שנה וקצת לקח לבני גנץ מהרגע שנכנס לפוליטיקה ועד שגילה שיש לו חוט שידרה. הוא הבטיח בבחירות שלא ישב עם נתניהו ורבים ממצביעיו נתנו לו את קולם בשל כך, אך בעקבות המצב הנוכחי ומשבר הקורונה נותרו מהם, ככל הנראה, רק קומץ קנאים.
רק עיוורים מוחלטים מחמת השנאה היוקדת בראשם מסכימים בסיטואציה כזאת להותיר את המצב הקיים, ללכת לבחירות נוספות, או להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה הערבית המשותפת. היום מציין בני גנץ את יום העצמאות הפרטי שלו. הפרחים ליולי אדלשטיין. הקוצים לבג"ץ.
גנץ לא טיפוס שאוהב סיכונים. לא כשהיה בצבא, וגם לא כעת כפוליטיקאי. אולם הסיכון שנטל על עצמו כעת עצום. להשליך את כל יהבו על הפוליטיקאי המשופשף והמנוסה ביותר באזור, אם לא בעולם כולו, ולכרוך את גורלו הפוליטי בשלו, היא ההחלטה הקשה ביותר שקיבל מאודו. החלטה של להיות או לחדול. מהצד השני נמצא אזור הנוחות. יאיר לפיד ובוגי יעלון, שעשו כל מה שביכולתם לטרפד ממשלת אחדות, הבטיחו לו את המשך שלטונו במפלגה המאוחדת, דירבנו אותו להקים ממשלת מיעוט והכניסו בו ביטחון גם מפני בחירות רביעיות.
אבל צו השעה שונה. מצב החירום אמיתי. לקח זמן לאסימון ליפול, אבל יותר ויותר מבינים היום שלא מדובר בגחמה, ניסיון הפחדה או דרמה מועצמת לצרכים פוליטיים. הקורונה מכה בנו בלי רחם והמשבר אמיתי מאין כמוהו. ההבטחות הישנות צריכות לפנות את מקומם למציאות החדשה. מי שמתעקש להישאר מאחור ולשחק במשחק הפוליטי כאילו כלום יישפט על ידי ההיסטוריה.
גם נחישותם של צביקה האוזר ויועז הנדל הביאה למציאות הנוכחית ולתוצאה המתחוללת ברגעים אלו. סירובם לתמוך בממשלת מיעוט הסירה את התרחיש מסדר היום ואילץ את יו"ר מפלגתם לחפש ערוצים אחרים. אין זה עניין של מה בכך. במפלגת כחול לבן, על כל פלגיה כולל תל"ם, אין פריימריז. כל גורלם הפוליטי תלוי למעשה במי שהביא אותם עד הלום - בוגי יעלון. ולמרות זאת העדיפו להיענות לצו מצפונם מהרגע הראשון.