נדיר שהאמהו-ת הבטוחה שגיבשתי לעצמי מצליחה להתערער. זה קרה לי דווקא בעיצומו של קונצרט בהשתתפות זוכי התחרות "פסנתר לתמיד", במרכז מונארט באשדוד. פתאום מצאתי עצמי מסמסת בחשאי לחברה מהיישוב שבו אני גרה: "תגידי, יש לנו במתנ"ס מורה לפסנתר כמו שצריך-" כל האירוע המגה תרבותי הזה, שבמשך שעתיים וחצי ריכז ילדים, בני נוער ובוגרים עד גיל 28 שניגנו סונטות, פולקות ומזורקות גרם לי לחוש אם מזניחה, שלא לומר בושה ונכלמת, על ששלחתי את בנותיי פעמיים בשבוע לחוג ריקוד, שתוצאותיו היו מופע חנוכה מרגש לצלילי הגאנגם סטייל. לשמאלי יושבת ליזה (אליזבט) גרביץ, צעירת המתמודדים, ילדת פלא בת 6 וחצי, והיא מאמצת אל ליבה את ה"ס-ב?-ק-ה" שלה (כלב ברוסית) - קמע בדמות כלב חום ומרופט, שכבר ידע קונצרטים רבים בחייו, והארשת האליטיסטית הפרושה על פני כל באי הקונצרט כאילו ניכרת גם על פניו. "ששש, אל תגלי שקוראים לו מומו, זה סוד", היא לוחשת לי בעברית עם מבטא, שהיקנו לה שלוש שנים של גן רוסי. היא לבושה בחגיגיות, כיאה למעמד: שמלת קומות ורודה, גרבונים לבנים ונעלי לכה שרחוקות מלגעת ברצפת האולם. שערה עשוי בקוקיות מוקפדות. עוד מעט היא תעלה לבמה ותנגן את "קמרינסקיה" של גלינקה, למרות ש"לא היה לי זמן לעשות בבית הרבה חזרות, אבל אני כבר רגילה לפסנתר הזה". היא קופצנית, לבבית ונטולת שיני חלב קדמיות, רחוקה מלהיות ילדת הספרטה הקרה והמנוכרת שציפיתי לפגוש. ביום הראשון של התחרות היא ניגנה את הקטע לאחר הכנה מדוקדקת אצל המורה הפרטית שלה לנגינה, שהיא במקרה אמה, לובה, מורה לפסנתר ששמה הולך לפניה בגלל שיטת לימוד ייחודית שפיתחה לקטנטנים. היא אפילו נעדרה כמה ימים מבית הספר בגלל התחרות, אבל המנהלת משתפת פעולה ומבינה את סדרי העדיפויות של ההורים. יתרה מזאת: שיתוף הפעולה הזה היה תנאי מקדים להצטרפותה של הילדה לבית הספר. נגינתה וכישרונה של ליזה גרמו לה להיות האטרקציה של תחרות הפסנתר והביאו לה את "פרס העידוד" לקטגוריית בני 6 עד 11. את המקומות הראשונים היא לא קטפה, כי עם כל הכישרון היא לא באמת יכולה להתחרות בנגינתם הבשלה של בני 10 ו-11, אבל השופטים מנבאים לה עתיד מזהיר. "למרות הגיל המיניאטורי שלה, ולמרות שהיא בקושי הגיעה לפסנתר, היא הצליחה להוציא ממנו צליל שהוא פשוט לא ייאמן", אומר הפסנתרן שלומי שם טוב, ששפט בקטגוריית הגיל של גרביץ וסימן ליד שמה שלוש כוכביות. "כל האנרגיה והמרץ שלה התפרצו לתוך הפסנתר. היא היתה חופשייה וקלילה, זורמת וטבעית, והצליחה להוציא מהפסנתר פי שניים ושלושה ממה שחשבנו, בלי יותר מדי עכבות ומחשבות. זה היה פשוט פנטסטי". קבלו את האחיות גרביץ שתי דקות לתוך נאומי "כבוד ראש העיר, מכובדיי חבר השופטים", בטקס מושקע ומתוזמן היטב, ליזה גרביץ כמעט נרדמת כליל. היא מניחה את ראשה על משענת הכיסא, תוחבת את אגודלה לפיה ועפעפיה נסגרים אט אט, אצבעותיה ממוללות את אוזנו של מומו הכלב. על הבמה עומדים גדולי פסנתרני ארצנו, שופטים מכובדים מהארץ ומחו"ל, והקטנה עייפה, גם קצת משועממת. צודקת. היא הגיעה היום לקבל את הפרס, צ'ק על סך 500 שקלים, עם אחותה ואביה אלי. אמה עסוקה מהבוקר בשיעורים פרטיים בפסנתר. מי שדווקא מטרידה את מנוחתה היא אחותה קטיה, בת ה-5. גם היא שולטת באופן יוצא דופן בנגינה בפסנתר, ובשנה הבאה תוכל גם היא להתחרות. השנה היא הסתפקה בנגינת הדרן. הן נראות כמעט תאומות, בולטות מאוד בחיוניותן בתוך הקהל חמור הסבר שממלא את האולם, עד כדי כך שאביהן נאלץ להשתיקן לפרקים, והוא עושה זאת בחיוך ובסבלנות. "אני היחיד שלא נוגע בפסנתר בבית שלנו", הוא מתוודה. רק כשראשונת הזוכות עולה על הבמה כדי לנגן, מתיישרת ליזה הקטנה אט אט, בלי שאף אחד יעיר לה, וכמו מריונטה מיישרת את גבה, מרימה את ראשה ומותחת את צווארה. כל שפת הגוף שלה אומרת דריכות. גם אחותה משתתקת, ושתיהן מקשיבות רוב קשב, כמו כל הקהל, למוסיקה שבוקעת מפסנתר הכנף הגדול שעל הבמה. כלי נגינה אחד בסך הכל, שפולט מתיבת התהודה הגדולה שלו מלודיה והרמוניה של צלילים במנעד רחב, מבס ועד סופרן, כמו היתה שם תזמורת שלמה. ואולי זה סוד קסמו של הכלי הזה והתעלותו על האחרים. אני מביטה באחיות גרביץ וחושבת על "מותק של פסטיבל", שבו צפו מאות ילדים וילדות בני גילן. מופע חנוכה גרנדיוזי, גדוש בכוכבי ילדים ובגירויים ויזואליים (כמובן, הייתי שם כדי לספר). הן, הרכות בשנים, יושבות מרותקות לפסנתר אחד. יכול להיות שזאת אני שפיספסה משהו עקרוני בגידול הקטנות- במחצית הקונצרט משלבת ליזה את אצבעותיה ומתחילה לחמם את כפות ידיה. אף אחד לא הורה לה לעשות זאת. היא מחככת את ידיה זו בזו, נושפת לתוכן, מחברת שוב ושוב את כריות האצבעות של שתי כפות ידיה. היא מזכירה לי את המתעמלות המזרח-אירופאיות, דקות לפני שהן עולות לבצע את תרגיל הקרקע שלהן. כל כך מחונכת ומאומנת, לא דומה לאף בת 7 שאני מכירה. אחרת. "אני מחממת את הידיים שלי", היא אומרת לי. "את מתרגשת-" אני שואלת. "לא. בעצם קצת", היא אומרת לי. ואז היא נקראת אל הבמה. מחיאות כפיים סוערות מקבלות אותה כשהיא עולה על גרם המדרגות, סוחבת איתה שרפרף מפלסטיק כדי שתוכל להניח עליו את רגליה, הקצרות מלהגיע אל דוושות הפסנתר. אי אפשר להישאר אדישים אליה מפאת גילה, קומתה וחיוכה הכובש. ואז, כשהיא מתחילה לנגן - ילדה בת 6 וחצי ששולטת בפסנתר באופן מופלא - הלב מתרחב. היא מנגנת יצירה שמחה וקופצנית שהיא בדמותה מלאת החיים, והידיים שלה מתקרבות ומתרחקות על גבול הווירטואוזיות, שולטות במנעד הקלידים ומפיקות צליל בטוח בעצמו. בסיום היא מנתקת את שתי ידיה מהקלידים בדרמטיות מיומנת ומשתחווה, והקהל יוצא מגדרו. גם על ההשתחוות הזאת היא עבדה עם אמה, שלא תגיע לבמה ותהיה מה שנקרא בז'רגון המקצועי "מתחת לפסנתר". היא מתכופפת לקחת את השרפרף ומדלגת בקלילות אל עבר המדרגות, כמעט רצה. והפעולות האלה, שמדגישות את גילה המאוד מוקדם, סוחטות מהקהל העצור פרצי צחוק גדולים. "אין ספק שהיא יוצאת דופן", ירעיף עליה שם טוב סופרלטיבים. "היא ללא ספק סוג של ילדת פלא. אי אפשר כרגע להתנבא על העתיד שלה, היא עדיין מאוד צעירה, צריך לשמוע אותה שוב בגיל 10 ולראות לאן זה מתפתח". "היית נהדרת", אני מחמיאה לה. "לא נכון, התרגשתי ורעדו לי הידיים וברחו לי כמה צלילים", היא עונה בלי להניד עפעף. "אם אמא היתה כאן היא היתה מעירה לך על זה-" "אממ... אבא אמר שהייתי נהדרת". אחרי רגע היא תגיד: "אני מאוד שמחה. את יודעת למה אני שמחה? כי כשזה ייגמר, אנחנו נוסעים לסבא וסבתא והולכים איתם לג'ימבורי". כי אחרי מחיאות הכפיים, והתעודה, והחזרות האינטנסיביות, אחרי הכל, היא בת 6 וחצי. הכל אודות אמא כבר מהכניסה לדירת המשפחה בשכונת יד אליהו בתל אביב ברור שהפסנתר הוא מרכז החיים כאן. שני פסנתרים אקוסטיים - לא אחד - פלוס ארבע אורגניות שוכנים אחר כבוד בחלל הסלון הגדול, ולצידם שלל שרפרפים בגבהים שונים ולוחות שעליהם מודבקים תווים צבעוניים. כל פרט כאן מעיד שמדובר בסטודיו פעיל למוסיקה. בהחלטה משותפת של ההורים, הבית הקדיש את עצמו לעיסוקה של האם, והבנות יודעות שכשאמא מלמדת לא מפריעים. אבל "אם ליזה מבקשת ממני לעזור ללמד את הקטנים היא בהחלט יכולה", אומרת האם, לובה ינפולסקי. לובה ואלי לא נשואים רשמית. הם הכירו לפני כעשר שנים בפרויקט "תגלית". היא פסנתרנית - מחוננת, אלא מה - שהגיעה לארץ מבלארוס במסגרת הפרויקט, הוא היה על תקן "העולה החדש הוותיק" מלטביה, שהתלווה לטיול. אף שכבר היתה לה מלגת לימודים מסודרת באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), החליטה לעלות לארץ בעקבות האהבה. בארץ היא סיימה תואר שני באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב ולמדה אצל פרופ' אריה ורדי - פסנתרן ומנצח בעל שם. בתחילה חששה שתישאר בארץ ללא עבודה. גם היא שמעה את בדיחת העולים הידועה, הלועגת למספר הפסנתרנים בארץ - "מי שלא יורד מהמטוס בנתב"ג עם כינור ביד, הוא פסנתרן". אבל כישרונה הרב הביא אותה להופיע עם התזמורות של אשקלון, אשדוד וירושלים ובהרכבים קאמריים ברדיו ובטלוויזיה. אלי, שחמטאי מחונן, סיים את לימודי המשפטים ופתח משרד לעורכי דין, המייצג לקוחות ישראלים עסקיים דוברי רוסית מול השוק במוסקבה, בסנט פטרסבורג ובקזחסטן. עד סוף ההריון נסעה לובה לתחרויות פסנתר ברחבי העולם, שבהן זכתה במקומות הראשונים. "בהחלט אפשר לומר שליזה נחשפה כבר בבטן לנגינה יום-יומית בפסנתר", היא אומרת, "ואז הורדתי פרופיל והתחלתי יותר ויותר ללמד. כשקטיה נולדה, אחרי שנה וחצי, הייתי צריכה להחליט אם אני ממשיכה לנגן בהרכבים ולהתחרות או שאני פורשת. מצאתי את עצמי מתוסכלת מהעובדה שאני לא יכולה להתאמן כמו שאני צריכה להתאמן, ומנגד לא מצליחה לגדל את הילדות כמו שאני צריכה לגדל. החלטתי לפרוש בלב שלם ולהתמקד בהוראה". לובה היא דור שלישי להוראת הפסנתר. סבתה היתה מורה לפסנתר, אמה מלמדת גם כיום, כך שלליזה הקטנה לא היתה בעצם שום ברירה אלא להיות פסנתרנית. לובה מקבלת תלמידים מגיל 3 וחצי (תלמיד בן 7 כבר נחשב למבוגר של ממש); על הקושי שיש לפעוטות בקריאת התווים היא התגברה באמצעות תוכנה שמתרגמת אותם לסמלים ולצורות, ואלה מודבקים על המקלדת בצורה ברורה. "בדור האייפון, האייפד, המחשב והטלוויזיה אי אפשר לדרוש מהילדים להסתכל על תווים שמודפסים בשחור-לבן משעמם", היא מסבירה. "הכל צריך להיות צבעוני ואטרקטיבי, כדי למשוך את תשומת הלב שלהם". חשוב לה שהתלמידים יקבלו משוב חיובי ומיידי על עבודתם, כי "זה לא כמו ציור או פסל, שנשארים באופן ממשי ומוחשי מול העיניים: הילד מנגן את היצירה וזהו, היא נעלמת ומתאדה ברגע שהוא מסיים". לובה פיתחה תהליך משוב, הכולל חיזוקים חיוביים בצורת מדבקות צבעוניות וציורים של כתרים. ככה בדיוק היא הכינה את ליזה לתחרות, ומעל הפסנתר מונחת מחברת עטורת כתרים. שתי הבנות מנגנות כבר מגיל 3, ומתי שמתחשק להן הן ניגשות לפסנתר ומנגנות להנאתן. מנגנת האחת, מנגנת השנייה, מנגנות השתיים בארבע ידיים. תענוג. אני מציינת בפני עצמי שצריך למצוא בדחיפות מורה לפסנתר באזור מגוריי. הבנות עושות הפסקת תפוח וחוזרות לנגן. הפסנתר שבסלון הוא מה שהטלוויזיה היא לסלון אצל רובנו: מרכזו של הבית ומרכז פעילות הפנאי, שממנו הולכים ואליו באים. אצל משפחת גרביץ אין טלוויזיה בסלון, אבל יש פסנתרים מכל עבר. עם ליזה הכל התחיל באופן ספונטני, וכשלובה ראתה שהיא מתקדמת מאוד, היא הכניסה את השיעורים שלה ללוח שעות מיוחד, כדי לנצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. היום יש לליזה שיעורים עם אמה בימים שני, שלישי ושבת, ומאוד משתדלים לשמור בהם על מסגרת הזמן והדרישות. השיטות הן השיטות של אמא, כולל כדור צמר קטן שהושחל עם גומייה על כף היד של ליזה, כדי להביא אותה לאחיזת יד נכונה. "לא תמיד היה לי קל לעשות את ההפרדה בין זה שאני אמא של ליזה לבין זה שאני המורה שלה", אומרת לובה. "באיזשהו שלב ניסיתי להעביר אותה למורה אחר, אבל אחרי כמה שיעורים היא ביקשה לחזור ללמוד איתי, אז העמדנו פנים של מורה ותלמידה שלא מכירות, ואפילו קראנו אחת לשנייה בשמות בדויים". משחק התפקידים עבד. חלומה של האם היה להיות מחליקה מקצועית על קרח, אבל הוריה מנעו זאת ממנה, מחשש שתיפצע באצבעותיה, המפליאות לנגן. וריאציה של החלום היא מגשימה דרך ליזה וקטיה, שמתאמנות ארבע פעמים בשבוע בהחלקה על גלגיליות. הן מוכשרות כמובן גם בתחום הזה, ואפילו משתתפות בתחרויות ארציות. אם לובה ואלי עסוקים, נשלחות הבנות לאימון הגלגיליות במונית, עד חולון, כי "שם יש מועדון מקצועי ביותר". יקר? כן, מאוד. אז מה- "החינוך הלא פורמלי שלהן הוא בראש סדר העדיפות שלנו", אומר אלי. "אין בכלל שאלה אם הן יקבלו חינוך כזה, אלא איזה בדיוק. בינתיים הן מנגנות בפסנתר ומחליקות על גלגיליות. ברור לי שכשהן יגדלו, הן יצטרכו לבחור בין השניים". "אני אוהבת יותר לנגן בפסנתר", אומרת ליזה. "זה הרבה יותר קל לי". ולבית הספר את אוהבת ללכת? כיף לך ללמוד- "מאוד קל לי", עונה הקטנה, תלמידת כיתה א', אף על פי ששפת האם שלה היא רוסית, אותה רוסית שחשוב להוריה לשמר. "את יודעת למה קל לי? כי ניגנתי המון פעמים את הסונטה של היידן". "מי שמנגן בפסנתר יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד עם מה שהחיים מכינים לו", אומרת האם. "יהיה לו יותר קל בלימודים ויותר קל מבחינה חברתית. נגינה בפסנתר היא מורכבת ודורשת ריכוז וקואורדינציה. באים אלי הורים שלא מאמינים איזה שינוי עבר הילד מאז שהוא התחיל לנגן. הציון שלו במתמטיקה השתפר, הזיכרון השתפר, וגם הקשרים עם החברים". ואם ליזה תחליט יום אחד שדי- "כל ילד שמנגן חווה משבר לפחות פעם בשנה. אני לא מסכימה עם הורים שאומרים: 'טוב מותק, אז לא. מה שאתה רוצה. אני חושבת שתפקיד ההורים הוא לעודד כשהמוטיבציה יורדת ולהבין שמדובר בתהליך, ושהוא חייב להיות רצוף. הורים שיעזרו ויעודדו יעברו את המשבר הקשה עם ילדיהם, ואחריו תבוא התקדמות משמעותית". * * * מצאתי מור-ה לפסנתר. פעם בשבוע, 45 דקות כל שיעור. הילדה תתחיל באורגנית עד שאמצא פסנתר אקוסטי באתר יד 2. הכל סוכם, אבל הבת שלי מנפצת את האידיליה שרקמתי. "ייתנו שם שיעורי בית-" היא שואלת. "כן, סוג של. את תצטרכי להתאמן, את יודעת". "אז אני מוותרת, תודה. חשבתי שזה חוג, לא עוד בית ספר".
