מסמכי אייכמן

"בכל פעולותיו גילה הנאשם מרץ ללא לאות, עד כדי בהילות ממש, לשם קידום הפתרון הסופי... הוא לא היה מריונטה בידי אחרים, אלא מקומו היה בין מושכי החוטים... אפילו מצאנו שהנאשם פעל מתוך ציות עיוור, כטענתו, עדיין היינו אומרים שאדם אשר השתתף בפשעים בממדים כאלה במשך שנים, חייב לשאת בעונש הגדול ביותר הידוע לחוק. שום פקודה לא תוכל לעמוד לו אפילו להקלת העונש. הנאשם פעל מתוך הזדהות פנימית עם הפקודות שניתנו לו, וברצון עז להשיג את המטרה הנפשעת".

(מתוך הכרעת הדין של אדולף אייכמן, 13 בדצמבר 1961)

משפטו של אדולף אייכמן, ראש המחלקה לענייני יהודים בגסטפו, שמכונה IVB4, הוא חלק מצלמו של העם היהודי. מהדיונים שנערכו במשכן בית העם בירושלים זכורות בעיקר עדויותיהם המצמררות של 121 ניצולי השואה. אבל המשפט הפלילי לא היה יכול להתקיים רק על סמך השורדים, שרק מעטים מהם ראו את אייכמן בפניו. עדותם נועדה למעשה להפנות זרקור לאכזריות הבלתי נתפסת של הנאצים ולזוועות השואה. 

הדיונים בתיק פלילי 40/61 התבססו על עבודתם של 15 חוקרים ממשטרת ישראל, שהיו חלק מיחידת החקירות "לשכה 06". הנחת העבודה שלהם היתה כי מדובר במשפט רצח, ולכן נדרשות ראיות להוכחת תפקידו הבכיר של אייכמן בארגון ובביצוע של הפתרון הסופי. 

תנאי הפתיחה של החקירה, שהחלה לפני 60 שנים עם הבאתו של אייכמן לישראל, ב־21 במאי 1960, היו מורכבים. המלחמה הסתיימה 15 שנים לפני כן, וזירת הפשע התפרסה על פני מדינות רבות. חוקרי הלשכה תרו אחר מסמכים, שידברו בעד עצמם ושלא יהיו ניתנים להפרכה, כדי להוכיח את תאוותו הבלתי נלאית של אייכמן להשמדת העם היהודי, ואת היותו איש המפתח בניהול טרנספורטים למחנות המוות.

החוקרים הצליחו להגיע ל־400 אלף עמודים של מברקים ומכתבים בארכיונים בגרמניה, אוסטריה, פולין, הונגריה, הולנד, בלגיה וצרפת, וגם בארה"ב, שאספה לאחר מלחמת העולם השנייה עשרות אלפי תכתובות בין ראשי המשטר הנאצי. מתוך סך המסמכים, הוגשו לבית המשפט 1,506 שהיוו אקדחים מעשנים נגד אייכמן. ניתן לראות בהם איך התעקש על כל יהודי בודד, איך ניסה להסתיר את ההשמדה במילים "טיפול מיוחד", איך זעם כשגילה שעל רכבות המוות יש לדעתו מעט מדי יהודים, ואיך הקפיד אישית שלאושוויץ יישלחו גם ילדים.

תיקי החקירה המשטרתית לא פורסמו עד כה, והועברו לאחר סיום המשפט לידי גנזך המדינה. עותק מהם נמסר גם למוסד "יד ושם". לפני שנתיים נלקחו החומרים מגנזך המדינה על ידי פקד ד"ר יוסי המי, היסטוריון וסגן מפקד בית המורשת של משטרת ישראל. למשרדו הובאו מאות ארגזים, שהכילו תיקים חומים ודפים מצהיבים, והמי קרא בחרדת קודש ובחלחלה מסמך אחר מסמך, חקירה אחר חקירה. 

בין המסמכים מופיע גם תרשים מפורט שהכין אייכמן בכתב ידו בזמן שהתוכנן למשפטו, ובו תיאר את מבנה המשרד לביטחון הרייך ואת שרשרת הפיקוד, וכל זאת כדי להוכיח שהיה רק בורג קטן" במערכת. המחלקה שעליה פיקד, IVB4, מופיעה בתרשים כאחת מיני רבות.

המי הפך את חומר הראיות לספר ולתערוכה של המשטרה, שאמורים לצאת בקרוב. 

אדולף אייכמן הצטרף למפלגה הנאצית ב־1932, כשהיה בן 26, והתקבל לשורות האס.אס, ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה. שנתיים אחר כך עבר למדור לענייני יהודים, שהיה כפוף למשרד לביטחון הרייך וכונה IVB4 (פור בי פור). תחילה שימש עובד במדור ופעל להגירה כפויה של יהודים מגרמניה. כדי לבחון אפשרות זו, הוא אף ביקר בחיפה באוקטובר 1937, אך הגיע למסקנה כי אין לעודד הגירה לארץ ישראל, משום שהקמת מדינה יהודית אינה רצויה לרייך השלישי. 

ב־1939 מונה לעמוד בראש המדור לענייני יהודים, ושנתיים אחר כך החל בניסוי המתת המונים בגז. ב־20 בינואר 1942 השתתף בוועידת ואנזה בברלין, שבה התגבשה התוכנית להשמדת יהודי אירופה. אייכמן הכין את ההזמנות לגורמים השונים ורשם את הפרוטוקול בישיבה.

במארס 1942 החלו טרנספורטים של יהודי פולין לאושוויץ, ועשרות אלפים נרצחו בתאי הגזים. למרות זאת, אייכמן לא ויתר על טיפול אישי בעניינם של זלמן ליפסקי, משה ביימן, דוד צימרמן ואברהם איצקוביץ', ששהו בגטו נויהוף בפולין.

אחד המסמכים הראשונים שנמצאו בתיק החקירה, מברק מ־17 באפריל 1942, מלמד עד כמה מסור היה אייכמן לפתרון הסופי. במברק, שסווג "סודי" וכותרתו "טיפול מיוחד ביהודים", פונה אייכמן ליחידת הגסטפו בעיר צ'חאנוב שבפולין ומודיע לה כי על פי פקודתו של ראש האס.אס, היינריך הימלר, יש להעניק לארבעה את "הטיפול המיוחד", בלי לפרט מהו.

ההסבר מתברר במכתב נוסף שהוא שולח חמישה שבועות אחר כך, ב־23 במאי, ובו הוא שוב מבקש להעניק את "הטיפול המיוחד", הפעם לשבעה יהודים נוספים מהגטו: שמרק גולדנברג, טשיימקה אליאץ, רפאל בראון, מנדל רובינשטיין, משק לוין, דוד בריטקובסקי, ודוד זמיאדלין. הפעם הוא לא נזהר ורושם הוראות ברורות: "יש לתלות בגטו נויהוף במעמד עמיתיהם לגזע, ולהעביר לי דו"ח ביצוע".

שני מכתבים אלה, המוכיחים את מעורבותו הישירה של אייכמן בהשמדה ואת אכזריותו הבלתי נתפסת, הוצגו לו על ידי פקד אבנר לס, היחיד מקרב החוקרים שהורשה לחקור אותו, וששפת אמו היא גרמנית. תשובתו של הפושע הנאצי היתה פתלתלה ולא מובנת. "ניתן להסיק בבירור מתוך הקריאה - הוראה לנקודת הגסטפו צ'חאנוב, שהגישה הצעה מתאימה למשרד הראשי לביטחון הרייך. הצעה זו הועברה הלאה, להוראת ראש משרד הביטחון, כלומר הוראת הרייכספיהרר אס.אס וראש המשטרה הגרמנית (הימלר; ט"א). במקרה זה, פעלה מחלקה IVB4 כפי שהיה נהוג בכל רשות מרכזית. נתבקשה הוראה מלמעלה".

לס התעקש לשמוע מהו "הטיפול המיוחד". "אלה הומתו", השיב אייכמן, "אולם עניין זה הוא כפי שכבר אמרתי - מעולם לא היה בידי IVB4 לתת פקודות המתה".

בחודשים אפריל ומאי 1942 חלה נקודת מפנה בטיפול הנאצי ביהודים. לא רק יהודי פולין, אלא טרנספורטים ראשונים החלו להגיע מהולנד, מבלגיה ובעיקר מצרפת. ממשלת הבובות של וישי, שפעלה בצרפת בחסות הנאצים, הסגירה את אזרחיה היהודים לידי הגרמנים וסייעה בשילוחם למחנות ההשמדה. 

היהודים רוכזו במחנה דראנסי, מצפון לפריז. מהמסמכים שנמצאו בארכיון ממשלת צרפת עלה כי שלטון וישי דבק בגרסת הנאצים שהיהודים מובלים למחנות עבודה. ב־22 ביולי 1942 יצאה לאושוויץ רכבת גירוש ראשונה מצרפת, ועליה כ־1,000 יהודים מפריז.

אבל מחקירת לשכה 06 עלו פרטים שלא היו ידועים עד אז. התברר כי ב־14 ביולי, בסביבות השעה 19:00, התקשר אדולף אייכמן בחמת זעם אל מחנה דראנסי, בעקבות ביטול הטרנספורט הראשון, שנועד לצאת למחרת. הסיבה לביטול: היו עליו "רק" 150 יהודים.

אייכמן שוחח עם היינץ רותקה, הקצין המיוחד לענייני יהודים בצרפת. בזיכרון דברים שכתב רותקה הוא מציין כי הסביר לאייכמן שלא הצליח למצוא עוד יהודים בשל קוצר הזמן, וכי הטרנספורט נדחה, לאחר שאייכמן אמר לו שחייבים להיות על הרכבת 1,000 יהודים, "כי מדובר בשאלה של יוקרה".

"(אייכמן אומר ש...) דבר כזה לא קרה לו עדיין. העניין הוא מביש מאוד", מסכם רותקה את עיקרי השיחה. "אין הוא רוצה להודיע על כך לממונים עליו, שמא יבייש את עצמו, ועליו לשקול אם הוא רוצה לוותר על צרפת כעל ארץ הנועדת לגירוש. ביקשתי ממנו שדבר כזה לא יקרה, והוספתי כי אין זו אשמת לשכתנו. הודעתי כי הרכבות הנותרות ייסעו בהתאם לתכנון". 

רותקה לא הפר את הבטחתו לבוס. בחודשים הבאים, אחרי 22 ביולי, הוא הוציא עשרות רכבות מדראנסי לאושוויץ, עמוסות ביהודים. 

חוקרי לשכה 06 הבינו כי זיכרון הדברים שבידיהם מעיד על המוטיבציה השטנית של אייכמן ועל דבקותו בפתרון הסופי, ולס הציג בפניו את המסמך. אייכמן המשיך בתשובותיו המתחמקות. "מן התוכן נובע, שהעניין עם מיניסטריון התחבורה של הרייך הצליח במאמצים רבים לקבל שלושה משלוחים. המשלוח שובץ לתוך לוח הנסיעות של רכבת הרייך הגרמני, והנה המשלוח הזה התבטל. אם אמרתי כאן 'דבר כזה עוד לא קרה לי'? זה אפשרי שאמרתי. אפשרי, אפשרי". 

חוקרי המשטרה מצאו מברק ששיגר היינץ רותקה לאייכמן ב־14 באוגוסט 1942, המסומן כדחוף וסודי, ונושא את הכותרת "למסירה מיידית". במברק הוא מעדכן כי על רכבת מספר 901/14, שיצאה באותו יום מדראנסי, היו לראשונה גם ילדים. הוא אינו מציין את גילם או בכמה מדובר.

"הרכבת יצאה ב־8:55 את תחנת היציאה מדראנסי לכיוון אושוויץ, ובה בסך הכל 1,000 יהודים, ובהם לראשונה גם ילדים", מדווח רותקה ביובש. "חוג הנעצרים מתאים להנחיות שניתנו. לראש המשלוח נמסרה רשימת שמות בשני העתקים". 

לא סתם הוציא רותקה את המברק הבהול. בחקירה התברר כי כבר ב־10 ביולי 1942 פנה לאייכמן תיאודור דנקר, קודמו של רותקה בתפקיד, ששימש באותה עת הקצין הבכיר הממונה על הפתרון הסופי בבולגריה, ביוון וביוגוסלביה. דנקר התעניין אצל הבוס מהי המדיניות של גירוש הילדים, משום שעל פי החישוב שלו, ייוותרו כ־4,000 יהודים יתומים בצרפת, ומעונות הקהילה לא יוכלו להכיל את כולם. 

אייכמן לקח את השאלה לתשומת ליבו ומיהר ליישמה במדיניות המפלצתית שלו. מאז מכתבו של רותקה, נכללו ילדים בכל אחד מהטרנספורטים לאושוויץ. בפולין, לשם השוואה, הילדים היו חלק מהשילוחים כבר בהתחלה.  

החוקר לס: "אתה עודך בדעה כי יעדם של המשלוחים הללו, דהיינו אושוויץ, נמסר לך ברגע האחרון?" 

אייכמן ממשיך בשקריו: "אדוני הפקד, היה עלי, כמובן מאליו, לברר זאת גם מצידי, לאן נועדו משלוחים אלה. כאן מקבל מפקד המשלוח רשימה, שאותה עליו למסור באושוויץ. כל זה היה על כן מתוכנן. זאת לא קבע מדור IVB4 בתחום סמכותו שלו. כאן קיבל פקודה עקרונית או הוראה מהימלר".

לס: "אז מהו תפקידו של המדור לענייני יהודים? 

"אדוני המפקד, מחלקה IVB4 לא קיבלה מעולם פקודת המתה. מעולם לא. בעניין זה לא היה למחלקה כל מגע, היה זה החלק התובלתי גרידא, שאליו נדרשה כמובן".

דבקותו של אייכמן בהשמדת היהודים שברה עם הזמן שיאים חדשים. צוות החקירה הופתע לגלות מידע, שלימד יותר מכל על האובססיביות שלו. לפחות חמישה מברקים טוו את סיפורו של המהנדס הצרפתי אברהם וייס, מומחה לרדארים, שאף רשם כמה פטנטים על שמו. 

במברק סודי ששלח היינץ רותקה לאייכמן ב־12 בנובמבר 1942 הוא מציין את שמו של וייס בן ה־41, תושב ניס. התברר כי רותקה נדרש לנושא בעקבות פנייה של גנרל ששירת בצבא הגרמני.

"מניס נשלח לא מכבר היהודי הנ"ל למחנה היהודים דראנסי", כתב רותקה. "עם כניסתו למחנה נמסר תיק עם חומר כתוב, שממנו נובע כי וייס, מהנדס במקצועו, המציא נורת אור חדשה עם ארבעה חוטים חשמליים שאפשר להפעילם, ומְסרם לרישום פטנט. מן המסמכים בכתב נובע כנראה כי ההמצאה ניתנת לשימוש. 

"היהודי עצמו סבור שניתן להשתמש בה בזמן המלחמה, בהאפלה לשם התגוננות מפני התקפה אווירית, בתאורת לילה לרכבות, בבתי חולים, בתחנות איתות במטוסים ושדות תעופה, וכו'. את המסמכים בכתב אני שולח בנפרד, גם כן היום. אני מבקש הוראה אם, בהתחשב בכך שההמצאה היא אולי בעלת ערך גדול, יש לשלוח את וייס לברגן־בלזן, או להמשיך להחזיקו במחנה דראנסי?"

היו אלו הימים שבהם השלימו הנאצים את כיבוש צרפת, ורותקה ביקש לבדוק אם אפשר להציל את המהנדס וייס מהטרנספורט, כדי לנצלו לצורכי הצבא. ב־17 בדצמבר כתב אייכמן לרותקה: "הואיל ולאחר בדיקת המסמכים שהועברו, נקבע כי היהודי וייס כבר מסר את המצאתו לרישום במשרד הפטנטים של הרייך, אין עוד עניין בנדון כאן. אני מבקש לכלול את הנ"ל בהתאם לקווים המותווים באמצעי היהודים". 

רישום של שיחת טלפון בין הגנרל לבין אייכמן מעלה חילופי דברים נזעמים בין השניים. הגנרל מטיח באייכמן: "איך אתה מעז! אני גנרל של הוורמאכט!" ואייכמן משיב: "ואני אוברשטורמבנפיהרר של האס.אס!" (דרגה שמקבילה לסגן אלוף; ט"א).

המהנדס וייס הועלה על המשלוח הבא מדראנסי, וב־20 בינואר 1943 הגיע לאושוויץ. כמה שעות אחר כך נרצח בתאי הגזים.  

 

בחודשים הראשונים של 1943, הפתרון הסופי היה בשיאו. מאות אלפי יהודים מכל רחבי אירופה נשלחו למחנות ההשמדה בפולין - אושוויץ, סוביבור, מיידנק, טרבלינקה, חלמנו ובלז'ץ. בד בבד, הצליחו כוחות בריה"מ להכניע את צבא גרמניה בקרב בסטלינגרד.

אייכמן חיפש היכן יש עוד יהודים, כדי שיוכל להמשיך במסע הרצח שלו. הוא פזל לכיוון נורבגיה, שבה התגוררו רק 2,170 יהודים. העברת יהודים לפולין מהמדינה הסקנדינבית בצפון אירופה היתה כרוכה בלוגיסטיקה מיוחדת, שכללה השטה בספינה.

בערב 25 בפברואר 1943 שלח אייכמן מברק סודי למשטרת המדינה החשאית בשצ'צ'ין, עיר נמל בצפון־מערב פולין, תחת הכותרת: "שילוח יהודים מנורבגיה". במילים מודגשות הובהר כי מדובר בעניין דחוף, וכי הדברים צריכים להיות מועברים מייד למפקד המשטרה. אייכמן מציין במברק כי למחרת יגיעו לשצ'צ'ין 160 יהודים נורבגים, בדרכם לאושוויץ.

"אבקש להעביר יהודים אלה לברלין, תוך הידברות עם מפקד משטרת המדינה בברלין, למקום שבו יצטרפו במקובץ אל אחד ממשלוחי היהודים הבאים לאושוויץ. ההעברה תבוצע באמצעות מספר קרונות מיוחדים, שיצורפו לרכבת רגילה. אבקש לדאוג למשמר מתאים. אבקש לצרף את היהודים הנ"ל למשלוח היהודים לאושוויץ המתוכנן ל־1 במארס 1943". 

מסמך זה הוצג במשפטו של אייכמן ומלמד על להיטותו לחסל כל יהודי, גם אם נדרש לנייד אותו בעלות גבוהה דרך הים. אייכמן, על פי המסמך, בדק את המכסות, קבע תאריכים והבהיר באילו קרונות ייסעו. בדרך זו הצליח להשמיד 765 איש, כשליש מיהודי נורבגיה. 

כשפקד לס הציג בפניו את המברק, התעקש אייכמן כי שימש רק קצין תחבורה: "לא היו לי כל הסמכויות, אלא רק פקודה לפקח על מאמצי הפינוי של משטרת הביטחון בארצות השונות, ולדווח על כל מקרה... קיבלתי את הפקודה, אבל לא כל אחד שפיניתי, הומת. כלל לא הגיע לידיעתי מי הומת ומי לא... בתור ראש מחלקה IVB4 לא הייתי מוסמך לכל, אלא רק בתחום המשימות שלי, שהיה מוגבל וצר יחסית". 

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בהולנד כ־140 אלף יהודים, רובם באמסטרדם. כמעט כולם היו מבוססים כלכלית והשתלבו בעמדות מפתח במשק. לאחר הכיבוש הנאצי, במאי 1940, הורע מצבם, וב־1941 הם החלו להישלח למחנות ריכוז בגרמניה.

בקיץ 1942 החלו הגירושים למחנות ההשמדה. ב־26 ביוני נשלחו 2,000 היהודים הראשונים מהולנד לסוביבור, במסווה של העסקה על ידי המשטרה. הטרנספורטים היו יומיומיים.

אחד המסמכים החשובים שאיתרו חוקרי לשכה 06 היה מברק בן שני עמודים, ששלח לאייכמן וילהלם צופף, רפרנט של המחלקה לענייני יהודים בהולנד ב־10 במאי 1943. במברק, שנושא את הכותרת "מילוי רכבות למזרח", מגולל צופף את מצוקתו: "המשרד לביטחון הרייך תבע לתקופת חודש מאי את שילוחם של 8,000 יהודים. ברכבת הראשונה של חודש זה, ב־4 במאי, גורשו 1,200 יהודים. מיום 1 במאי מוכנים 1,450 יהודים (יהודים חולים וקשישים מאזור ווכט). 1,630 יהודים נוספים מוכנים בווסטרבורק לרכבת שלישית. 

"על ידי הוספת עצורים ומבצע פרסי גולגולת, עשויים להגיע לכל היותר עד סוף החודש 1,500 יהודים נוספים לווסטרבורק. כאן יגיע המספר הכולל של היהודים לגירוש בחודש מאי ל־5,780. חסרים, אפוא, לפחות עוד 2,200 יהודים (להשלמת מכסת) החובה החודשית. את המספר המוצג יש בכל אופן להשיג בכל מחיר על ידי מבצע כלשהו, עד השבוע האחרון של חודש מאי". 

צופף, כך עולה מהמברק, חשש מזעמו של אייכמן. הוא הציע להשלים את הפער במבצע חיפוש אחר יהודי אמסטרדם שטרם נתפסו, וכן ביהודים שלא היו אמורים להישלח לאושוויץ בשלב זה, משום שעבדו בתעשיית החימוש. 

כשמברק זה הוצג בפני אייכמן במהלך חקירתו, שוב הציג עצמו כמי שרק מילא פקודות. "לי, מצידי, היתה בוודאי פקודה של הרייכספיהרר (הימלר; ט"א), שהיה מעוניין שמיניסטריון הרייך לתחבורה יקצה את המספר הגדול ככל האפשר של נפח משלוח, שיפונה ללא איחור וללא דיחוי. אם הוקצו לי שמונה רכבות בשביל הולנד, אז יש בשביל הולנד 8,000. עכשיו אני קורא כאן שברכבת אחת סולקו 1,200, וב־1 במאי אפילו 1,450 יהודים חולים וזקנים. זאת שוב איני מבין. חסרים כאן עוד 2,200 יהודים. ובכן, הם לא הגיעו לזה. אני הרי לא דרשתי את המספרים". 

סיפורה של יהדות הונגריה הוא דוגמה כואבת לנחישותו של אייכמן. לאורך המלחמה היתה הונגריה חלק ממדינות הציר, בעלות בריתה של גרמניה הנאצית. במארס 1944 ביקשה הונגריה להשתחרר מההסכם, ופנתה לבעלות הברית; בתגובה, פלש הצבא הגרמני להונגריה וכבש אותה. היהודים סומנו בטלאי צהוב, רכושם הוחרם והם הועברו לגטאות.

מכיוון שהזמן דחק וההפסד במלחמה נראה קרוב, הוביל אייכמן את המערכה להשמדתה המהירה של יהדות הונגריה, כשלצידו כמה סייענים, שכונו בגסטפו "קומנדו אייכמן". הוא עזב את משרדו בברלין ונסע לבודפשט כדי לנצח בעצמו על המבצע. 

מברק דחוף מ־24 באפריל 1944, שנשלח אליו משגריר גרמניה הנאצית בהונגריה, אדמונד ויזנמאייר, מתאר את ההכנות הקדחתניות. "ביום 15 באפריל הוחל בגטואיזציה, ובינתיים הוכללו 150 אלף יהודים. המבצע יסתיים כנראה בשבוע הבא, ולפי האומדן הוא יספיק להקיף עד אז 300 אלף יהודים.

"לאחר מכן מתוכננת אותה עבודה בטרנסילבניה, ובנפות גבול נוספות הסמוכות לרומניה, והיא נמצאת עכשיו בשלב הכנה. יש להכליל שם עוד 250 עד 300 אלף יהודים נוספים. מקום הקליטה המיועד הוא אושוויץ. משא ומתן בדבר ההובלה כבר הוחל, ומתכוננים להתחיל ביום 15 במאי בשילוחם של כ־8,000 יהודים ביום, בעיקר ממרחב הקרפטים. לאחר מכן יבוצעו, בעת ובעונה אחת, גם השילוחים מגטאות אחרים". 

בין 15 במאי ל־7 ביולי 1944, שבעה שבועות בלבד, נשלחו מהונגריה לאושוויץ 147 רכבות עם כ־435 אלף יהודים. הנסיעה הדחוסה נמשכה שלושה עד ארבעה ימים, ובדרך מתו החולים והקשישים. מי שנותר, הושמד בתאי הגזים זמן קצר לאחר שהגיע למחנה. 

ב־30 ביוני 1944, בעיצומו של מבצע הטרנספורטים, עדכן ויזנמאייר את אייכמן בתמונת המצב, וציין בגאווה כי סיים את שילוחם של 340,620 יהודים - מספר שיא לחודש וחצי. בכל יום נרצחו באושוויץ יותר מ־10,000 יהודים מהונגריה, נוסף על השמדה של טרנספורטים שהגיעו גם ממדינות אחרות. 

"ביום 29 ביוני, בעת ובעונה אחת, החל מבצע קטן יותר בפרבריה של בודפשט, כאמצעי הכנה", ממשיך ויזנמאייר להתפאר בפני אייכמן. "כן נעים עוד משלוחים מיוחדים עם יהודים 'מדיניים', משכילים, ברוכי ילדים ופועלים מקצועיים". 

בחקירתו נשאל אייכמן על מעורבותו האישית והצמודה בהונגריה, והסתבך בתשובותיו: "הרי כבר אמרתי, אני הלא עצמי הייתי. לא הייתי מרשה לעצמי אף פעם לחלום כי הקשיים שהיו בצרפת ובהולנד, אלה הם הרי ידועים מתוך התיקים, ובוודאי תיארו לעצמם כאן, ראש משטרת הביטחון והימלר, שבהונגריה יהיה כנראה הרבה יותר קשה. שהם (הקשיים; ט"א) יתפחו עד לגובה ענקי. לי עצמי, אדוני הפקד, בשעת נסיעתי להונגריה, לא היו יותר מאשר דאגות בראשי. אמרתי בליבי, כיצד יהיה עליך לעשות זאת, במה יהיה עליך בכלל להתחיל? כי הרי לא היה לי כלל זמן להתכונן, לא היה לי פנאי לבוא במגע עם רשויות, לקבל אי אלה פרטים". 

בהמשך מפיל אייכמן את האשמה על ראשי מחוז בודפשט. "לי בכלל לא היה יותר מה לעשות, אדוני הפקד. לבלום הייתי צריך לפעמים... התפקיד שאותו מילאתי ומילאו פקודיי בהונגריה היה כשלעצמו תפקיד בלתי פעיל. לא התבוננתי אף במשלוח אחד, לא היתה לי פקודה לכך. המבצע עצמו, עלי לומר, התנהל מאליו".

החוקר לס לא ויתר ושאל שוב על חלקו של אייכמן, אולם זה המשיך להכחיש: "משימתי בהונגריה היתה לדאוג לפינוי מהיר של כלל היהודים לאושוויץ... המשמעת האיומה של הז'נדרמריה ההונגרית דנה את יחידתי להיות חסרת ערך כמעט. לא היה עלינו לעשות אלא את העניינים השגרתיים, כגון קשירת קשרים עם הרשויות, שעסקו בבעיות תובלה". 

לס התעקש: "ומי ניהל את הרשימה של היהודים שגורשו לאושוויץ?"

אייכמן שיקר: "IVB4 לא פינה. את זאת צריכה היתה הרשות לעשות, דהיינו הרשויות העצמיות של הממשל הכללי. במערב אירופה מוכרחה היתה לעשות זאת הרשות של מפקד משטרת הביטחון. בצרפת - המשטרה הצרפתית, בסלובקיה - השלטונות הסלובקיים, ברומניה - השלטונות הרומניים, ובהונגריה - השלטונות ההונגריים". 

לס: "האם אתה הרכבת את המשלוחים?"

אייכמן: "אדוני הפקד, את לוח המסע למשלוחים, כן בוודאי. את המשלוחים הרכיבה הרשות המפנה".

עד ל־31 במאי 1962, היום שבו הוצא אייכמן להורג בתלייה, הוא המשיך לטעון כי היה בורג קטן במערכת שעסק רק בתובלה ומילא אחר הוראות מפקדיו, ובראשם הימלר. אבל מהמסמכים שהשיגה לשכה 06 עלה כי אייכמן קיבל מידי הימלר את "צלב הברזל", עיטור גרמני על מעשה גבורה. במכתב אישי שנשלח אליו ב־29 בספטמבר 1944 צוין כי אייכמן זכה להערכה זו בעקבות הצטיינותו בהפעלת ה"קומנדו" שלו בהונגריה.

בחקירתו עומת אייכמן עם המכתב, ובלי להניד עפעף שיקר כי צלב הברזל הוענק לו בעבור עבודה שעשה למען בית חולים של הוורמאכט.

אייכמן מעולם לא הודה בסיבה האמיתית שבגללה קיבל את עיטור הכבוד, ולא התנצל על פשעיו. רק פעם אחת, ב־1958, העניק ראיון לעיתונאי נאצי הולנדי בשם וילם סאסן, שבו התרברב: "לא הייתי סתם ממלא פקודות. אילו הייתי כזה, הייתי אוויל. חשבתי והרהרתי על מהות הפקודות שקיבלתי. הייתי אידיאליסט". כתבה זו, שנמצאה על ידי חוקרי לשכה 06, שימשה מסמך תומך לחומר הראיות נגדו.

תשעה חודשי חקירה, אלפי מסמכים

בלשכה 06 שירתו חוקרים, מתורגמנים, קלדניות וממיינים: "הגיע הזמן לתת לה את מקומה הראוי"  

בין כל מי שלקח חלק בפרשת אייכמן, החל מאנשי המוסד שחטפו אותו מארגנטינה, דרך ניצולי השואה שהעידו במשפט והתובע גדעון האוזנר, ועד לשופטים, משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה - נדחק הצידה חלקה של לשכה 06, שעבודתה הביאה להרשעתו של הפושע הנאצי.

היחידה החלה לפעול ב־25 במאי 1960 במתקן הכליאה ג'למה (היום כלא קישון), שבו הוחזק אייכמן. שמה ניתן לה מאחר שהיתה כמעין אגף שישי במטה המשטרה, ומשום שהשם סימל גם את מספר המיליונים שנספו בשואה. לראש היחידה מונה ניצב אברהם זלינגר, שהיה עד אז מפקד המחוז הצפוני, ולסגנו - נצ"מ אפרים הופשטטר, ששימש לפני כן ראש משרד החקירות של משטרת מחוז תל אביב. 

הלשכה הורכבה משלושה ענפים: ענף 1, שהיה אמון על גיבוש הראיות ועל איסוף המסמכים והכיל 14 חוקרים; ענף 2, שכלל רק את החוקר, פקד אבנר לס; וענף 3, שניהל את חומרי הארכיון שהובאו לארץ, ובו פעלו קלדניות, מתורגמנים ואזרחים שעסקו במיון ובצילום המסמכים. 

במשך תשעה חודשים עבדו החוקרים על איסוף החומר. אלפי המסמכים הרבים הגיעו לארץ מאירופה, מארכיון יד ושם ומצייד הנאצים המנוח, טוביה פרידמן. החוקרים ביקשו להוכיח בכלים משפטיים כי אייכמן לא היה בורג קטן במערכת, אלא מנהל מנגנון השמדה משומן וחלק מרכזי במעגל מקבלי ההחלטות.

מדי יום ניתחו החוקרים עשרות מסמכים, ובערב התכנסו לישיבה שכונתה "הקראת פרקי תהילים". כל חוקר הציג את הראיות שעליהן עבר, והופשטטר החליט מה ייכנס לתיק החקירה. 

תשאולו של אייכמן החל ב־29 במאי 1960. לאחר שניתן לו לגולל את קורות חייו, הוא עומת עם חומר הראיות. כל חתימה שלו על מסמך, כל פקודה לגירוש יהודים, כל מברק שעסק בטרנספורטים - הפכו לראיה נגדו. החקירה התקיימה בגרמנית, וסרט ההקלטה תומלל והודפס, וניתן לאייכמן לבדיקה. רק לאחר מכן תורגמו דפי החקירה לעברית. 

פקד ד"ר יוסי המי שקוע בפרשת אייכמן בארבע השנים האחרונות. כהיסטוריון שמשרת בבית המורשת, השייך לאגף ההדרכה של משטרת ישראל וממוקם במכללה לשוטרים בבית שמש, העביר המי עשרות הרצאות על לשכה 06 וחקירת אייכמן. לולא החליט לצלול לתוך תיקי הראיות, ייתכן שהחומר הרב היה נותר בגנזך המדינה.

"מתוקף תפקידי אני אמון על הנחלת המורשת ועל עריכת מחקרים היסטוריים הקשורים למשטרת ישראל", הוא אומר. "גילינו שהחקירה הגדולה ביותר במשטרה טרם זכתה למחקר ראוי. בהתחלה רצינו לבנות הרצאה, אבל ככל שנחשפנו לתיק, לעבודה הסיזיפית של החוקרים, לכתב ידו של הפושע הנאצי, לבנאליות של הרוע, שעלתה מהמסמכים - כך הרגשנו כאילו אנחנו חוזרים בזמן.

"מתוך 400 אלף עמודים, קראתי כמחצית בארבע השנים האחרונות. לפני שנתיים הבנתי שהרצאות לא יספיקו כדי לגולל את סיפורה של הלשכה, ולכן הוחלט במשטרה לאגד את חומרי החקירה לספר מחקרי ולצאת גם בתערוכה. בחרתי במדינות ספציפיות, שהשואה בהן סופרה פחות, ולא בגרמניה או באוסטריה".

הספר, שנקרא "לשכה 06, חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל", היה אמור לצאת לאור ביום השואה, אולם הוצאתו תתעכב בגלל משבר הקורונה. "מחומרי החקירה האותנטיים אפשר ללמוד רבות על הפתרון הסופי ועל הדרך שבה נוהלו הטרנספורטים", אומר פקד המי. "היה ברור לנו שחייבים לספר את סיפורה של הלשכה, של החוקרים ודרך עבודתם, ונעזרתי רבות בחוקר הלשכה מיקי גולדמן.

"הספר הוא מחקר אקדמי היסטורי ראשון שנעשה עליהם. הוא מעמיד את חלקה של לשכה 06 במקום הראוי, לאחר שנים רבות. ספק אם היה אפשר להרשיע את אייכמן בנחרצות כזאת, לולא אותם מכתבים ומברקים, שלוקטו ונבחנו על ידי החוקרים".

tala@israelhayom.co.il



 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו