איש מבני משפחתה של סטפניה פבריקנט לא ידע לאורך השנים כי נשאר לאחר מותה מקבץ שירים ויומן מסע ישן שלה. כשהנכד, המוזיקאי עידן טולדנו, מצא את אותה אסופת כתבים, הוא הופתע עוד יותר לגלות ביניהם את השיר "אמונה" (ויארה בפולנית). סבתו לא היתה דתייה, והמילה אמונה חדרה אליו כסימן שאלה.
כשהחל טולדנו (42) במלאכת התרגום מפולנית לעברית, הבין שהוא לא מצליח לתפוס את המחשבה על האישה הצעירה, זו ששכבה בקרמטוריום של אושוויץ בין ערימת הגופות, עברה בין חמישה מחנות עבודה, וחזרה רק עם מעיל אחד לאדמת פולין, כשהיא מבינה שהחיפוש אחר אהוביה נועד לכישלון. כל מי שאהבה בחייה - האיש שלה, הוריה, אחותה וילדתה היחידה אז, אביבה, שנלקחה על ידי ד"ר מנגלה (שבעיניו התבוננה ברגעי האימה שבהם חטף את בתה) - נספו.
פרט לאח אחד שניצל ונשאר עד כתיבת שורות אלו בברלין, לא נותר זכר ממשפחתה הגרעינית. "אני עד עכשיו לא מבין איך היא כתבה את השיר הזה מייד אחרי המלחמה, זה מטורף", אומר טולדנו, "איך אישה שעוברת כאלה זוועות במקום שבו איבדו כל צלם אנוש, כותבת טקסט שכולו מסר על אמונה באנושיות ובטוב האדם". את השיר, ללחן שאותו כתב, מבצעת כיום מקהלת "צליל", המורכבת מזמרים וזמרות פולנים, על אדמת ורשה ליד הקרמטוריום הנורא.
"הגלגול הזה של טקסט שנכתב בפולין לפני יותר מ-70 שנים, וחוזר לשם, ועוד בביצוע של מקהלה בעשרות קולות, כביטוי לזעקה של סבתי על אדמת ורשה, מרגש אותי", אומר טולדנו כשהוא מחזיק בידו אגודה של קבצים שאסף, ובתוכם טקסטים מכתב ידה, לצד תצלומי ציורים שנבחרו, בין עשרות ציורים שציירה בעשור האחרון לחייה. "סבתא שלי, שנלחמה על חייה שם באדמת פולין, מתה נפשית ונולדה מחדש - הקול שלה נשמע ביצירה שהיא נצחית, והקול הזה מחבר יחד את שני המרחבים של חייה ומותה - אדמת ישראל ופולין".
באוסף הכתבים שמצא, בולט תמלול יחיד של שיחה בין קציני צה"ל לבין סבתו, שבה גוללה את סיפור חייה ב-,2004 בשתי השפות, שנשזרו זו בזו, ואת מילות השיר ויארה/ אמונה, שתורגם יחד בעזרת אמו: "כמה טוב ונעים לאלה שמאמינים, אלא שמאמינים בטוב העבר, אלא שמאמינים למען העתיד, אלה שמאמינים בעולם הבא, אלה שמאמינים ברוח העם. הבה נאמין! והחיים יחסכו לנו קשיים, הבה נאמין! והחיים יוסיפו לנו מעוף, הבה נאמין בשם! ושם זה נקרא - אנושיות", מקריא טולדנו בקול.
השמיים היו אדומים
מבחינתו, אין זה מקרי שדווקא השיר הראשון שהוא תרגם והלחין מבין כל כתביה עוסק באמונה, שאיננה דתית פר אקסלנס. "אני בן אדם מאוד מאמין, אבל לא דתי, ואני מרגיש שכל מה שאני עושה מוזיקלית ומקצועית קשור בסיפור חייה", הוא מתוודה.
כלומר? "כל האמונה באנושיות, באדם באשר הוא אדם. הפכתי ל'מכור' לשואה, אני נובר ומחפש לא מעט חלקים עלומים מחייה שלפני המלחמה ובמהלכה. חשוב לי לקחת את סיפור השואה האישי של סבתא שלי גם אל מעבר לסיפור היהודי. אני רוצה להבין מה אנחנו יכולים ללמוד מהשואה כאנושות, לאן שנאה ופחד יכולים להוביל אותנו. כל הפרויקטים המוזיקליים שלי קשורים בשואה, בסיפור שלה, זה לגמרי ממנה".
טולדנו ידוע בקרב מוזיקאים כמי שעוסק בשלום ובקירוב בין קהילות שונות. הפרויקט האישי והבין-דורי של השיר שמחבר את ישראל לפולין - שנתיים לאחר סערת משבר "חוק השואה הפולני" - מתכתב לדידו עם כל המיזמים המוזיקליים ששקד עליהם ב-20 השנים האחרונות. ביניהם, הפרויקט החינוכי שיזם יחד עם הזמרת מרים טוקאן ("קוורטטוקאן") המפגיש בני נוער יהודים וערבים בבתי ספר באמצעות סדנאות של הלחנה לשירי ילדים בשתי השפות.
הוא גם אחראי על פרויקט "מיליון הגיטרות" בישראל יחד עם דיוויד ברוזה, מנהל אמנותי של מקהלת הנשים היפואית "ראנה", המורכבת מנשים יהודיות, נוצריות ומוסלמיות - דתיות וחילוניות כאחד. וגם שם את עצמו על המוקד, כמנהל מוזיקלי של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלשתיני. "מה שלא ברור לי עד היום בשיר 'אמונה' זה אם סבתא שלי מטיפה לאמונה בעולם הבא, וב'השם', רק כדי להגיע לטוויסט, כשהיא מצהירה שם שהאמונה ב'השם', היא בעצם האמונה באדם", הוא אומר.
אחרי השואה לא מעט אנשים חוו משבר אמונה עמוק.
"נכון, לכן החיות והבעירה של סבתא שלי היו כל כך עוצמתיות. היא מדברת ב'אמונה' על משהו שהוא אפילו מעבר לאדם הבודד, האמונה ברוח העם - המקבץ האנושי, הקהילתי. לא יודע אם סבתא שלי הכירה את המשפט 'במקום שבו אין אנשים השתדל להיות איש', אבל זו היתה דרכה - חדווה, אצילות, אהבת האדם.
_2.jpg)
"כשהלחנתי את השיר באולפן שלי שנה אחרי מותה, שזרתי בתוכו את ההקלטה שלה מ-,2004 כשהיא מספרת על הזוועות, ובתוך כל התופת הזה היא גם מתארת ניסים שראתה במו עיניה, ואני מרגיש שזה מה ששמר עליה - חזקה, שורדת, ומאמינה".
בנס הפרטי של טולדנו קדם מפגש מיוחד ומקרי שבו לקחה חלק עם קציני צה"ל מקרן הרווחה לנפגעי השואה בישראל. בוקר אחד, שנה לפני מותה, ב"בית גיל הזהב" בתל אביב, הוא היה עד לתיעוד נדיר של חיי סבתו. "במקרה קפצתי אליה באותו היום, ובמקרה גם היה לי רשמקול. אז לא היו פלאפונים חכמים. אינטואיטיבית פשוט שלפתי את הרשמקול המצ'וקמק, והתחלתי להקליט את השיחה".
סטפניה נולדה ב-1918 בלודז' שבפולין. היא התאהבה בבוס שלה, שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנה, הם תכננו לעלות יחד לישראל, אבל המלחמה הקדימה אותם. לבתם היחידה קראו אביבה, "שם ציוני", כפי שהדגישה בקורות חייה. לאחר ארבע שנים בגטו לודז' הועברו לאושוויץ. אביבה נחטפה על ידי ד"ר מנגלה, הוריה ובעלה של סטפניה נספו. היא הגיעה לקרמטוריום, וכבר שכבה בין ערימות האנשים שיועדו למוות.
"הציור של אושוויץ הוא תמרות עשן", תיארה פבריקנט במפגש עם החיילים את אחד הציורים שלה, שחזור של מרחב המוות במחנה. "ראיתי עשן ואש, בלילות השמיים היו אדומים. כשהגעתי לקרמטוריום כבר לא היה מקום בתנור, ברגע האחרון חיפשו נשים צעירות לעבודות בכביש, שלחו אותי ברכבות עם עוד 400 נשים צעירות". "עמדו לשרוף אותה עירומה. סגרו כבר את דלת הכבשן", מציין טולדנו. "אבל ברגע האחרון שלפו אותה לעבודות - מה הסיכוי שזה יקרה?".
ניגון של ילדה, ובכי ראשון
אחרי אושוויץ עברה סטפניה ממחנה עבודה אחד לאחר - מלנצינג, מאוטהאוזן ועד לברגן בלזן, שם נודע לה על השחרור. בזכות ילדה אחת וניגון קונצרט שנשמע במקרה ממש מבעד לחלון, הרשתה לעצמה לראשונה לבכות. "עבדתי בכביש עבור ההאוזיירים, זה השומרים של מחנות ריכוז שגרו שם בבתים, סללנו דרך בשבילם. כשעמדתי שם ראיתי ילדה קטנה בחלון, היא הסתכלה אלינו ושמעתי מוזיקה, קונצרט. קיבלתי 'ספאזמים' (בכי ללא מעצורים). עד אז לא הצלחתי לבכות. חשבתי על אביבה שנלקחה מהידיים שלי. ההאוזייר ראה שאני בוכה, חשב שאני לא רוצה לעבוד", סיפרה.
"עבדתי שם בבית חרושת, האשימו אותי שעשיתי סבוטאז' (חבלה), יצאתי ואמרתי לכולם שהמלחמה נגמרה כי ראיתי בעיתון שהצבא הרוסי נכנס. ההאוזיירים לקחו אותי למרתף, עינו אותי במכות וניסו להבין לאיזה ארגון אני שייכת. כשהוציא אותי משם לקחו אותנו למחנה נוסף דרך היער. החברות מהעבודה אמרו שאני חייבת לברוח, שרוצים לרצוח אותי. ברחתי ליער. ההאוזיירים הגיעו עם הכלבים, הסתתרתי מתחת לעץ. הכלב מצא אותי, הסתכל עלי, בעיניים, אבל לא נבח! הסתכלתי עמוק לעיניים שלו, והוא לא עשה לי כלום".
הנס השלישי קרה כשסטפניה סטרה לקצין במחנה העבודה ברגן בלזן. "היא עבדה ליד בית משתה, במעין בית שבו עשו חאפלות לקצינים", מספר טולדנו, "רק שהיא התנגדה בקטע מטורף, היתה פמיניסטית, אני חושב. במקום לשלוף אקדח ולירות בה, הקצין עזב אותה, זה גם מטורף - הרי כולנו יודעים שזה יכול היה להסתכם בירייה פשוטה".
אחרי המלחמה שבה סטפניה ברכבת ללודז', עם מעיל אחד ויחיד שעוד נשאה מימי מחנה המוות באושוויץ, לבית שהיה שלה, ושנלקח בידי גרמנים. הרהיטים נעלמו, וסירבו לפתוח לה את הדלת, כך סיפרה. לימים גילתה שהחדר של בתה אביבה נותר ללא שינוי. "לקח לה 12 שנים לעלות לארץ", אומר טולדנו, "היא היתה שבורה נפשית. לקח לה זמן להתגבר על העבר שלה. היא אמרה בשיחה עם הקצינים שלקח לה זמן 'להיוולד מחדש' ולהגיע לישראל".
סטפניה נישאה בשנית בפולין וילדה בת נוספת, עליזה, אמו של טולדנו. "עמדתי על כך שהבת שלנו צריכה לחיות בין יהודים בארץ ישראל", סיפרה באחד המכתבים שמתארים את קורות חייה, "בעלי התנגד, ולא נשארה לנו ברירה אלא להתגרש".
את אביבה, שנלקחה אל ידיו הרצחניות של ד"ר מנגלה, לא הפסיקה לחפש, ועדויות לכך ניתן לראות במכתבים שנשלחו לממשלת גרמניה ולממשלת פולין בכתב ידה.
"היא איבדה הכל, האישה הזו", אומר טולדנו, "בתור אבא לשלושה ילדים, אין לי מושג איך עוברים משהו כזה וממשיכים". הוא חוזר למילות השיר "אמונה": '"השם' הזה הוא האנושיות' - זה המשפט המסכם בשיר שכתבה. בתרגום לעברית הוא מקבל משמעות חזקה עוד יותר. 'השם' בפולנית של שפת המקור הוא ריק - שם עצם, חסר ערך. העברית דווקא נתנה פה את משחק המילים שיש בו משמעות עמוקה עוד יותר, ביחס שבין אמונה ואלוהים".
_3.jpg)
עד לפני שנה, טולדנו השמיע בכל אזכרה לצד הקבר של סבתו את הטקסט של "אמונה". "היום הקול הזה מתבצע בידי 30 זמרים וזמרות", הוא מחייך. מי שקישרה בינו לבין המקהלה בפולין היא ספיר (זושיה) לוברובסקי-שר, מכרה שלו, שעברה להתגורר בוורשה. היא הצטרפה למקהלה, ושנה לאחר מכן טולדנו כבר העניק לה את היעבוד המחודש.
גם במלחמה - מאמינים בחיים
וויטק פוואונר, ,35 כנר ומנצח המקהלה "צליל", שהוקמה ב-,2004 מתאר את החיבור של חברי המקהלה הפולנים לטקסט. לו בעצמו יש שורשים יהודיים מצד סבו, ובשושלת של מוזיקאים מצא את החיבור למוזיקה שורשית יהודית."בתחילה קשה מאוד להבין איך אישה שאיבדה את כל משפחתה במחנה אושוויץ, מאמינה בטוב שבעולם הזה", אומר פוואונר. "השיר שלה הוא הוכחה אדירה לכוחות שהיא שואבת מהעתיד. היא מציינת שטובה האמונה עבור האדם, למרות שהיא לא מזכירה בכלל את המילה אלוהים בטקסט, ככה שיש רבדים עמוקים של אמונה והחשיבות שלה בחיים עצמם.
עוד בנושא:
"מה שהכי חזק בטקסט הזה, מתוך סיפור החיים שלה, הוא שגם כשנדמה שלא נותר דבר להאמין בו, אחרי שאיבדת את הכל, ואחרי שהאנושות הרצחנית הזו לקחה ממנה הכל, האישה הזו עדיין האמינה בה. אין משמעות עמוקה מזו מבחינתי לאמונה".
המסר של השיר, לדעת פוואונר, מקבל משנה תוקף נוכח התקופה המורכבת הנוכחית: "בשעה שהעולם כולו נאבק במגיפת הקורונה, יש למסר של השיר משמעות אוניברסלית מיוחדת - אלפי אנשים נמצאים במלחמה, ויש גם מתים. אבל אנחנו לא מוותרים, אנחנו מאמינים בחיים, באנושיות, ובעתיד, וזה המסר של סטפניה, והוא יכול להגיע כך לכל העולם, ולתת לכולנו אמונה ותקווה".
אחרי "אמונה", מתכנן טולדנו לטפל בטקסט "יום אביבי" שכתבה סטפניה על הגעגועים לבתה שנחטפה. "זה טקסט שהיה לי מאוד קשה לגשת אליו, אבל אני נחוש להלחין גם אותו", הוא אומר, "החזון שלי הוא שכל הכתבים שלה יולחנו ליצירה אחת. כבר יצרתי קשר עם המכון הפולני".
"הייתי רוצה לדעת יותר על האישה הזאת, על סבתא, בימים שלפני המלחמה, בימי המרד הראשונים שלה. אבל גם אם נותרו סימני שאלה - אחרי מותה היא עוד מהדהדת את המסרים שלה: בחיוך, בקול, בשפה שלה, זו שמתערבבת בעברית ובפולנית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו