לפני כחודש פנתה אלי חברתי ס', גרושה בת 55 ואם לשני ילדים, וביקשה ממני, כשבעיניה בעתה: "אתה תשמור עלי שאם צריך ינשימו אותי, נכון?" לא הבנתי על מה היא מדברת, וכששאלתי אותה לפשר החרדה שאחזה בה, אמרה שהיא סובלת ממחלות רקע וידוע ש"כל אלה שמתים מקורונה הם אנשים הסובלים ממחלות אחרות".
נזכרתי שאכן, כמו רבים בגילה אף היא סובלת מקצת לחץ דם גבוה, קצת סוכרת, נוטלת טיפול תרופתי, אבל עם כל "מחלות הרקע" שלה עובדת 12 שעות ביום, מבלה כמו "משוגעת" וחיה חיים שלמים ומאושרים.
כשאנחנו בוחנים מה הן אותן "מחלות הרקע" שיש לנפטרים מקורונה, אפשר לראות שלא כולם הם אנשים באים בימים בני 90 ומעלה הסובלים משיטיון, רתוקים למיטתם בלי איכות חיים, בלי קשר לקורונה.
לא כולם חולים הסובלים מגידולים ממאירים שאינם בני טיפול, ולא כולם סובלים מדיכוי חיסוני קשה. יש ספקטרום שבו חלק גדול מהאנשים הסובלים ממחלות רקע אלו אנשים כמוני־כמוכם, שסובלים ממחלות "רגילות" של בני 50 ומעלה, שיש להם קצת עודף משקל, סוכרת, לחץ דם גבוה ורמת שומנים גבוהה.
צריך לזכור שבחלק הקיצון של הספקטרום יש גם צעירים ללא שום מחלה בעברם. ובכל זאת אנו שומעים על שכיחות יתר של תחלואה ותמותה בקרב קשישים. גם באיטליה, בספרד, בארה"ב ואף בישראל חלק מהקשישים גרים במעונות לגיל הזהב, מוסדות סעודיים וכדומה, שם די בכך שאחד מאנשי הצוות או מהדיירים יידבק - והסיכוי של אנשים אחרים במוסד להידבק גבוה ביותר.
בדרך כלל בגיל זה אנשים סובלים מ"תשישות" (frailty), כלומר ירידה ב"רזרבות" של הגוף עוד קודם הקורונה, וכאשר יש זיהום בנגיף (בדומה לכל אירוע מחלתי אחר) הסיכוי שלהם לחלות באופן קשה ולמות גבוה יותר. אבל זה לא אומר שאנשים צעירים ובריאים יחסית לא עלולים לחלות מאוד.
מדובר בנגיף שאנחנו עדיין לא יודעים לנבא במי הוא יפגע קל ובמי קשה, וזה אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפנינו. כשאנחנו אומרים "מחלות רקע" אנחנו לא מכבדים מצד אחד את אכזריותו של הנגיף, ומנגד את האנשים הסובלים ממחלות אלו.
מובן שאם יש סיבוך של "מחלת הרקע", ובעיקר כאב בחזה, שבץ וכדומה, יש ללכת למיון ולא לתת לפחד להשאיר אתכם בבית ולהסתבך.
הכותב הוא מומחה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שיבא תל השומר