ב־9 ביוני 1965 הגיעה משפחת פולרביץ לישראל: ההורים, הסבתא והבן בעל השם הלא שגרתי שב"י, רופא בן 26 שכל עתידו לפניו. העולים החדשים ירדו לרציף בחיפה, וככל הידוע אין תצלומים שהנציחו את הגעתם, אך לו היו כאלה, היינו בוודאי רואים בהם פנים קורנות מאושר.
דרכה של המשפחה המיוחדת הזאת אל המדינה היהודית נמשכה עשרות שנים והיתה רצופה קשיים. עכשיו, כשפרצו את מסך הברזל ודרכו סוף־סוף על אדמת הארץ המובטחת, חשבו שהגיעו אל המנוחה והנחלה, ומטבע הדברים תלו את תקוותיהם בבן היחיד והמבריק.
הצעדים הראשונים של שב"י במולדת רק חיזקו את הציפיות הגדולות ממנו: לימודים קצרים באולפן עציון בירושלים (בניגוד לעולים אחרים, עברית טובה כבר היתה שגורה בפיו), תחילת עבודה בבית החולים ביקור חולים, משרה של רופא פנימי בבית החולים קפלן ברחובות. אבל שב"י, שחונך על אהבת העם והארץ, רצה לתת מעצמו יותר.
כשמלאה שנה לעלייתו ארצה התגייס בתנאי קבע לצה"ל, עבר בהצלחה קורס קצינים והתחיל את שירותו בתור רופא גדוד בשבטה. בהמשך שמע שהחזית הסורית מתחממת, והתנדב לעבור לשם. כשנודע לו על מחסור ברופאים בחיל הים, הציע את עצמו לכל תפקיד שיידרש, וכשהתברר שאין רופא לשייטת הצוללות, התנדב מייד גם לשם.
השירות ביחידה מסווגת הצריך תחקיר ביטחוני, במיוחד כשהמועמד הגיע ארצה לפני זמן קצר. שב"י נשאל מי יכול להמליץ עליו, והשיב בצניעות "מנחם בגין", אשר הוא ואשתו הכירו את שב"י עוד כתינוק והיו עבורו מעין דודים. כשהמתחקר הגיע אל בגין, תשובתו לא השאירה מקום לספק: "תאר לעצמך, שבני שלי מתנדב לשירות הזה. הייתם מקבלים אותו?"
שב"י התקבל לשייטת והפך במהרה לאהוב על כולם - מפקדים, חיילים וקצינים. מפקדיו הביעו התפעלות לנוכח העברית המדהימה של "העולה החדש", שעברת בינתיים את שם משפחתו למאור. ברבות הימים נדרש גם לאנגלית. הוא נשלח לאנגליה, ושם סיים קורסים לצוללנות ולרפואה ימית ותת־ימית.
הצטיין מהרגע הראשון
במלחמת ששת הימים שירת בצוללת "נוגה". פרופ' דן הראל, שהיה קצין רפואה חילי של חיל הים, העיד אחר כך שד"ר מאור הצטיין בנכונות לבצע כל משימה בצורה הטובה ביותר. קשיי השירות לא העיבו על רוחו הטובה והאופטימית. אצל שב"י תמיד הורגשו מסירות אין קץ, לצד ביישנות וענווה. אחד מחבריו לקורס הקצינים נזכר כעבור שנים במסע שאליו יצאו החניכים ביום לוהט במיוחד: "כולם נשברו, הוא היה היחיד בקבוצה ששמר על מצב רוח, עזר לאחרים ואפילו סחב חלק מהציוד שלהם".
ב־1968 הגיעה העת להתנדבות נוספת, אחרונה. שתי צוללות חדשות, "דקר" ו"דולפין", היו צריכות להפליג מנמל פורטסמות' האנגלי לישראל. בסגל שובצו רופאים, אולם אחד מהם לא יכול היה לצאת להפלגה וד"ר מאור, כדרכו, התנדב למשימה. הוא טס לאנגליה, ושני צוותי הצוללות "רבו" אל מי מהם יצטרף. רב־סרן רענן, מפקד "דקר", ניצח.
ב־9 בינואר הפליגה הצוללת לכיוון ישראל, ד"ר מאור יצא בגיל 29 לדרכו האחרונה ונעלם יחד עם חבריו במצולות הים. שנתיים וחצי בלבד הספיק לחיות בישראל, שעליה חלם מילדות. שנתיים וחצי של התנדבות, נתינה ומסירות מוחלטת.
הדרך המרשימה שנגדעה, התחילה בסוף אפריל 1939 בקאונס (קובנה), אז בירתה של ליטא. ימים מספר אחרי שהבן של מפקד קן בית"ר, יחזקאל פולרביץ, הוכנס בבריתו של אברהם אבינו, הגיע לעיר זאב ז'בוטינסקי. בחדר מלונו הוא בירך את פולרביץ, מסר ברכות לאשתו אלה, בית"רית גם היא, ושאל: "מה אם כן השמות, אדוני המפקד, שקראת לבנך?". "יעקב שב"י, אדוני ראש בית"ר", היתה התשובה.
ז'בוטינסקי התחיל להתהלך אנה ואנה בחדר, ודקות ארוכות חלפו בדממה. פתאום נעמד לפני פולרביץ הצעיר ובישר לו בהחלטיות גמורה: "לא, אדוני המפקד, לא יעקב שב"י, כי אם שב"י יעקב". מספרים שבערב ההוא נאם ז'בוטינסקי בפני המון בית"רים שנתקבצו מכל רחבי ליטא ודקלם בפניהם את שיר בית"ר. רק מילה אחת הוא שינה במעמד הזה בהמנון התנועה.
"בדם וביזע הוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר", נשמע קולו של ראש בית"ר. "הוקם", ולא "יוקם", ועוד בהדגשה מיוחדת, ז'בוטינסקאית. אחרי שהתבשר על הולדתו של שב"י יעקב, ז'בוטינסקי לא פקפק: דור חדש של גיבורים יהודים גאים ומסורים קם לנגד עיניו.
ספק אם היה עוד בעולם ילד שנשא שם כה מחייב, שכל מרכיב בו משדר זיכרון ונבואה לעתיד. החלק הראשון הנציח את הרוג המלכות הראשון, שלמה בן יוסף, שהועלה לגרדום על ידי הבריטים. החלק השני נצר את יעקב רז, גיבור אצ"ל, חלל ראשון בפעולות ההתקפה של הארגון. הורי שב"י יעקב דיברו איתו עברית, ואף ששמע יותר שפות אחרות בסביבה, גם מילותיו הראשונות של התינוק היו בעברית. ואז, כשמלאו לו שנתיים, התמוטט כל העולם המוכר.
ליטא נכבשה בידי בריה"מ, ובליל 14 ביוני 1941 נעצרה כל המשפחה בגין פעילות ציונית. האב נידון ל־10 שנות מאסר; שב"י הקטן יחד עם אמו וסבתו גורשו לסיביר, אל הכפור, המחסור והרעב. זה היה גורלם של "בני משפחת הבוגד במולדת הסוציאליסטית", אבל באופן פרדוקסלי הגירוש הציל את בני משפחת פולרביץ מגורל מר עוד יותר, שהביאו עימם גיסותיו של היטלר. ההגליה לסיביר הקדימה את פלישת הגרמנים לליטא בימים בודדים.
"בתנאים בלתי אפשריים הצליחה האם לא רק לפרנס את הילד, אלא גם לפתח אצלו תודעה יהודית. רק בשנות ה־50 שוחרר יחזקאל, ששרד את עבודות הפרך בטייגה בזכות כוחו הפיזי ובריאותו, וב־1957 הותר למשפחה לחזור לקאונס, שם הכרתי אותם", מספר בשיחה עם "ישראל היום" איתמר כרמון (ויינטראוב), חברו הטוב של שב"י בפרק הליטאי של חייו הקצרים. "עוד בסיביר שב"י היה תלמיד מצטיין, אף שתעודות הצטיינות נמנעו ממנו בשל היותו בן ל'פושע ציוני'".
העדות הזאת זוכה לאישור בזיכרונות של ולרי זיבקובץ, בן כיתתו של שב"י בעיירה שכוחת האל מאשוקובקה שבסיביר: "יאשה פולרביץ הצטרף אלינו בכיתה ז' ונכנס ישר לשיעור גרמנית. המורה וידאה שבבית הספר הקודם הוא למד אנגלית, ומייד שוחחה איתו בשפה הזאת. כבר כעבור כמה חודשים הוא ידע גרמנית טוב יותר מכולנו. גם ברוסית שלט באופן מושלם. אף שהיה הכי קטן וחלש בכיתה, ידע להתווכח כמו גדול. עיקש היה, ואפילו עקשן, ומעולם לא הכיר בהפסד".
"בקאונס שב"י התחיל ללמוד רפואה", נזכר כרמון, "במקביל, אביו לימד אותו ואותי עברית, כמובן שזה היה סוד גדול שאסור היה לספר לאיש. המאסר הארוך לא שבר את יחזקאל. הוצע לו לעבוד בהנהלת חשבונות, אבל הוא סירב והתעקש לעבוד כפועל פשוט משום שכל רצונו היה לעלות לארץ ישראל".
בשנת 1956 הגישה משפחת פולרביץ בקשה ראשונה להתיר לה לצאת לישראל. בקשה זו נדחתה בלי שנדונה כלל, ומאז הגישו בקשה דומה מדי שנה. "העלייה לארץ ישראל בערה בעצמותיו של שב"י", מוסיף כרמון, "היינו חבורה הדוקה של סטודנטים יהודים, ואז נודע על פרצה שנותנת סיכוי לעזוב את בריה"מ. בשביל זה צריך היה לנצל את מה שהיה קרוי בפינו 'שיטת הגרר'.
הרשויות הסובייטיות התירו במשך כמה שנים לאזרחי בריה"מ ילידי פולין ולבני משפחותיהם יציאה חזרה לפולין, ומשם הרי היה קל יותר להגיע לארץ. כך נולד הרעיון לנישואים פיקטיביים עם פולנייה גויה, שתתחתן עם שב"י תמורת תשלום ו'תגרור' אותו החוצה מבריה"מ. למרבה הצער, בקג"ב הבינו שזו אמתלה של משפחת פולרביץ כדי לעלות למדינה היהודית, ושמו קץ לתוכנית".
גבי תמיר, בן דודו של שב"י, זוכר גם ממרחק של 60 שנים את האווירה המיוחדת ששררה בבית של שב"י והוריו, אסירי ציון: "גדלתי בבית של משפחת פולרביץ. זאת היתה משפחה מאוד 'צפופה' וחמה, מוכרת בין יהודי העיר. אני ושב"י היינו כמו אחים. היה לו קול מדהים, והוא אהב מאוד לשיר, בעברית כמובן.
"סיפור קטן ומצחיק מאפיין את ההווי של בני המשפחה: כששב"י סיים - בהצטיינות, כהרגלו - את לימודי הרפואה, ונשלח לסטאז' לכפר קולאי הרחוק, הצטרפתי אליו לכמה שבועות כדי שלא ישתעמם. הייתי כבן 10 ורציתי כלב, אלא שהוריו של שב"י לא רצו. ידענו שליחזקאל היתה רק 'חולשה' אחת ורקמנו תוכנית בהתאם - לקרוא לכלב בשם עברי, כי אז יחזקאל ואלה לא יוכלו לזרוק אותו החוצה. כך הופיע בבית כלבלב ששמו היה 'כלב'".
כעבור כמה שנים זכו בני משפחת פולרביץ לממש את הכיסופים לעלייה לארץ המובטחת. "ראש ממשלת דנמרק, יאנס אוטו קראג, ביקר בשנת 1964 בישראל", מגולל כרמון את סיפורו של "גרר" אחר, שהתברר כיעיל יותר. "מנחם בגין, אז חבר כנסת, ידע שקראג עומד לבקר גם בבריה"מ, וביקש ממנו להשתדל אצל שליטי הקרמלין כדי שאלה ייתנו רישיון עלייה לכמה משפחות של בית"רים ותיקים. מתברר שלבקשה של ראש ממשלת דנמרק הסובייטים החליטו לא לסרב".
השמש השוקעת
שב"י השלים בינתיים שירות בצבא הסובייטי, ובקג"ב ניסו עוד תרגיל אחד כדי לכלוא אותו ב"גן העדן הסוציאליסטי". לדברי כרמון, הרשויות ביקשו להתנות את יציאת ההורים בכך שבנם יוחתם בעורמה על מסמך, ובו בקשה להישאר בבריה"מ "מרצונו הטוב", כביכול. "אבל שב"י התעקש, ועיקשותו ניצחה", אומר כרמון, "ליוויתי אותם לתחנת הרכבת בווילנה, שממנה יצאו לבודפשט, משם המשיכו לפיראוס, ומשם בספינה לחיפה.
הוא כתב לי מכל אחת מהתחנות האלה, ואחר כך מישראל: שלח מכתבים, ובהם המידע על ישראל שכה חיפשנו, וכאשר היה בקורס קצינים בבה"ד 1 שלח תמונה גם משם".
"כשהוא טס מישראל לפורטסמות', כדי להצטרף לצוות 'דקר', היתה לו עצירת ביניים בצרפת, ומשם שלח לי גלויה אחרונה", משחזר כרמון וקולו משתנק ונסדק, "בפעם הבאה כבר שמעתי את שמו בשידורי קול ישראל לגולה, כשהקריאו את שמות חללי הצוללת שטבעה. יותר מאוחר הגיעה גלויה מלאת צער, ששלח אלי יחזקאל, אביו של שב"י. עד היום אני לא יכול לשכוח את התמונה שעל גבי הגלויה, תמונת השמש השוקעת".
ביום שאח"י דקר שקעה, שקעה גם השמש הפרטית של משפחת פולרביץ. יחזקאל ואלה איבדו את בנם היחיד, הכאב זעק ודבר לא יכול היה להקהותו: לא השירים המרגשים שכתב יחזקאל לזכר דקר (השמורים לצד חומר נוסף בארכיון "בית אבא" ברמת גן), ולא שינוי שם משפחתו לאבי שב"י מאור. הוא התמסר לעבודה ציבורית למען יהודים שהיו מאחורי מסך הברזל ואסירי ציון אחרים, אך הכאב היה חזק ממנו ומרעייתו והם הלכו לעולמם ב־1995, בהפרש של כמה חודשים.
אבל כדרכה של השמש, בכל זאת היא שלחה קרן אור. באוגוסט 1968, שלושה חודשים אחרי אובדן דקר, נולד לשב"י ז"ל בן, שנקרא על שמו יעקב (קובי) מאור. באופן מופלא, ילדים נוספים נקראו על שמו, כמו אז בליטא של 1939, כאילו כדי להמשיך את הדרך המחייבת שהשמות נושאים בחובם.
רבים הבחינו ביכולתו לסחוף אחריו גם אחרי מותו, ובהם חבר המשפחה דב שילנסקי ז"ל (יו"ר הכנסת לשעבר). בהספד נוגע ללב שנשא לזכרו של הרופא הצעיר, הוא ביכה את האובדן ועמד על כוחם של השמות: "שב"י הראשון, שלמה בן יוסף, תהילתו מאירה לנו ממעלות הגרדום. שב"י השני, שב"י יעקב פולרביץ מאור וחבריו לדקר - גבורתם, מסירותם ומעשיהם מאירים לנו כעת ויאירו לנו תמיד ממצולות הים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו