את אח שלי, ליאון, אני מכיר מאז שנולדתי. הוא מבוגר ממני בקצת יותר משש שנים, בן 60 שנראה הרבה פחות. אני לא חושב שיש הרבה אנשים עם אוסף תכונות כמו שיש לו. טוב לב, נדיב, מסור, אדיב, חכם, שקול, רחב אופקים. לעולם, אבל לעולם, לא יגיד לא. הוא בן טוב, אבא טוב, אח טוב ובן זוג טוב. הוא לא כל כך מתעניין בספורט, אבל הוא תמיד מעודכן בכותרות. בקיצור, די קשה להפיל אותו.
אה, והוא לא כל כך מתעניין בבגדים ובאופנה, אז לפעמים אני פה כדי לייעץ לו מה לרכוש. עכשיו, כשהוא חורך את אולפני הטלוויזיה, הוא באחד הז'קטים שלי. זה האפור.
וחוץ מזה הוא רופא. קרדיולוג, ראש יחידת הצנתורים בבית החולים קפלן. אם חלילה תהיו מעורבים בתאונת דרכים, תתפללו שאח שלי בסביבה, כי תא המטען ברכב שלו הוא לעולם סוג של תאג"ד רפואי, מצויד בכל מה שצריך, ממש חדר ניתוח שדה. לפגישות עם החברים שלו הוא מביא סיר עם נזיד שהכין במטבח ביתו, וכשמגיע יום העצמאות, החצר שלו היא מוקד עלייה לרגל של החבר'ה הטובים. בחגים המייל של כל מי שהוא מכיר מוצף בשאלה המוכרת "מי צריך?". המזווה אצלו בבית עמוס בכל מה שצריך, כפול שתיים או שלוש. כזה הוא, איש לכל עת, ובעיקר לעת חירום.
בשבת שעברה נפגשנו בבוקר בבית של ההורים שלנו. אמא שלנו, היתה רופאת משפחה המון שנים במרפאה בשכונת ג'סי כהן בחולון. אבא שלנו, שמואל, הוא פרופסור, מומחה לכלכלה חקלאית, שעבד תחת 11 שרי חקלאות. עבד באיראן כשהם עוד היו חברים שלנו, ובסין, כשהיו בה אולי ארבע מכוניות ואף אחד עוד לא שמע את המילה חוביי. הוא פשוט נסע לשם באמצע שנות ה־80 עם דרכון חסוי (כי לא היו עוד יחסים רשמיים עם ישראל), כדי לייעץ בהגדלת תפוקת החיטה לאוכלוסייה שלהם. לסבא של אבא שלי, אברהם פוהורילס, היתה אחוזה בפולין, והוא היה יועץ אישי לקיסר פרנץ יוזף. מאחוזתו היתה נשלחת לארמון המלך אספקה קבועה של אפרסקים.
אמא שלי בת 90, אבא שלי בן 92, ואנחנו, שני הילדים, מקפידים על ההוראות, אבל עדיין מבקרים אותם, מרחוק. אותם ואת מאשה האגדית, שמשגיחה עליהם 24/7. אנחנו מציידים אותם במזון, בתרופות, בפרחים ובהפתעות. את החיבוקים אנחנו שומרים לימים הטובים שעוד יבואו.
אני וליאון רבנו לא פעם, כמו שרבים אח קטן ואח גדול. אבל בלילות של סופי שבוע לא הייתי נרדם עד שהייתי שומע את נהמת הרנו 8 שלו בחניה למטה, ואותו נבלע בחדר הסמוך. לימים ירשתי ממנו את הרנו, שאותה ירש הוא מאבא שלנו כשאבא עבר לפיג'ו 404.
כשהייתי בן 14, המאמן שלי בהפועל חולון, פיני גרשון, בא אלי ואמר שהוא חושב שאני השחקן הבינוני הכי טוב בקבוצה שלנו. קריירת הכדורסל שלי בהפועל חולון עמדה אז לקרוס, אבל אח שלי כבר ידע שיהיה רופא. זו אמא שלנו שהשפיעה. אווירה של רפואה היתה חלק מהחיים בבית, אמא גם עבדה חלק מהזמן בבית וקיבלה חולים, וגם אבא שלה, יצחק, היה רופא בקהילה שבה חיתה משפחתו לפני שעלתה לישראל מפולין.
"התחומים האלה של גוף האדם וטכנולוגיה עניינו אותי בשלב ממש מוקדם", אומר ליאון, "וזה היה מסלול טבעי, שאלך להיות רופא. ידעתי גם שאעסוק ברפואת לב, בניתוחים או בקרדיולוגיה".
אביעד (יושב) וליאון בילדותם. רבנו לא פעם, כמו שרבים אח קטן ואח גדול
לי עצמי היו כמה קווים משיקים לרפואה. הראשון היה רופא המשפחה שלנו כשהייתי קטן, ד"ר יצחק לוי, רופא בולגרי, שהמרפאה שלו היתה בשדרות ירושלים ביפו, לא רחוק מבית החולים דג'אני, לימים צהלון, שבו נולדנו אחי ואני. אבא שלי מספר שבזמנים ההם, כשתינוקות נולדו, האבות היו עומדים למטה בחצר, והיולדות היו מנפנפות להם מלמעלה כשבזרועותיהן הרכים הנולדים, שלא ייגעו. הקדימו את הזמנים הטרופים של היום.
נקודת ההשקה השנייה היתה כשעלה בי הרהור ללמוד רפואה באיטליה. הערים המועמדות היו פאדובה או בולוניה. התחלתי ללמוד איטלקית במכון התרבות ברחוב דיזנגוף, והכרתי שם את מרגרט החמודה מנהריה. היא טסה ללמוד באיטליה, ואני המשכתי לאצטדיון סן סירו.
במלחמת לבנון הראשונה ליאון היה בשנה החמישית ללימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ת"א, אבל שימש חובש קרבי במילואים בבית חולים שדה של צה"ל ליד מחנה אנצאר. ליאון זוכר שעזר בטיפול בשריונר שהגיע עם פציעת צוואר קשה, והיה צריך לבצע בו פעולת חירום מצילת חיים כדי לפתוח לו נתיב אוויר שיוכל לנשום. הפצוע שרד.
בערך בתקופה הזאת שינה את שם המשפחה מפוהורילס לפולֶס. זה לא היה פשוט. אבא שלי הוא פולני במובן המרוקאי של המילה, והוא לא קיבל את זה כל כך בקלות. אבל מבחינת אח שלי, זו היתה הדרך שלו להפגין עצמאות.
כשהפך לרופא, שימש שנתיים רופא של גדוד 950 של הנח"ל, שעסק בין השאר בפברואר 86' בחיפושים אחרי עקבותיהם של החיילים רחמים אלשייך ויוסף פינק, שנפלו בשבי חיזבאללה.
***
מ־1986 התחיל ליאון להיות חלק מההיערכות הלאומית לשעת חירום. ב־1994 היה חלק ממשלחת צה"ל שיצאה לרואנדה לסייע לאוכלוסיית הפליטים מבני שבט הטוטסי, שברחו מארצם לקונגו הסמוכה מאימת שבט ההוטו. אנשי המשלחת טיפלו בפליטים שחלו בכולרה, שקטלה אלפים מהם.
לאורך שנותיו עסק בקרדיולוגיה. היה סגן מנהל בית החולים קפלן, ובמקביל עסק בבניית תרחישים למוכנות בתי חולים למצבי חירום מסוגים שונים - מגיפה, דליפת חומר רעיל, התקפה ביולוגית. עכשיו הוא חלק מהצט"ם (צוות טיפול במגיפות), שמייעץ למשרד הבריאות איך צריך לטפל במגיפת הקורונה.
סדר היום שלו עמוס. הוא מגיע לבית החולים מוקדם בבוקר, נכנס לישיבת קורונה, ומאותו רגע זאת רכבת הרים. ניהול היערכות, פתרון בעיות, הדרכה של העובדים, וגם צנתורים שהוא ממשיך לבצע, אם כי קצת פחות. בערב הוא בדיונים טלפוניים בצט"ם ו"ממשיך לפתור בעיות".
בין לבין הוא מתקשר להורים, למשפחה, בודק אצלי אם הבנות שלי, ליהיא ונועה, לא שכחו לשטוף ידיים. בסוף היום הוא אוכל ארוחת ערב עם בת זוגו, הארוחה היחידה שלו במשך היום (חוץ מהרבה קפה). ככה הוא תמיד.
כשאני חושב על אירוע אסוני מכונן שדומה לקורונה, עולה לי הפיגוע במגדלי התאומים ב־2001. אפשר להשוות?
"הפיגוע במגדלי התאומים היה אירוע קשה מאוד עם השפעות אדירות עד היום, אבל אירוע הקורונה והשלכותיו גדולים פי כמה וכמה. האיום היום הוא לא רק על ניו יורק, כמו אז, אלא על כל כדור הארץ. יש פה עצירת חירום של כל המערכות הכלכליות בעולם. זה קצת מזכיר את האתוס של המשבר הכלכלי העולמי ב־1928. המשבר שהיה ב־2008 הוא כלום לעומתו".
ממרחק הזמן, איך תיזכר שנת 2020 בהיסטוריה?
"בהנחה שאנחנו חווים כעולם את מה שחוותה סין, מדובר במגה אירוע, שדומה לאירועים ענקיים שהיו במאה ה־20, כמו מלחמת העולם השנייה או כמו מגיפת השפעת הספרדית ב־1918. שני האירועים הללו הקיפו את כל העולם, עם השפעה על חייהם של כל בני האדם לאורך עשרות שנים אחרי סוף האירוע.
"בהשוואה לשפעת הספרדית, מגיפת הקורונה מתרחשת בעולם הרבה יותר גלובלי מאשר אז, והיא הרבה יותר מהירה מזאת של 1918, כי היום חיים על כדור הארץ 9 מיליארד איש, ואז חיו רק שני מיליארד, שמתוכם מתו אולי 100 מיליון. צפיפות האוכלוסייה עכשיו גדולה בהרבה, והתנועה של הנגיף מהירה הרבה יותר מאשר בשפעת הספרדית. הגבולות פתוחים, ויש תנועה מהירה של אנשים ממקום למקום, מיבשת ליבשת.
"מצד שני, מערכות התגובה והמענה הרפואי ברוב מדינות העולם טובים יותר מאשר אז, ואני מעריך בזהירות שלא נגיע למספרים האדירים של תמותה, שמחקו דור שלם של אנשים צעירים.
"המגיפה הספרדית נמשכה כמעט שנה וחצי, והיו לה שני גלים של התפרצות. היא זוהתה בספרד למרות שהתחילה קודם, וכבר אז, בעולם שבו הרפואה היתה נחותה בהרבה, הבינו את הכוח של ריחוק חברתי וסגר כדי למנוע התפרצות. החולים הוחזקו במקומות נפרדים, כמו אצטדיונים וכנסיות.
אביעד פוהורילס (מימין) ואחיו, ד"ר ליאון פולס. "יש מספיק הוכחות שהגורל שלנו בידינו // צילום: אריק סולטן
"בדיקות שנעשו הראו כבר אז שנמצא הבדל בין ערים בארה"ב. בסנט לואיס, למשל, הפעילו ריחוק חברתי והצליחו להוריד את שיעורי התמותה. בפילדלפיה לא נקטו אמצעים, והיתה שם תמותה גדולה".
מה אתה יודע היום על הקורונה שלא ידעת לפני חודשיים?
"שהמגיפה מתנהגת יותר כמו השפעת הספרדית של 1918 מאשר כמו הסארס או אפילו שפעת קשה, במובן הזה שיש לה התפשטות מאוד משמעותית בתוך האוכלוסייה, ולא רק בתוך מערכות הרפואה, כמו שקרה בסארס, שם נפגעו בעיקר בתי חולים. בגלל קצב ההתפשטות המהיר שלה, יש סכנה גדולה להצפה ולאי־ספיקה של מערכות התגובה, עד כדי סכנת קריסה".
מה זה אומר?
"זה אומר שיש חולים שאי אפשר לעזור להם, ואין מספיק צוות רפואי כשיר וציוד זמין. הפער הזה גורם לאירוע רב־חולים, שבניגוד לאירוע רגיל, הוא יימשך שבועות וחודשים. אבל חשוב לי להגיד שאפשר להתאושש.
"אני לא מומחה לכלכלה, אבל ההתאוששות מהמגיפה תימשך כמה שנים, וכולם צריכים שיישארו אנשים בריאים שיאפשרו את ההתאוששות הזאת".
אנחנו בשבוע הראשון של אפריל. באיטליה ובספרד מתים בכל יום קרוב ל־1,000 איש. דונלד טראמפ, שזלזל במחלה בתחילת הדרך, אומר שאם ימותו באמריקה רק 100 אלף, זה יהיה הישג. מה המודל שלנו?
"אני מסתכל על מה שקורה בשבועות האחרונים בסין ובדרום קוריאה, וזה אומר שאפשר לבלום את התפשטות התחלואה באוכלוסייה שלנו באמצעים אגרסיביים של בידוד, ריחוק חברתי ואיתור תחלואה אקטיבי. האתגר הגדול יהיה לצאת ממצב של ריחוק וצמצום הכלכלה למצב של שחרור האוכלוסייה לפעילות רגילה. גם שחרור לא מבוקר בסין ובקוריאה יגרום לצמיחה מחדש של ההתפשטות. אפשר לראות את זה כבר בקוריאה, ובמידה פחותה גם בסין".
***
אח שלי גר ביישוב רעות. זוגתו, עינת אלרן, רופאה בכירה בקופת חולים מכבי, גרה בתל אביב, והם חולקים את השבוע בין שני הבתים. בנו נמרוד (25) הוא רקדן שמתגורר בלינץ, אוסטריה, ובגלל המצב, שלא מאפשר נסיעה של ליאון לשם או הגעה של נמרוד לארץ, הם שומרים עכשיו על קשר טלפוני הדוק.
אתה מסתובב עם מסיכה ברחוב?
"ברחוב לא, אבל כשאני נכנס לסופר או לדואר - כן. כפפות אני לא שם בשום אופן. הן מזדהמות, ורק נותנות אשליה של מיגון. רק מים וסבון או אלכוג'ל".
קונה אוכל בעצמך או מזמין?
"קונה קצת בסופר. לאחרונה אני מזמין פירות וירקות מחקלאים, גם כדי לעזור להם כלכלית".
כמה זמן הקורונה תהיה איתנו?
"אני מעריך שהיא לא תסתיים בבת אחת, אלא בהדרגה. לא תהיה ירידה מיידית של המחלה לאפס, ומייד אחריה מחזות שמחה, כמו בסיום מלחמת העולם השנייה. יהיו גלים של תחלואה, שאני מקווה שיהיו נמוכים מהגל הנוכחי, למרות שיש גם תחזיות אחרות, שאומרות שהם יהיו אפילו גדולים יותר. אם הריחוק החברתי יהיה מבוקר ומוקפד, הגלים יהיו נמוכים ויאפשרו הישרדות של מערכת הרפואה. זה הכי חשוב".
אם זה היה תלוי בך, מה היית עושה עכשיו בישראל?
"סוגר את המדינה ל־28 יום, החל מעכשיו. פעמיים 14 יום, שתי תקופות דגירה של הנגיף. למה שתיים? כי הציבור לא מספיק ממושמע.
"הייתי ממש מרתך את הדלתות, כפי שעשו בסין, וגורם לכך שלא יהיה מגע בין אנשים, למעט במערכת הבריאות ובמשפחה הגרעינית. מהלך כזה ישרוף את המחלה. כל מי שחולה - יבוא אמבולנס וייקח אותו לאשפוז. כל מי שבריא - לא ייחשף לחולים. מי שייחשף לאיש חולה ייכנס לבידוד של שבועיים, כמו היום, ואם לא יהיו לו תסמינים אחר כך, יוכל לצאת".
אבל אנחנו לא סין. לא ירתכו פה דלתות, וישראלים לא יוכלו לשבת בבית חודש. הם ישמידו זה את זה.
"הניהול של דבר כזה הוא תודעתי. אם השלטון יגיע לכל הציבור ויבהיר את המשמעות של התפשטות המחלה ואת הסיכונים שלה לאדם, למשפחתו ולקרוביו - הוא יצליח. יש הסברה ואנשים נשמעים, אבל יש איים משמעותיים שאינם ממושמעים, והם יכולים לקלקל הכל. אם השלטון משדר מסרים כפולים - למשל, אומר שצריך בידוד מוחלט, ומצד שני לא משלב מנהיגים של קהילות בהעברת המסר לקהילות שלהם - לא נצליח.
"אני מסכים שיותר קל להעביר מסרים בקהילות הומוגניות, אבל אנחנו לא כאלה, וצריך לגייס את המנהיגים של כל השבטים והקהילות כאן".
אז נרתך את דלתות הכניסה. מי יסתובב בחוץ בכל זאת?
"יש רק ארבע מערכות חיוניות שצריכות לפעול באותם 14 או 28 יום: מערכת הבריאות, מערכת הביטחון, התקשורת ומשק לשעת חירום, שמספק לחם, מים, חשמל, גז ודלק. כל השאר יכולים לחכות את פרק הזמן הזה".
מה התרחיש שלך לתקופה הקרובה?
"לפי חוק המספרים הגדולים, 20-15 אחוז מהחולים יצטרכו להתאשפז עם דלקת ריאות. 5 אחוזים מהחולים המאומתים יהיו במצב בינוני־קשה. כרגע או שלא מזהים את החולים האלה, או שהם בתחילת הגל. בקצב התחלואה הנוכחי, בסביבות מאי־יוני נהיה בשיא המחלה.
"חייבים להתמקד בהתנהגות האוכלוסייה. ככל שנצליח למנוע הידבקות, כך השיא יהיה נמוך. אין ברירה אחרת. אנשים כאן לא מבינים שאנחנו רק בפרומו של המגיפה".
***
מה אתה יודע היום על הנגיף, שלא ידעת לפני חודשיים?
"לפי המידע מסין ומקוריאה, תמותה מתחת לגיל 30 היא נדירה מאוד. אבל גם תחלואה ברמה התת־קלינית, בלי תסמינים, מסוכנת לאוכלוסייה הכללית. ילדים, למשל, מעבירים את המחלה לאנשים אחרים בלי לדעת בכלל שהם חולים. זאת הסיבה שנכדים לא יכולים ללכת לבקר את סבא וסבתא שלהם.
"בשבועות האחרונים אנחנו מקבלים דיווחים מטרידים מאיטליה ומארה"ב שגם אנשים בני 60-40, וגם צעירים יותר, ללא מחלות רקע, חלו בחומרה בינונית־קשה. אם ההתפשטות היא בלתי מבוקרת ויש חולים רבים, אז למרות שהמבוגרים הם הכי פגיעים, גם צעירים יותר נפגעים. צעירים מסכנים ומסתכנים, גם אם התסמינים שלהם קלים".
אתה חושב שהעולם המערבי, שהוא הסובל העיקרי מהמגיפה, ילמד לקח מהמשבר הענק הזה? אנשים יתנהגו אחרת? יהיו חוקים חדשים? מערכות יתארגנו בצורה שונה?
"בגלל שיש לקורונה צריבה תודעתית אדירה, יש דברים שאני משוכנע שיתקיימו אחריה. מניעת זיהומים תקבל קידום בכל מערכות הבריאות בעולם. מדינות יבינו שבנסיבות של אסון המוני, הן יתקשו להסתמך על סיוע ממדינות אחרות, ולא יהיה סביר להסתמך על יבוא של פריטים כדי להתמודד עם המשבר. מדינות יצטרכו לייצר בעצמן חיסונים, אמצעי מיגון ומכשירי הנשמה. בעולם שכולו מגיפה - מי שיש לו, שומר לעצמו ולא מסייע לאחרים.
"אני מעריך שמדינות שכנות יחפשו מודלים חדשים של שיתוף פעולה אזורי לבנייה משותפת של מאגרי ציוד למצבי אסון. גם לאו"ם יהיה חלק חשוב בבנייה של מאגרים כאלה בעולם, כדי שיהיה מלאי זמין של פריטים קריטיים להצלת חיים".
אבל המערב הוא תאב חיים וירצה להשתקם ולנסוע לחו"ל, לאכול ולרקוד. הוא ינסה לשכוח ולהדחיק ולחזור לשגרה.
"הנזקים לא יאפשרו לו לחזור לשגרה כל כך מהר. אני מסכים שהכסף שיידרש לשיקום מערכות הבריאות יהיה בתחרות עם כספים שמיועדים לשיקום הכלכלי, והאתגר הגדול יהיה לא לדחוק את שדרוג המערכת הרפואית ולהגיד שלא תהיה מגיפה נוספת עכשיו, ושהבאה תבוא בעוד 100 שנה. כי היא תבוא קודם".
אתה וחבריך הערכתם שאירוע מאז'ורי כזנ ינחת עלינו?
"בעשור האחרון הערכנו שזה עלול להגיע. בעיקרון, יש ספר על פנדמיה של שפעת, שנכתב בישראל על ידי צוות מומחים ב־2005. אבל המגיפה הזאת לא מתנהגת לפי הספר, וגם אם יש ספר, לא כל מה שהערכנו שיקרה, תורגם למשאבים ולהיערכות.
"גם בארה"ב יש ספר כזה, שדומה בתכניו לספר שלנו, אבל מה שנכתב בו לא תורגם למספר מספק של מכשירי הנשמה. לכן ג'נרל מוטורס הפסיקה עכשיו לייצר מכוניות והתחילה לייצר מכונות הנשמה. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה".
מגיפת הסארס נעלמה ביום בהיר אחד, אחרי שבעה חודשים.
"נכון, אבל אני, כרופא, לא יכול לאמץ את הגישה האופטימית הזאת, בעיקר בגלל שבסארס חלו 8,000 איש, לעומת 1.2 מיליון חולים נכון לעכשיו. בסארס היו בסך הכל 876 איש שמתו, לעומת כ־70 אלף שמתו מקורונה עד כה.
"החשש הגדול הוא שאם לא נצליח לאמץ את המודל של הסינים, נגיע לשיא בקיץ, עם מספרים הרבה יותר גדולים. אנחנו צריכים להניח שהקורונה תתנהג כמו השפעת הספרדית ב־1918, ולא כמו הסארס. צריך להתנהל כמו שמתנהגים בפנדמיה, ולא כמו בהתפרצות מוגבלת".
מה התסריט האופטימי שלך למספר המתים בישראל?
"מאות".
כמה?
"מאות".
והפסימי?
"הרבה יותר".
למרות שעד עכשיו המספרים אצלנו טובים יותר מאלה שבאירופה.
"להבדיל ממדינות אחרות, אנחנו מדינה עם מערכת בריאות ריכוזית שרובה ציבורית, וזה טוב במצב מגיפה, כי אז יש גורם מנחה אחד שמעביר את ההנחיות בצורה היררכית לכל המרכזים של המערכת הציבורית. גם מערכת האשפוז והטיפול בקהילה היא מערכת ציבורית וריכוזית, וזה יתרון.
ד"ר פולס // צילום: אריק סולטן
"התנאי להצלחה הוא שכל רופאי המערכת יהיו מסונכרנים ויפעלו בצורה אחידה, לפי הוראות משרד הבריאות. בנסיבות של מגיפה ומחסור במשאבים, צריך לעבוד יותר יעיל ופחות ביורוקרטי. אנחנו במרוץ נגד הזמן כדי לבצע הכנות מתאימות - הכשרת מקום, מיטות, ציוד ואמצעי הגנה על הצוות, כך שנגיע במצב יותר טוב לגל החולים הקשים. הגל הזה עומד בפתח.
"כרגע צריך הרבה מכשירי הנשמה ועמדות הנשמה, כוח אדם כשיר והרבה ציוד מיגון. צריך התגייסות וחוסן של הצוותים הרפואיים, ולשם כך צריך שיתוף פעולה מלא של הציבור".
***
יש ביקורת על התפקוד של משרד הבריאות ושל המנכ"ל, משה בר סימן טוב.
"מנכ"ל המשרד מנהל את האירוע בצורה מעוררת כבוד, כי קשה לנהל פנדמיה ברמה המדינתית. זה אתגר גדול מאוד לדאוג לבריאות של כל אחד מ־9 מיליון אזרחים. זו לא התפרצות מוגבלת של כולרה באשדוד, אלא משהו שמאיים על כולם ויש לו השפעה מרחיקת לכת. יש כאן תחרות על משאבים. אני שואל אותך שאלה פשוטה - מה חשוב עכשיו יותר, החיים או הכלכלה אחרי המגיפה? זו שאלה רטורית".
המבקרים טוענים שבר סימן טוב נוקט גישה מחמירה, שאולי חושבת כבר על ועדות החקירה של היום שאחרי.
"הוא פועל בגישה המחמירה, כי הוא משוכנע שצריך להגן על המערכת ממצב של אי־ספיקה, שמשמעותו אובדן חיי אדם".
אתה מודאג ממה שיקרה למשל בארה"ב? היא נחשבת מנהיגת העולם, הקטר הכלכלי. אנשים קמים ונופלים עליה.
"קשה לדבר היום על מדינה שעיני כל העולם נשואות אליה כמודל התנהגות בעניין הקורונה, חוץ מדרום קוריאה ומסין, עם כל הבעייתיות בהתנהלות שם. טראמפ קבע יעדי יציאה, שאני לא חושב שהוא יוכל לעמוד בהם".
יש תופעה נרחבת של חולים קשים, שלא קשורים לקורונה, שנמנעים מלהגיע לבתי חולים מחשש שיידבקו או שלא יקבלו טיפול הולם.
"נכון, יש ירידה משמעותית במספר הפונים לבתי חולים, הרבה יותר גם מבתקופות מלחמה. עם הזמן נתחיל לראות חולים שמצבם הידרדר בגלל מחלות הרקע שלהם ובגלל הבידוד".
שר הבריאות הוא יעקב ליצמן. היית מעדיף שר בריאות אחר?
"יש הרבה משרדי ממשלה, לא רק הבריאות, שהייתי מעדיף שיישבו בהם שרים מקצועיים ולא פוליטיקאים. ברור שהכי טוב שיישבו שם אנשים לא סקטוריאליים ולא מונעים משיקולים פוליטיים. בר סימן טוב, למשל, הוא לא רופא, ועדיין לדעתי הצנועה הוא מבין את משמעות ההחלטות שלו".
בימים האחרונים מסתמן שלפחות אצל רוב האוכלוסייה, עקומת ההדבקה יציבה ואפילו משתטחת. מה אתה צופה להמשך?
"אנחנו עדיין לפני השיא. התפשטות התחלואה בקהילות לא ממושמעות ובמוקדי תחלואה באוכלוסייה מבוגרת וגריאטרית תבוא לביטוי במהלך אפריל. עיקר המאמץ המעבדתי כרגע צריך להתמקד במציאת תמונת התחלואה בכלל האוכלוסייה. יש למצוא בדיקה סרולוגית פשוטה, שתאפשר דגימה אמינה בהיקף נרחב ובמהירות ותאפשר להבין מי נחשף לנגיף ומחוסן, ומי לא".
מה לגבי תוכניות היציאה לחיים נורמליים?
"את המחוסנים אפשר להחזיר במהירות לעבודה מכיוון שאינם בסיכון וכנראה אינם מידבקים, וגם זה משהו שאפשר לבדוק במהירות בנפרד. אפשר יהיה להוציא מבידוד כפוי אוכלוסיות בסיכון כגון קשישים וחולים כרוניים, שההסגר וההזנחה שהוא מביא מסכנים אותם בהחמרת המצב הבריאותי שלהם, מצב שיביא לתחלואה ולתמותה נוספים.
"יהיה אפשר להגדיל את הביטחון ולהפחית את החשש של עובדי הרפואה, אם יידעו שהם מחוסנים. ואז גם מקבלי ההחלטות יוכלו לקבל החלטה מושכלת מתי להחזיר את מערכת החינוך לפעילות, ולפי איזו קדימות גיאוגרפית".
ממה אתה הכי מודאג?
"אני חושש שנראה יותר ויותר מקרים של תחלואה משנית להזנחה. כבר עכשיו יש מקרי איחור בהגעה לבתי חולים של אנשים עם התקפי לב. מערכת הבריאות לא תצא מחוזקת מהמשבר הזה, ולא יהיו לה זמן מנוחה והתאוששות אם לא נכין אותה ונתכנן משאבים מתאימים.
"אנחנו נראה כנראה גל גדול של תחלואה משנית, שיקומית ופסיכיאטרית, כולל מחלות לב וגילוי מאוחר של סרטן. הצוותים הרפואיים יהיו מותשים וכועסים, וייתכן משבר אמון".
אחרי משבר הקורונה מערכת הבריאות לא תקבל עדיפות לאומית במשאבים?
"אני חושש שסדרי העדיפויות ישובו להיות פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים - שהם חשובים, אבל בלי להזניח את הבריאות. גם אם יספרו שבתקופת המשבר מערכת הבריאות קיבלה משאבים שלא קיבלה מעולם, זו תהיה פשוט התעלמות מהמציאות של המערכת בשגרה לעומת המצב במדינות מפותחות".
אתה מודאג?
"אני איש של היערכות חירום יותר מ־30 שנה. השקפת העולם שלי היא שאין מקום לאופטימיות או לפסימיות במצב חירום, אלא שאתה צריך להיות מוכן, להיערך ולנהל את מצב החירום. מה שכן, יש מספיק הוכחות, היסטוריות ועכשוויות, שהגורל שלנו בידינו, ושאם נתנהל נכון, נוכל להשפיע על החיים".
לא חשבתי שאשאל שאלה כזאת, אבל איפה אתה בַסדר?
"אתה מאמין לי שאני לא יודע?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו