הכל נראה אותו דבר

הימים הארוכים והחדגוניים האלה, שנראים בסך הכל כמו יום גדול אחד שלא נגמר, זרקו אותי לתקופה קשה ומוזרה משנות העשרים המתרחקות שלי. הייתי קם אז בכל בוקר בריטואל קבוע של חוסר ברירה, מתיישב מול הטלוויזיה ופותח אותה על הערוץ המפוצל. בכל בוקר הייתי מסתכל על התאריך בצד המסך, שהתעקש להשתנות, למרות שהכל נשאר אותו הדבר, מתרכז בעיקר בהתחמקות לוליינית ממחשבות שניתזות.

אז היום אני לא מתחמק ממחשבות אלא מילדים שניתזים אלי מכל הכיוונים, אבל העיקרון נשאר - בכל יום הכל נראה אותו הדבר, חוץ מהתאריך וממספרי הנדבקים, שמתעדכנים כל העת על המסך, ואני צריך איכשהו לשרוד את מבחן האופי הזה ולצאת ממנו מחוזק. בכלל לא פשוט, בעיקר כשבזמן שאני כותב את הפסקה הזו אני מפנים שהתיישבתי על שאריות של דני וניל.

באחת מגיחותיי השבוע למקרר (נו מה) נתקלתי בפתק שהיה דבוק לדלת. "התוכנית למחר: 8:30 - התעמלות + כדור עם הילדים בחצר. 10:00 - יצירה. אחרי ארוחת הצהריים - שיפור יכולות הקריאה והכתיבה". זה היה כמעט נוגע ללב לראות כמה תמימים היינו ביום השלישי של הסגר. מאז, כמובן, נזנחו התוכניות הפדגוגיות. המשימה שלנו כעת היא רק לשרוד את היום, והמשימה של הילדים היא להמשיך ולחשל את האופי שלנו בכל האמצעים העומדים לרשותם.

שלא תתבלבלו, הילדים שלי לא פחות מקסימים מכל ילד אחר שאל תמונותיו/הגיגיו נחשפתי בפייסבוק. אבל עושה רושם שהם - בדיוק כמונו - מבינים שלא נועדנו לבלות כל כך הרבה זמן ביחד, ולכן הם בוחנים אותנו יותר מתמיד. וכן, עם כל יום, המבחן הזה רק הופך יותר ויותר משמעותי, וכן, לפעמים אחד מהם צווח, וכל מה שבא לך לעשות זה רק להצטרף אליו בקול שני. אבל להיות חזקים בשבילם זה הדבר הנכון לעשות, ולא משנה מה המחיר, אז ראבאק, תהיו חזקים.

בספרים שייכתבו בעתיד על התקופה הלחוצה הזאת יספרו שהביחד היה מה שהחזיק את הראש שלנו מעל המים. לא תחושת הביחד המעט מזויפת, שכביכול כולנו מתאחדים סביבה בשעת צרה, אלא העובדה הפשוטה שבאמת כולם ביחד בתוך הקלחת הזאת. כולם סובלים, כולם נאנקים תחת העול, כולם נאחזים באופטימיות שלהם בקצות הציפורניים. וצרת רבים היא קצת יותר מחצי נחמה.

עושה רושם גם שבשבועות האחרונים, יותר מתמיד, אנשים מוציאים את האמת שלהם ברשתות החברתיות. כנראה זמן הבישול בתוך סיר הלחץ עושה את שלו, ואנשים מחפשים לפרוק, גם על חשבון התדמית שהקפידו לטפח. יכול להיות שיום אחרי שנוריד את מסיכות ההגנה מהקורונה נחזור לעטות את מסיכות ההגנה הרגילות, אבל בנקודה הזאת בזמן נוצר חרך קטן, שדרכו ניתן להציץ אל השכן ולראות שהדשא שלו פצוע לא פחות.

אין ספק, את הכסף שאנחנו חוסכים עכשיו על דלק ועל חו"ל נוציא בסוף על יועצי נישואים. תקופה לחוצה כזו חייבת להגיע עם תג מחיר, והידיעות שמערכת החינוך תיכנס לגשר הזוי עד 1 בספטמבר לא מוסיפות. למען הבריאות הנפשית של כולם, נקווה שהדבר הזה לא באמת עומד לקרות.

אין לי הכלים לדעת אם זו התקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה, אבל זו לבטח המשונה שבהן. הרחובות הקודרים, האינטראקציה ממרחק, האנשים המפוחדים והמבולבלים, המלונות המפורסמים שמתמלאים בחולי קורונה, הידיעות הספורדיות על אנגלה מרקל שנכנסת לבידוד ועל סנאטור אמריקני ראשון שחלה בקורונה - הכל מזכיר לנו תסריטים של סרטים יותר מדי מלחיצים שראינו.

כשזה ייגמר, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. קשה להסביר בדיוק למה, אבל די ברור שהתודעה האנושית הקולקטיבית תעבור שינוי שכמותו לא ראתה מאז שנות ה־60. ועכשיו, בזמן שקלפי היקום מתערבבים ואנשי המקצוע משטחים בשבילנו את העקומה, אנחנו בסך הכל צריכים להמציא מחדש את עצמנו ואת משפחתנו. בקטנה.

גב

הגב הוא עוד אחד מהקורבנות השקטים של המגיפה הזאת, מתנוון לו בחשאי יחד איתנו על הספה. למרות כל הקִדמה שבעולם, לכאבי הגב הארורים האלה עדיין לא נמצא שום פתרון. אלא אם כן אתה מעוניין לעשות התעמלות מדי בוקר, דיאטת 16/8, או כל פעילות בלתי שפויה אחרת.

השתלת גב. זה היה פותר את הכל. אבל איפה, הרופאים והמדענים עסוקים עכשיו עם הקורונה הזאת, ואחרי הקורונה הם ימצאו דברים אחרים שהם הרבה יותר חשובים מכאבי גב. בעוד כמה שנים יכניסו את המוח שלנו לתוך קפסולות של חיי נצח, והקפסולות האלה עדיין יתעוררו בכל בוקר עם כאבי גב שאין להם שום פתרון.

טלוויזיה

ברגע שהבנתי שהתקופה הזאת עומדת להתקבע בזיכרונם של נעמה ועודד בדיוק כמו שתקופת מלחמת המפרץ התקבעה בזיכרוני, שמתי להם VH1 קלאסיק בטלוויזיה. שיהיו לנו כמה זיכרונות ילדות דומים. זה לא עבד. התסרוקות המנופחות של פעם לא השאירו על הילדים יותר מדי רושם, ומהר מאוד הם ביקשו לחזור לערוצים היותר צבעוניים.

שעות הצפייה הארוכות שלי עם הילדים בשבוע הבידוד הזה אמנם הוכיחו שהרבה השתנה מאז שידורי הטלוויזיה הפרימיטיביים של ימי ילדותי. הדרך להעברת המסרים לילדים השתכללה, ואפילו המסרים עצמם - לנו דחפו לגרון ערכים כמו "קהילה", והיום דוחפים להם את ערכי הווינריות האינדיבידואלית - אבל בזמנים "מאחדים" כמו זה, עושה רושם שהטלוויזיה היתה ונותרה כלי ציני, שמטרתו לגרום לילדים לשיר את ההמנון של הממסד.

זום

כמו "מחוז חוביי" ו"חקירה אפידמיולוגית", גם המילה הזו נכנסה אל חיינו עם מגיפת הקורונה. אפליקציית שיחות הווידאו מתכתבת היטב עם רוח הזמן ונחשבת לטרנד מתגבר אצל מבודדי העולם. למעשה זו אחת מהחברות היחידות שהערך שלהן בבורסה רק הולך ועולה בתקופה קשה זו.

השבוע הגננת של נעמה קבעה שיחת וידאו עם כל הילדים, כדי לדרוש בשלומם ולהקריא להם סיפור. העליתי את הווטסאפ על המחשב הביתי והצטרפנו לשיחה. הגננת היתה סופר נחמדה, ורוב הילדים חייכו, אבל היה משהו קודר בלהסתכל על איך שהם מְתקשרים - כמו הצצה חטופה אל העתיד - לראות את הראשים הקטנים שלהם מתנודדים מזוויות מוזרות, נראים די אבודים בתוך הריבועים הייעודיים שאליהם הוכנסו, כמו תודעות שעדיין מחפשות את מקומן.

הגננת הקריאה להם סיפור על איזה שועל שיוצא מהבית כדי לחפש חברים. זה הרגיש לי אמיתי, ואז לא אמיתי. קצת כמו המגיפה הזאת וכל מה שעובר על העולם.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו