בר עמר לא זוכרת מתי היתה שנתה שלווה. הטראומות בחיים שלה הן החומרים שמהם עשויים סיוטים. אבל בחודש האחרון חוזר על עצמו מדי לילה סיוט אחד, אולי הנורא מכולם.
שם, היא עומדת בבית הקברות וצופה מהצד באחותה הקטנה, ענבל, מנפצת בכל הכוח את מצבת אמן המנוחה, ואז חופרת באדמה בידיים חשופות, עד שהיא נבלעת בבור השחור. לרגע נדמה שהיא תישאר שם לתמיד. אבל ענבל מטפסת מתוך הבור כשידיה מלאות בעצמות.
"ובכל לילה היא עומדת ליד שברי המצבה המנופצת ומנסה להרכיב את אמא שלנו מחדש", מספרת בר (24). "מתעקשת לחבר בין העצמות וליצור דמות שלמה, ולא עוצרת עד שאני מתעוררת, בוכה, בקושי נושמת, למרות שזה רק חלום.
"עוברים עלי ימים, שאת לא יכולה לתאר לעצמך. הכי אמיתי, כל מה שעברתי בחיים מהדהד עכשיו בשיא הכוח. אתמול ב־3 לפנות בוקר שוב התקשרתי לנעם, הרכזת שלי ממרכז רותם, ובכיתי. כמעט שעה היא היתה איתי על הקו, הרגיעה אותי, עשתה לי תרגילי נשימה ודמיון מודרך, עד שהתאפסתי על עצמי ונרדמתי".
כבר עשר שנים שבר לא חוגגת ימי הולדת, כי בדיוק ביום הולדתה ה־14 אמא שלה מתה. "אבל היא לא היתה נוכחת כבר הרבה קודם. שנים בבתי חולים, חולת דיאליזה, מחוברת למכשירים, משותקת בחצי גוף אחרי שני אירועים מוחיים. היא סבלה מאוד, עד שלפני עשר שנים עברה אירוע מוחי שלישי, שאותו לא שרדה".
היא גדלה באופקים ובכיתה ז' הוצאה מהבית למשפחת אומנה ולפנימייה, עד סוף כיתה י"ב. "מסגרת קשוחה", היא נאנחת. "לא רואים אותך, לא באמת אכפת ממך. אני חולת סוכרת, ויום אחד התעלפתי ואף אחד לא שם לב. לקח הרבה זמן עד שבמקרה אחד המדריכים קלט אותי, ולקחו אותי לבית חולים".
היא החמישית משש בנות. לפני שבועיים, כשדיברנו לראשונה, אחת מאחיותיה היתה מאושפזת בבית חולים לאחר תאונת דרכים. אחות נוספת אושפזה בבית חולים אחר כי חלתה בקורונה, שממנה כבר הספיקה להחלים.
היום היא גרה בעיר "עם אבא שלי, הנסיך". זמן קצר עבדה במפעל מזון, ומאז שעזבה, "כי לא הסתדרתי שם", שניהם מתקיימים מקצבת הביטוח הלאומי של אביה, "שהוא נכה ולא עובד".
בר היא אחת מכ־1,000 צעירות שלוו על ידי מרכז רותם לאורך 12 שנות קיומו. גם אחותה ענבל (22) השתתפה בשנה שעברה בתוכנית המנטורינג של המרכז, שבמסגרתה צעירות שהתמודדו עם מצבי משבר קשים עוברות הכשרה כדי להפוך למנטוריות ולסייע לנערות שמתמודדות עם מצוקות דומות לשלהן.
מרכז רותם הוקם בשנת 2008 במכללת ספיר שבשדרות למען נערות ונשים צעירות מהדרום, בגילאי 17 עד 35, יהודיות ובדואיות, שאף אחד לא נתן להן סיכוי. "נשים מהקבוצות הכי שקופות ומוחלשות, שנשכחו בשולי השוליים של החברה הישראלית", מסבירה ד"ר מיכל קומם מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה, שהקימה את המרכז ועומדת בראשו.
השנה כבר השתלבו כ־120 צעירות בתוכניות המרכז, ובהן מענים טיפוליים, קידום תעסוקתי, קורסים אקדמיים, מיצוי זכויות וסיוע משפטי - והכל ללא עלות, בזכות תקציבים שמקורם אך ורק בתרומות מגורמים פרטיים, וללא תמיכה מהמדינה.
מכללת ספיר היא הבית. צעירות המרכז לומדות במסגרתה; סטודנטיות מהמכללה, בעיקר לעבודה סוציאלית, עוברות הכשרות במרכז, ונערכים בו מחקרים על נערות וצעירות במצבי סיכון בישראל.
לפני חודש, עם החרפת משבר הקורונה, הוצאו כל עובדות המרכז לחל"ת. בשונה משירותי הרווחה לאוכלוסיות בסיכון, ובפרט לנוער בסיכון, שפעילותם נמשכה כרגיל, הגורל של מרכז רותם הוא אחר.
מכיוון שהוא פועל במסגרת המכללה האקדמית ספיר, ההתייחסות אליו היא כאל כל הגופים שהם חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה במגזר הציבורי, אשר 70 אחוזים מכוח האדם שלהם הוצאו לחל"ת. עוד קודם למשבר הנוכחי, המשך פעילותו של מרכז רותם הוטל בספק רב, וזה כמה שנים יש איומים מפורשים בסגירתו בשל קושי תקציבי, שעכשיו גם עלולים להתממש.
אבל 16 עובדות המרכז, שנוסף על החל"ת, תוקף חוזי ההעסקה של מרביתן יפקע בחודש הבא, לא הפסיקו לעבוד. "אי אפשר לעצור את העשייה למען אוכלוסייה שמצבה רק החריף בחודש האחרון", אומרת רחל לוי־הרץ, המנהלת המקצועית של המרכז.
"אנחנו מתנגדות להגדרה 'בסיכון'", היא מדגישה. "אלה צעירות שמתמודדות בגבורה עם הרבה מצוקות.
"כשנודע לי, מהיום למחר, שכל הפעילות שלנו נפסקת ושאנחנו נשלחות לחל"ת, שלא ברור אם נחזור ממנה, זה היה בלתי נתפס. לקח זמן עד שהצלחתי לאסוף את עצמי לנוכח ההגדרה שלנו כ'לא חיוניות'.
"רק ימים ספורים קודם לכן טיפלנו באירוע חירום, שהתקשינו להתאושש ממנו. אחת הצעירות נכלאה בביתה לאחר שבן משפחה חשד שהיא מנהלת בסתר מערכת יחסים עם גבר. זו צעירה עם סיפור חיים מסמר שיער, שבעבר גבר ממשפחתה ניסה לשרוף אותה.
"היא היתה נעולה בחדר במשך שעות, מבוהלת, בסכנה אמיתית. שתי נשות צוות שלנו התכתבו איתה בקודים, דרך טלפון נייד שאף אחד לא ידע שיש לה. כשהבנו שלא נצליח לעזור לה אם נגיע אליה, ואיבדנו איתה את הקשר, פנינו למשטרה. זה לא קורה לעיתים קרובות, כי גם בהתערבות המשטרה יש סיכון. אף אחת מאיתנו לא ישנה באותו לילה, עד שנודע לנו שהמשטרה הצילה אותה והיא בסדר.
"כל עובדות המרכז משתכרות שכר נמוך, בשעה שמוטלת עליהן אחריות גדולה והן נדרשות לטפל במקרים קשים של נערות ונשים צעירות שהפכו לחלק מהחיים שלהן. נעם, למשל, תמשיך לישון כשהטלפון צמוד אליה, כדי להיות זמינה עבור בר, שתתעורר מעוד סיוט ותזדקק לה. היא לא תכבה את הטלפון בלילה כי היא בחל"ת. אני לא אגיד לאם חד־הורית, שלא עובדת כי היא בבית עם שני תינוקות ונגמר לה הכסף לאוכל, שתסתדר איכשהו כי אנחנו בחל"ת. אף אחת מאיתנו לא תעשה את זה".
***
"המצב של הצעירות שלנו הוחמר מאוד בשבועות האלה", מוסיפה קומם. "חלקן סגורות עכשיו בבית, שהוא המקום הכי מסוכן להן. אחרות בודדות לגמרי, בלי משפחה ומעגל חברתי. אולי זה לא מעניין אף אחד במדינה שיש אישה צעירה שסגורה שבועות לבד בבית שלה בקריית גת, בעוני קשה ובחוסר מעש מסוכן, ולא נמצאת על הרדאר של שום גורם מלבדנו.
"אנחנו יוצרות איתן קשר על בסיס יומי. בודקות מה מצבן ומה הן צריכות. הרבה מהן לא מוכרות לגורמי הרווחה ולרשויות, והגיעו אלינו בשיטה של 'חברה מביאה חברה', או כי אנחנו איתרנו אותן והצענו להן, למשל, להשלים בגרויות במכללת ספיר, או לקבל ייעוץ תעסוקתי כדי למצוא מקום עבודה מתגמל יותר.
"אני מרגישה שהנטישה היא כפולה: גם בגידה בצעירות שלנו, שעכשיו זקוקות לנו יותר מתמיד, וגם בגידה בעובדות המרכז, שחלקן עובדות סוציאליות וחלקן בוגרות שלנו, שפועלות מהבטן ומהלב, בלי לקבל שקל, כי הוצאו באופן שרירותי וגורף לחל"ת.
"הייאוש שתקף את כולם הופך לסכנת קיום למי שנמצאת בקצה, בגלל אלימות, עוני, בדידות. עכשיו גם אין לי גישה לתרומות שקיבלנו משום שמבחינה פורמלית המרכז לא עובד. אז אנחנו נעזרות בכל מי שמוכן לסייע לנו: עמותות, עיריות, מתנדבות, חברות, משפחה. יש קבוצה של אימהות חד־הוריות שמקבלת סלי מזון בקביעות. אנחנו ממשיכות ללמד ומפעילות עדיין קבוצות תמיכה וקבוצות העשרה".
בחודש שעבר, בעודן בחל"ת, פתחו עובדות המרכז מסלול חדש לפיתוח מנהיגות בשיתוף עמותת כ"ן (כוח נשים). כשיחלוף משבר הקורונה, ובהנחה שהמרכז ישרוד, 18 הצעירות היהודיות והבדואיות שבמסלול יוכשרו לפעילות אקטיביסטית ברמות המוניציפלית והארצית, להופיע בוועדות הכנסת, לקדם פעילות סנגור ציבורי ולכתוב ניירות עמדה. בינתיים הן פועלות באמצעות הרשתות החברתיות, כדי להעלות מודעות לאלימות הגוברת כלפי נשים.
בר מרכזת השנה פרויקט חדש, במסגרת המעבדה לחדשנות ויזמות חברתית וטכנולוגית במרכז. "המטרה שלנו היא להקים מרכז גמילה מסמים ומאלכוהול לאימהות חד־הוריות, שיעברו בו תהליך גמילה כשהילדים שלהן איתן, תחת אותה קורת גג.
"אין היום מענה כזה בארץ, ונשים מכורות לא נכנסות לגמילה כי הן לא רוצות שייקחו להן את הילדים. מתחילת השנה אנחנו מראיינות אימהות מכורות או כאלה שנגמלו, עובדות סוציאליות ומדריכות במרכזי גמילה, כדי לבנות מודל ותוכנית תקציבית. אם נצליח, זה יהיה הדבר הכי גדול שיכולתי לאחל לעצמי".
ים (שם בדוי), בת 19, שותפה לפרויקט של בר, "שבתקופה הזאת מציל אותי שאני ממשיכה לעבוד עליו. אני חיה לבד, ובדידות, ביחד עם שעמום, מכניסים אותי ממש לדיכאון. התקופה הזאת לא טובה ומציפה אצלי את כל החרא והקושי שהיו לי בחיים".
***
בחודש האחרון היא מקבלת סיוע כלכלי ממרכז רותם וממוקדת בניסוח תכנון תקציבי, ובעיקר בתיעוד כתוב ומפורט של חוויות חייה "כבת לאמא מכורה. אמא שלי השתמשה בכל סם שבעולם ורוב הזמן היא או ישנה או לא היתה בבית. כילדה מאוד קטנה הייתי קמה בבוקר ולא יודעת מה יקרה איתי, מי ידאג לי. אבא שלי עזב אותנו כשהייתי תינוקת, ומגיל 3 ניתק כל קשר. בכיתה א' הוציאו אותי מהבית ועד כיתה י"ב גדלתי בפנימיות. בסופי שבוע הייתי אצל סבתא שלי ומדי פעם פגשתי שם את אמא, שלא הצליחה להיגמל מהסמים ומתה לפני שלוש שנים, קצת אחרי סבתא שלי, שכבר היתה מבוגרת.
"השנים הראשונות בפנימייה היו זוועה. היחס של הצוות היה דוחה, לא היו לי חברים. הייתי בקושי בת 7 כשנכנסתי לשם, ומהר מאוד ניסיתי להתאבד, כמה פעמים, במהלך שנות בית הספר היסודי. לחתוך את עצמי ועוד מלא דרכים, עד שלא היו מוכנים להחזיק אותי שם ושלחו אותי לפנימייה אחרת, נורמלית יותר, ורק שם החיים שלי נהיו טובים יחסית".
איך הגעת למרכז רותם?
"בשנה שעברה הגיעו כמה מדריכות של המרכז לפנימייה והציעו לי להצטרף לתוכנית המנטורינג. שנה שלמה השתתפתי בתוכנית, ואת השלב המעשי עשיתי בפנימייה, ליוויתי שם צעירה עם סיפור דומה לשלי.
"זה בדיוק העניין, להשתמש בניסיון החיים שלנו. גם אני, כילדה, לא רציתי להיפרד מאמא שלי. אחרי שהוציאו אותי מהבית היא נכנסה לגמילה, וחצי שנה לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה. זה אכזרי ודפוק. לא פלא שהיא לא הצליחה להיגמל. ולמרות שהיא לא היתה אמא כזאת מוצלחת, אני רציתי אותה".
"לצד סיוע, תמיכה, טיפול ולימודים, המענה הכי גדול מבחינתנו מבוסס על ניסיון החיים של הצעירות הללו", אומרת לוי־הרץ, "כי נוסף על המאפיינים של הפריפריה הדרומית, כמו מצב סוציו־אקונומי נמוך ואיומים ביטחוניים, מדובר בצעירות שחוו אלימות מכל סוג, מינית, פיזית ורגשית, מצוקה כלכלית, אימהות בגיל צעיר, אפשרויות תעסוקה והשכלה מוגבלות, הפרעות אכילה, מגבלה פיזית או נפשית. ניסיון חיים הוא משאב אדיר. הטראומות והקשיים שהן חוו מתורגמים לפעולה ולשינוי. הן מקור לידע ולכוחות, שבאמצעותם נבנים מענים עבורן ועבור צעירות כמותן".
***
מרכז רותם זכה לתמיכת משרד הרווחה כמיזם משותף לאורך שמונה שנים, עד שבקיץ 2018 הופסקה התמיכה באחת, בטענה כי המשך התקצוב לא יכול להיעשות ללא מִכרז - שכמותו לא פורסם מאז.
היקף התמיכה היה כמעט מצחיק, כ־450 אלף שקלים לשנה, אבל כשזו נמחקה, המרכז כמעט נמחק איתה, מה שגרם לראשי רשויות בנגב לפנות בבהילות לשר הרווחה, חיים כץ. במכתב חריף דרשו לא לנטוש את "הגורם המרכזי באזור שמטפל באופן מעמיק ומקצועי בצעירות בסיכון... והיחיד באזור שמפעיל תוכניות משותפות ליהודיות ולערביות".
ראשי הרשויות והמועצות, ובהן נתיבות, רהט, שדרות, אופקים, שער הנגב, חוף אשקלון ומועצה אזורית אשכול, התריעו כי החור התקציבי שיצר משרד הרווחה מסכן באופן ממשי את המשך פעילותו של מרכז רותם. "אנו סבורים שזו עלולה להיות בכייה לדורות", הוסיפו. "משרד הרווחה מקדם חוסן קהילתי בקהילות העוטף, המתמודדות עם טרור העפיפונים, וכן שואף ליצירת דו־קיום בין הקהילות המגוונות בנגב. מרכז רותם מגשים חזון זה באופן מובהק, ויהיה זה אבסורד לוותר עליו".
אלא שהפנייה לא שינתה דבר, "וכשאני פניתי בעצמי לשר כץ, נעניתי שהצעירות יטופלו במסגרת רשויות הרווחה", מספרת קומם. "יופי של תשובה. הן ממשיכות לפנות אלינו, לא לרשויות, ואין שום מימון של המדינה. גורל הצעירות והעובדות שלנו תלוי כולו בתרומות פרטיות ובהתנדבויות. המרכז ממשיך לספק שירותים למשרד הרווחה, בלי שזה עולה לו כלום".
במהלך שנות קיומו של המרכז, יותר מ־90 אחוזים מהצעירות בו סיימו בהצלחה לפחות תוכנית אחת. רובן המוחלט הפכו לפעילוֹת במגוון מסגרות המסייעות לצעירות כמותן. שליש מהבוגרות מועסקות כמנטוריות בשירותים שונים למען צעירות בסיכון, כולל במרכז רותם עצמו.
נויה (27) היא אחת מהן. את תוכנית המנטורינג החלה לפני שלוש שנים, והיום היא נמנית עם צוות העובדות שהוצאו לחל"ת. היא חיה בשדרות עם אמה ואחד מאחיה, ושלושתם מתקיימים מהשכר שלה כמנטורית ומקצבת הנכות שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי.
"אני דוגמה טובה לזה שאצלנו קשיים מתורגמים לכוח", היא מחייכת. "לא העליתי בדעתי שניסיון החיים שלי הוא יתרון, ראיתי בו רק חסרונות. מגיל מאוד קטן אבא שלי אמר לי שאני לא שווה כלום, ושחבל שבאתי לעולם. אמא שלי ניסתה לאהוב ולהיטיב, אבל נכנעה ונרמסה לא פחות ממני ומשלושת האחים שלי.
"גדלתי בכלא של אלימות פיזית ומילולית. ילדה קטנה שישנה על הספה בסלון ושומעת את אח שלה דופק שעות על דלת הבית, מתחנן שייתנו לו להיכנס. שלא ישאירו אותו בחוץ. עד כיתה ט' הייתי מוחרמת בבית הספר. בלי חברה אחת. הייתי זאת שלא בוחרים אותה לשום פעילות. שמקבלת אחרונה את משלוח המנות בפורים. שגוזרים לה את השיער כי זה מצחיק.
"נלחמתי כדי להתגייס. יש לי בעיה של אכילה רגשית מופרזת, שגרמה לי להגיע למשקל של 105 ק"ג, וכך נוצרו לי בצקות בעיניים ואובדן כמעט מוחלט של הראייה. קיוויתי שמהצבא אצליח לסלול לעצמי חיים אחרים ולכן התעקשתי. גויסתי להיות טבחית, אבל התהום הפכה עמוקה יותר, לצערי".
היא משתתקת לכמה רגעים, ואז מונה ראשי פרקים: "תקיפות מיניות, ניסיונות אובדניים, החמרה במצב הרפואי שהוביל לשחרור מהצבא. אז כבר היה מדובר בתהום של מוות. בכל שבוע ניסיתי להתאבד, ובגיל 21 החלה תקופת האשפוזים הפסיכיאטריים. אשפוז סגור, מרצון, שהיה משפיל ומגעיל וכלל הלעטה בכדורים, שרק עשו לי רע. למזלי, מצאתי בעצמי כוחות להתנגד לכדורים ולעבור לאשפוז יום, אבל עדיין הייתי במצב של הרס עצמי גדול".
לפני כארבע שנים, קרו לנויה בכל זאת שני דברים טובים. "המשקל שלי גרם להרבה בעיות בריאותיות, וניתוח קיצור קיבה היה בלתי אפשרי במצבי, אז התחלתי לעשות הליכות. בהתחלה היה קשה, אבל ידעתי שהראייה שלי תלויה בזה וגיליתי שלא רק שאני אוהבת ספורט, זה גם מציל אותי, משחרר לי אמוציות וכעסים מהגוף. הדבר הטוב השני שקרה הוא שבאשפוז היום פגשתי מדריכה של מרכז רותם, שסיפרה לי שיש להן הרבה תוכניות תמיכה, קידום ולימוד, והכל בחינם.
"כבר בשלב של החינם הייתי ספקנית", היא צוחקת. "אין דבר כזה בחינם. אחר כך אמרתי שאין דבר כזה שאני אסייע לאחרות. אין לי כוח להרים את עצמי מהמיטה, איך אני אגרום לאישה אחרת להאמין בעצמה? אבל זה קרה, וקורה, ואני מקבלת הרבה כוחות במסגרת התהליך".
כמנטורית, היא מלווה היום עשר נשים צעירות, בגילאי 18 עד 30, "וממשיכה עם כולן באופן רציף, כן חל"ת, לא חל"ת. דווקא עכשיו, בשיא הקושי, אני אעזוב את הצעירות שלי? אני לא אתן שחודשים של התקדמות יירדו לטמיון. מדובר בצעירות שנפגעו מינית. נשים בעוני, התמכרויות, עבריינות. וכולן נשים מדהימות, שאנחנו הופכות את העולם כדי לגייס למענן כסף לשכר דירה, לאוכל, לבגדים לילדים, ואחרי המשבר נטפל גם בתעסוקה. זה המשבר הכי משמעותי".
***
40 אחוזים מהצעירות שמגיעות למרכז רותם הן בדואיות מהנגב. "הן מגיעות אלינו כי המכללה היא מקום מגוון מאוד מבחינה חברתית", אומרת לוי־הרץ. "בעצם, אנחנו הדרך שלהן לצאת מהבית, פשוטו כמשמעו. עבור חלקן, אם לא נמשיך לעבוד, נסכן אותן. נגזור עליהן לחזור לחיים נטולי הגנה, תמיכה וליווי.
קריאות תרנגול נשמעות ברקע השיחה שלנו עם נעימה (שם בדוי), בת 23, שכבר חמש שנים משתתפת בתוכניות שונות במרכז. היא מבקשת, תחילה, להקריא לנו כמה דברים שרשמה לעצמה.
"הייתי בת 18 כשהגעתי למרכז רותם, ושפתי העברית היתה מאוד־מאוד חלשה", קולה רועד מהתרגשות. "ההשתלבות במרכז רותם אפשרה לי להשלים פערים בשפה ובתרבות, כאישה דרומית שגדלה במדבר, וגם להשמיע את הקשיים של נערות ונשים בדואיות".
"אני אתן לך דוגמה", היא אומרת, ונפרדת מהדף. "אני גרה במקום שלא מגיעה אליו תחבורה ציבורית. כמו הרבה צעירות בדואיות אחרות, אין לי רישיון נהיגה. וגם אם היה לי רישיון, אין לי רכב. המזל שלי הוא שהמרכז דאג לי ולצעירות בדואיות נוספות להסעה. לא הייתי יכולה להשתלב בלי זה. בשעות החושך אישה צעירה לא יכולה לנוע במרחבים שלנו.
"אנחנו, הבדואיות, בסכנה. אין לנו אוטובוס, ואנחנו מפחדות מטרמפים או הסעות מאולתרות. בחושך המוחלט אנחנו עלולות להיפגע מאלימות. אני שואלת את עצמי, גם בשעות של אור מלא, האם אצליח להגיע הביתה בלי להינשך על ידי כלבים משוטטים?"
בשנה הבאה תסיים נעימה לימודי תואר B.A כללי במכללת ספיר, שקדמו להם לימודים במכינה קדם־אקדמית. חלק ניכר משכר הלימוד ומההוצאות הקשורות בלימודים מומן מתרומות שגייס מרכז רותם.
"ההורים שלי תמכו בי שאלמד. זה לא קורה לכל צעירה בדואית", היא מספרת. "אבא שלי אמר לי שזאת ההזדמנות להתקדם, להשכיל, להרים את הקול שלי. אנחנו שבעה אחים ואחיות, ואני הראשונה במשפחה שלומדת לימודים גבוהים. אני הגאווה של המשפחה, וצעירות בדואיות אומרות לי שהן רוצות להיות כמוני".
השנה, כמו בר, נעימה מרכזת פרויקט במסגרת המעבדה ליזמות וחדשנות, שמטרתו הגברת תחושת המוגנות של צעירות בדואיות במרחב הציבורי. "גם יהודיות לא חשות בטוחות, אבל אצל הבדואיות ההגדרות לסיכון הן שונות", היא מסבירה. "ביישובים יהודיים תאורת רחוב היא חשובה. אצלי אין רחוב ואין תאורה".
***
קומם מספרת כי בחודש האחרון יצירת הקשר עם הצעירות הבדואיות היא מורכבת מאוד. "אנחנו לא יכולות להיפגש פיזית, וזום או ווטסאפ לא תמיד אפשריים כי אין קליטה או שאין חשמל. גם מי שהטכנולוגיה לא מגבילה אותה חוששת לדבר איתנו עכשיו, כשהיא מוקפת בני משפחה ואין לה לאן לחמוק כדי לקיים איתנו שיחה חופשית. לא מעט מהן נעזרות בנו בלי שאף אחד יידע על קיומנו. עם חלקן אנחנו יוצרות קשר באמצעות פרופילים לא מזוהים ברשתות חברתיות. מעלות פוסטים בערבית ומתקשרות איתן כחלק מהתגובות לפוסט".
נעימה מציינת שהמידע וההנחיות על משבר הקורונה הגיעו אל רבות מהצעירות הבדואיות באיחור, והיא היתה מאלה שסייעו להנגיש את הנושא בערבית. "עכשיו אנחנו רוצות לכבד את ההוראות של המדינה, אבל יש יישובים בפזורה שאין בהם מים זורמים כדי לשטוף ידיים", היא צוחקת, ספק במרירות־ספק בהתנצלות. "לא תמיד יש מקום להיסגר בו, או מקום שבו משפחה בת שמונה נפשות יכולה להידחק לחדר אחד.
"גם למידה מרחוק אין אצלנו, וכבר חודש שאני מלמדת 35 ילדות, מגיל 8 עד 15, לפחות שעה בכל יום נושאים בתרבות, בהיסטוריה, במדעים. הכל דרך הווטסאפ של האימהות, לפעמים מכשיר אחד לשתי ילדות. אני עושה להן חידונים ומבטיחה פרסים טובים.למשל, טאבלט או כסף בשביל המשפחה. כשייגמר המשבר, אני אצטרך לחשוב מאיפה לגייס את הכסף לכל הפרסים האלה שהבטחתי".
תגובות
ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "משרד העבודה והרווחה מפעיל מאות תוכניות בהתקשרות עם גופים שונים המסייעים לבני נוער ולצעירים בסיכון ברחבי הארץ במסגרת שירות נוצ"ץ ותוכנית ית"ד".
מהמכללה האקדמית ספיר נמסר: "מרכז רותם הוא מרכז ייחודי מסוגו, הפועל יותר מעשור במכללה האקדמית ספיר, לקידומן של נערות צעירות אשר התמודדו ומתמודדות בחייהן עם מצבי מצוקה וסיכון. מטרתו לפתוח את דלתות המכללה לנערות אשר בעברן נשרו ממסגרות חברתיות רבות, להרחיב למענן הזדמנויות לקידום אישי, לימודי ותעסוקתי, והמכללה רואה חשיבות רבה בהמשכיותו ובתרומתו לחברה ולקהילה.
"משבר הקורונה השפיע על כלל המשק ובתוך כך גם על מערכת ההשכלה הגבוהה. בהתאם להנחיות הממונה על השכר והמועצה להשכלה גבוהה, ובראש ובראשונה מתוך דאגה לבריאות הציבור, פעילות המכללה צומצמה למינימום האפשרי המאפשר התמקדות ותמיכה בהוראה ולמידה מרחוק, ו־70 אחוזים מהעובדים הוצאו לחופשה.
"לכן, לצערנו, למרות שהכספים הדרושים להמשך פעילות מרכז רותם קיימים, העשייה במרכז רותם הוקפאה, כמו פרויקטים חברתיים חשובים נוספים המתנהלים בספיר. אנו מקווים כי נוכל לחזור בהקדם לשגרה וכי בכך תתאפשר גם חזרתו של מרכז רותם לפעילות מלאה".
lanskinam@gmail.com