סוגיות ודילמות? 

"אני חושבת שבגידות תופסות חלק מרכזי, ואנשים מגיעים בשל כך לטיפול זוגי ואגב, גם לטיפול אישי. באסכולה שלי בגידה נתפסת כהוצאה החוצה של היבט עצמי. אדם בנוי מהיבטים רבים, ורומן מחוץ לנישואים הוא כמו סימבול או ייצוג של משהו שהזוגיות האמיתית לא יכולה להכיל. זה כמו הלא־מודע של הזוגיות".

באילו דפוסים את נתקלת במדינות אחרות?

"יש את המודל הצרפתי, שמראה קבלה יותר טולרנטית של יחסים מחוץ לנישואים. כנראה לצרפתים יש יותר סלחנות לבגידות. בפרספקטיבה רחבה יותר - בסקנדינביה, או למשל בעיר ניו יורק, יש יותר לגיטימציה להיות אל־הורי וגם לא להתחתן". 

בינתיים, הישראלים עדיין אוהבים חתונות, שככל הנראה ישובו בקרוב לסדרן. מה חשוב לך שאנשים יידעו לפני החתונה?

"יש המון מחקר שהראה שטיפול זוגי לפני חתונה הוא דבר חיובי. 12 מפגשים לפני החתונה נמצאו כמו חיסון לזוגיות. אני רואה בזה כמו קורס הכנה ללידה או קורס נהיגה, וחשוב שאנשים יידעו שאפשר ללמוד גם את זה".

להצעות ותגובות: Ranp@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו