קולו של אבא: סַפָּרוּת זולה

1 זהו, הצלחנו איכשהו לגרור את עצמנו אל סוף הסגר, או כמו שהיה נכון יותר לקרוא לו - הניסוי האנושי החונק הזה שבחן עד כמה נוכל לסבול את האנשים שאנחנו מחויבים לאהוב מבחינה משפטית. אפשר כבר להתחיל לראות גם את תחילת הסוף של מכונת הכביסה, המדיח, הסמכות ההורית שלנו ויתר המוצרים המתכלים של הבית, שנשחקו עד דק בחודשיים האחרונים.

האמת היא שחלק מהסמכות ההורית יצא לי למצוא השבוע על רצפת הסלון, מתחת לערימה של דפי יצירה, שפעם האמנתי שיעניינו את הילדים. הרמתי אותה, מיששתי אותה, אבל לא זכרתי איך בדיוק משתמשים בה, אז העברתי אותה לזוגתי. היא בתגובה צעקה עלי שאני עושה בלאגן בכל הבית, ושלא כדאי לי עכשיו להרגיז אותה, כי היא תעיף אותי לחדר. אמרתי לה שנדמה לי שהיא משתמשת בזה לא נכון, שאני חושב שזה משהו שאמור להיות מופנה כלפי הילדים. הסתכלנו אחד על השנייה במבט של שותפות גורל, והיא שאלה אם אני זוכר את היום הזה בשבוע שעבר, שגם בו היינו בטוחים שהילדים אוטוטו חוזרים לגנים. אמרתי לה שכן והחזקנו ידיים חזק. משום מה, התנגן לי בראש השיר של הטיטאניק.

אחר כך יצאתי החוצה כדי להצטייד בכמה דברים. הופתעתי לגלות שהרשויות לא הקימו במות שיאפשרו להורים לחגוג (תוך שמירה על הכללים) את חזרת הילדים למסגרות. הופתעתי גם לראות שאנשים עדיין עומדים בתורים מסודרים בכניסה לסופר (הלכתי רק כדי לבדוק חום), שאף אחד לא חונה בחניית הנכים, ושבאופן כללי, כולם עדיין מתנהגים בצורה די מתורבתת וזהירה אחד כלפי השני. מצטער להיות זה שמבשר את הבשורה, אבל נראה שאנחנו עוד רחוקים מחזרה לשגרה אמיתית.

עוד דבר ששמתי לב אליו הוא שהטבע לא מתעורר. כלומר, חוץ מזה שבתי הקפה נפתחו לטייק אוויי, ושוב יש באפשרותנו לשלם 21 שקלים על כוס קפה עם קרח. לא ראיתי חזירי בר, תנים, יחמורים או כל חיה מעניינת אחרת, שכובשת את הרחובות. רק עורבים, חתולי זבל וכל שאר הסחורה הרגילה של האזור.

כל מה שנותר לי הוא לסמוך על אלה שכותבים ברשתות החברתיות שהטבע אכן מתעורר. הם צמודים לסמארטפון שלהם כל היום, אז הם בטח יודעים. רק שיעשו טובה, כשהם רואים אותו, שיגידו לו לסחוב עם הילדים שעה ככה, עד שגם אני אתעורר.

2 ציבור הספָּרים חזר השבוע לעבודה. נכון לעכשיו יש אצלם רשימות המתנה בסדר גודל דומה לזה שהיה אצל מגדלי ביצי החופש באמצע אפריל, אבל לדעתי, אחרי שיעבור קצת זמן וכל לחוצות השורשים יירגעו, הם יגלו שיותר ויותר אנשים עברו לעשות תספורת ביתית, כי מה זה כבר משנה.

הרהורי הכפירה אצלי התחילו כבר לפני שנתיים בערך, כשקלטתי פתאום שהספר משקיע בניקוי הצוואר שלי בערך אותו הזמן שהוא משקיע בתספורת מקדימה. את זה יכולים לעשות לי גם בבית, חשבתי, אבל רק הקורונה הפכה את המחשבה הזאת למעשית. עכשיו, אחרי שזה כבר קרה, יהיה קשה לחזור אחורה.

מהרגע שעברתי לשפלה הדרומית, בערך לפני שש שנים, משהו לא הסתדר לי עם הספּרים שם. הראשון היה מאלה שמשתדלים יותר מדי, וספּרים שמשתדלים יותר מדי עם התספורת שלך זה פשוט דבר מלחיץ.

בהתחלה חשבתי להגיד לו: תירגע, בנאדם, זה לא שהפקדתי בידיך איזו פריזורה שאפשר לעשות איתה יותר מדי, אני בסך הכל רוצה לשמור על חזות הגיונית, פחות או יותר. אבל בגלל האופי הלחוץ שלו חששתי להעלות את הנושא, ובמקום זה מצאתי את עצמי מסתכל על מה שהוא עושה דרך המראה, נבהל מהמחשבה שהוא יילחץ מזה, וחוזר להסתכל על השערות שנאספות על הרצפה.

הספּר השני היה פשוט יקרן (אני בכל מקרה כבר על סף מצב של לשלם פר שערה), ואצל השלישי הכל נראה טוב בדקות הראשונות, עד שהוא פצח במונולוג: "וההוא היה לו כלב ענק כזה, בולדוג מטורף, שהיה אוכל חתולים לארוחת בוקר. אבל אני הכרתי את החתול הזה וידעתי שהוא לא פראייר, אז אמרתי לו, בוא נסגור אותם בחדר ואני שם אלפייה על החתול. ההוא חשב שאני מסתלבט עליו, אבל נפתחו לו העיניים כששמע על האלף, אז הכנסנו אותם לחדר, ואחרי שתי דקות של בלאגן שמענו פתאום בכי כזה קטן כמו של ילד. נכנסנו פנימה וראינו את החתול עומד שם באמצע כמו פארוק ואת הבולדוג החיה הזה מקופל בפינה בלי עין. אני אומר לך, חבל שלא השארתי שם מצלמה".

למה ספּרים חייבים תמיד לדבר יותר מדי.

בסגר הכל התחבר. ערב אחד הילד אמר שהשיער מפריע לו, הוצאתי אותו לגינה ועשיתי לו תספורת כאסח עם המכונה. השיער נשר ממנו כמו בקליפ של "סטטוס קוו", אבל במקום לבכות הוא היה מרוצה. ואז חשבתי, היי, למה לא אני? זוגתי כיסחה גם אותי (לא רואה יותר מדי הבדל בין העבודה שלה לזו של ספּר מקצועי), ואז גם הילדה ביקשה לנסות. היא טיפלה גם בה, אם כי בצורה הרבה יותר מעודנת, ואחר כך אני יישרתי את הקצוות של האישה.

איכשהו נוצרה שם אינטימיות, אולי כמו אצל שימפנזים, שפולים כינים אחד מהשני. עץ הדקל של השכנים זהר, הרחוב היה ריק, האוויר עמד, לא היו הרבה דיבורים. עזבו אותי עכשיו מלחפש ספּר בשפלה הדרומית.

3 "הישרדות" היא תוכנית הריאליטי האהובה עלי. חיכיתי הרבה זמן לפיסת האסקפיזם שלי שתחזור, רק כדי לגלות שם חבורה מעייפת של אנשים רעבים לתשומת לב, שרבים בלי הפסקה על אותם חפצים בזמן שהם שקועים בסחלה של עצמם. מאיפה זה מוכר לי? אה כן, הייתי סגור עכשיו חודשיים בבית עם שני יצורים קטנים שמתמחים בדיוק בתת־הז'אנר הזה.

לא נורא, המדינה נפתחת עכשיו מחדש. הקניונים כבר חזרו לפעול, וכל מה שנותר לנו לעשות זה להחזיק רק עוד קצת, עד שיחזרו גם המסגרות לילדים והביקורים המבורכים אצל סבא וסבתא. מי צריך תוכניות ריאליטי, האסקפיזם הכי שווה זה לנשום אוויר.

shishabat@israelhayom.co.il