אז במה אמרת שאת עובדת?

"אני מעדיפה לבוא לכאן מאשר לשבת מול פסיכולוג", אומרת לי דלית, בת 35, שמחלימה בשנה האחרונה מסרטן השד. "לכאן" זה ל"יאנה פאשן", החנות התל־אביבית של יאנה דרום, שמציעה לבני נשים, בגדי ים ואביזרים נוספים לחולות סרטן. 

"נועה, המוכרת, שבעצמה החלימה פעמיים מסרטן השד, מבינה אותי כי כל מה שאני עוברת לא זר לה. היא מעודדת אותי, ואני יכולה לצאת מפה עם בגד ים שמתאים לעובדה שאני כרותת שד, עם כובע מצחייה שמחוברות אליו תוספות שיער ועם חיוך. מזל שהחנות הזו קיימת, היא קרן אור גדולה מאוד בתוך כל הכאוס הזה של הסרטן".

יאנה דרום (38) מתגוררת בבנימינה, נשואה לעמי, מנהל נכסים בחיפה, ואמא של נויה (9), שיר (6) ופלג (שנתיים וחצי). לראיון היא מגיעה מוקפדת מכף רגל ועד ראש, מלאת אנרגיות ומחויכת אחרי שסיימה להעביר הרצאה לנשים בשם "כל הקלישאות נכונות". היא מראה לי בנייד איך כל הנוכחות קמו לרקוד בהרצאה, כי זה מה שהיא מבקשת מהן: לרקוד את החיים, לשמוח, להודות על מה שיש, "לעשות מהלימונים לימונדה". "ככה אני כל הזמן, מדברת בקלישאות ומזכירה לעצמי שאני בחיים, וזה לא מובן מאליו".

דרום, שבבעלותה חנות נוספת בחיפה, היתה בחודש השלישי להריונה הראשון כשגילתה גוש גדול בשד, שמהר מאוד התגלה כסרטני. "ידעתי שאני בקבוצת סיכון, כי אמא שלי חלתה בסרטן השד וכמה שנים אחרי כן בסרטן השחלות. שנה לפני שהתחתנתי גיליתי שאני נשאית של הגן BRCA1. כן, הגן של אנג'לינה ג'ולי, אבל לא באמת הבנתי את המשמעות של הגילוי הזה.

"הגנטיקאי המליץ לי לעבור לתזונה בריאה, לוותר על סיגריות ואלכוהול, לכרות את השדיים, למהר להתחתן וללדת - ואז להוציא גם את השחלות. אז מיהרתי להתחתן עם החבר שהיה לי, ורציתי מאוד לסיים היריון ראשון ולחוות הנקה לפני הכריתה. לא תיארתי לעצמי שכל כך מהר יתפתח אצלי הסרטן.

"הוציאו לי את הגידול בזמן ההיריון ואמרו לי שאני חייבת להתחיל טיפולים כימותרפיים בזמן ההיריון. הייתי מבוהלת מאוד ולא הסכמתי. לא היתה לי תמיכה ולא היה לי עם מי להתייעץ ולהבין שזה בסדר, אז לא הקשבתי לרופאים. בחודש התשיעי יצא לי שוב גידול באותו מקום.

"לא הסכמתי להקדים את הלידה וילדתי את נויה בשבוע 41, אבל במקום לצאת מבית החולים עם התינוקת שלי, עברתי למחלקה האונקולוגית. 'ביליתי' את חופשת הלידה במחלקה עם טיפולים כימותרפיים, איבדתי שיער, גבות, ריסים, אבל קמתי בבוקר, התאפרתי והתלבשתי הכי יפה שאפשר כי ככה אני, מכורה לאסתטיקה וסטיילינג ואופנה, ובעיקר לא נותנת לעצמי לשקוע במרה שחורה. 

"הופכת להיות מוקד תמיכה". דרום // צילום: אפרת אשל

"אחרי הטיפולים עברתי כריתת שד עם שחזור פלסטי, ואז התחילו הבעיות. 12 פעמים הובלתי למיון, התפרים נפתחו, הגוף דחה את השתל והשחזור לא הצליח. נאלצתי לקנות פרוטזת שד וחזייה מיוחדת. הגעתי לחנות נידחת בחיפה, וזו היתה חוויה דיכאונית: המוכרת הביאה לי תותבת שהיא בעצם כרית סיליקון וחזייה 'סבתאית' בצבע גוף, עם כתפיות עבות, הכי לא סקסי שיש. ביקשתי חזייה צבעונית, והמוכרת ענתה לי 'אין'. ביקשתי בגד ים לכרותות שד, והמוכרת הסתכלה עלי בתמיהה.

"חזרתי הביתה וה'אין' הזה לא נתן לי מנוח. חזייה צבעונית ובגד ים לכרותות שד נראו לי כמו פריטי לבוש בסיסיים. אז אפרופו קלישאות, אני רואה בכל קושי הזדמנות. יש לי תואר ראשון בכלכלה ובתקשורת ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות בשיווק, והראש היזמי שלי הבין מייד מה אני צריכה לעשות. 

"ביקשתי מסטודנטית לעיצוב אופנה לעצב לי בגד ים שיצליח להכיל את הפרוטזה. ממש ציירתי לה מה אני רוצה, ונוצרה לה קולקציה קטנה אבל נהדרת שהצלחתי למכור. הרגשתי מלכת העולם על החוף בביקיני, אבל השמחה לא ארכה זמן רב. כשהייתי בחודש השלישי להריוני השני, אמא שלי נפטרה מסרטן השחלות. היא היתה רק בת 56".

מתי הקולקציה הפכה לעסק של ממש?

"המפנה הגדול קרה כשמישהי כתבה לי בפייסבוק 'אני כרותת שד ומחפשת בגד ים'. נפגשתי איתה כדי להציע לה את מה שנשאר לי מהקולקציה, והיא סיפרה לי שביקרה בברצלונה בחנות שמציעה בגדי ים לנשים שעברו כריתת שד. 

"מייד עשיתי חיפוש בגוגל, וגיליתי עולם ומלואו של הלבשה תחתונה לכרותות שד, שפע של גזרות וצבעים וחזיות עם תחרות, ואני לא מבינה איך אף אחד לא חשב לייבא את המוצרים האלה לישראל. סוכן של חזיות שדיברתי איתו אמר לי, 'יאנה, למה לך כל כאב הראש הזה? הרי אישה חולה תקנה מה שיש', ולא האמנתי למשמע אוזניי. 

"התפטרתי מייד מהעבודה הקבועה והנפלאה שלי כמנהלת שיווק בנמל אשדוד, כי הבנתי שאין למה לחכות. פתחתי חנות קטנה בחיפה והתחילו לנהור אליה נשים מכל הארץ. היא מציעה מגוון פתרונות לנשים חולות סרטן, הכל כולל הכל, והכל בסטייל, כמו שאני אוהבת. בתוך שנה פתחתי את החנות הנוספת בתל אביב, ואני גם מפיקה תצוגות אופנה וצילומים מקצועיים כשהלקוחות הן הדוגמניות שלי. את המסרים שלי לנשים, של סטייל והכרת תודה על מה שיש, אני מעבירה בקבוצת פייסבוק שלי, שמונה 10,000 עוקבות בשם 'יאנה דרום אופנה והשראה'.

"היום אני גם מרצה ומקבלת תגובות נפלאות על ההרצאה שלי, וגם עובדת על פיתוח אפליקציה שתעשה חיבורים בין חולות לפי גיל, מצב משפחתי, השכלה, מספר ילדים וכדומה, כדי שכל אחת תמצא את קבוצת התמיכה המתאימה לה, כמו 'טינדר' של חולות סרטן. גאוני, לא?"

אכן גאוני. אבל לא קשה לך לפגוש כל יום את הסרטן?

"למדתי שאני מצליחה לתת הרבה כוח לנשים שבאות לחנות. הן מקשיבות לי, מתייעצות איתי, ואני הופכת להיות מוקד תמיכה. לצערי, אני מאבדת לעיתים לקוחות שהסרטן התגלה אצלן מאוחר מדי, וכמות ההלוויות והשבעות שאני הולכת אליהן בגילי היא לא שפויה. 

"גם אני עצמי לא מדברת במושגי ניצחון או גבורה, לא פותחת חזית עם אלוהים, חיה מבדיקה לבדיקה, וביום של הבדיקה כותבת לי ביומן 'יום ספא בתל השומר'. כי למילים יש כוח".

די כבר, קרצייה!

"חכי רגע, סליחה, אני חייבת לקרצץ", עוצרת אותי הילה מיכוביץ' סיטון באמצע הראיון, ושולחת אינספור הודעות ווטסאפ במהירות האור. "מה קורה?", "כמה מילים כתבת?", "התיישבת ללמוד?" ועוד מיני שאלות שהיא שולחת אל לקוחותיה. 

"הנה, סיימתי לנדנד, אפשר להמשיך!" היא מחייכת. מיכוביץ' סיטון (38), נשואה לאריאל, עורך וידאו בתוכניות ריאליטי, ואמא של יהודה (11 וחצי) ואוליביה (7), היא בעלת העסק "הקרצייה מפולניה" - שירות נדנודים וניג'וסים לדחיינים ולדחייניות כרונים וכרוניות, שלא מצליחים לקום בבוקר ולצאת מהמיטה, לא מצליחים להשלים את התזה, לגשת לתיאוריה, לכתוב את הספר הנכסף או להתחיל לרוץ. את הלקוחות שלה היא מכנה "מקורצצים", והיא "מקרצצת" למי ש"מדחיין" יותר מדי זמן את מטלות חייו או אפילו את חלומותיו. 

היא מרכיבה משקפיים גדולים וחתוליים, שמשווים לה מראה של "פולנייה" אמיתית, "אני באמת פולנייה מכל כיוון", ואל העסק שלה היא מכנסת את כל כישורי הקופירייטריות וניהול הזמן המופתי, כמו גם את חוש ההומור המפותח שלה. 

"נולדתי נודניקית, ואני נצר לשושלת ארוכה של נודניקיות מקצועיות. בגיל 16, כשכולן חיכו ש'הוא יתקשר כבר', אני הייתי מרימה טלפון ומתקשרת בעצמי. כשאומרים לי 'עוד מעט', אני שואלת 'מתי?' ואחר כך 'מתי בדיוק?'"

היא למדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב ועבדה בתחום עריכת וידאו, אחר כך התפנתה ללימודי תכנון ערים בטכניון. איפשהו באמצע הלימודים עלה הרעיון לעסק שלה.

"הכל התחיל מחברה שנדנדתי לה להתפטר מהעבודה שלה, והיא אכן התפטרה, אבל אז היא ישבה יותר מדי זמן בבית ונדנדתי לה למצוא עבודה חדשה. ישבנו, עשינו רשימות וקבענו יעדים, והיום יש לה עסק נפלא של קונדיטוריה. 

"טווח גילי הלקוחות נע בין 18 ל-80". מיכוביץ' סיטון // צילום: אפרת אשל

"ואז חברה אחרת היתה צריכה לגשת לתיאוריה. היא דוקטורנטית שלא מפחדת ממבחנים, אבל לתיאוריה היא לא הצליחה להגיע. 'ישבתי עליה' כמו שצריך והבאתי אותה לסמן 'וי' על העניין. ואז הגיע עוד חבר, שהצליח לכתוב תסריט כי נדנדתי לו, 'תשלח לי פרק, ועוד פרק'. 

"קלטתי שבעידן הזה של אינספור הסחות דעת, אנשים צריכים את הדחיפה הזו, והנה אני עושה את זה באופן טבעי ואפילו עושה את זה די טוב. כשאני פוגשת אנשים חדשים, אני כל כך סקרנית ומייד שואלת, 'מה חשוב לכם לעשות? ולמה אתם לא עושים את זה?' השאלות הללו בדיפולט שלי.

"כשהגשתי את התזה בלימודים, הייתי צריכה להחליט לאן עכשיו - לדוקטורט או להקים עסק של התקרצצות. התחלתי מפיילוטים פרו בונו לחברים שלי, ובתוך שלושה חודשים כבר עלה האתר שלי לאוויר, עם כל מסלולי הקרצוץ השונים, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אבל בדיוק. השם, אגב, הגיע מבני הבכור, שהיה הראשון להעיר לי, 'די כבר, אמא, את קרצייה'".

המצאת משהו שלא היה קיים?

"ברחבי העולם ניתנים שירותים כאלה, אבל הם פחות פרסונליים. אצלי זה מאסיבי מאוד, וזה היתרון שלי. טווח הגילאים של הלקוחות שלי נע בין 18 ל־80, כשבני ה־18 רוצים, למשל, להוציא רישיון נהיגה או לגשת למבחנים פסיכומטריים, ובת ה־80 צריכה לסיים עבודה במסגרת לימודים משלימים. בתווך גיליתי שיש נשים רבות בעלות עסקים קטנים שצריכות שישגיחו עליהן כשהן עובדות מהבית. 

"גיליתי גם שבני נוער הם מקורצצים נהדרים, כי אצל הצעירים ההשפעה של מערכת החינוך עדיין מבוססת, הם רגילים מאוד לעובדה שאומרים להם מה לעשות. הם עושים כי 'המורה אמרה', כי 'אבא ואמא דרשו', כי 'יש בגרות', אבל כשיש משהו שהם עצמם רוצים לעשות, הם לא יודעים מאיפה להתחיל. אז בשביל זה הנני כאן, במחיר שווה לכל נפש - בין 60 ל־700 שקלים, תלוי במסלול הקרצוץ".

איך את בעצם מקרצצת?

"אני מנדנדת בעיקר בווטסאפ. יש לי תוכנת התראות מסודרת, ופעם בשעה אני פשוט מתקרצצת. אני יכולה לעבוד בכל מקום, בכל זמן. יום העבודה שלי לא נגמר עד שאני הולכת לישון, חוץ מבשבת, אז אני לא עובדת. 

"עם כל לקוח אני מגדירה את היעד, וביחד אנחנו מתכננים את השלבים בדרך להגשמתו. אני לא עובדת בלתכנן, אבל אני שואלת מספיק שאלות כדי שהלקוח יוכל לתכנן את השלבים בעצמו, ואני לא חוסכת בעצות. 

"אני מלווה את ה'מקורצצים' שלי עד שהמטרה שהוגדרה הושגה, אבל אני חייבת להודות שהשירות שלי לא מתאים לכל אחד ואחת. למשל, נשים שחרדה משתקת אותן לא מגיבות טוב לנדנוד, כי הן מסננות אותי ואז אין לי איך לעזור להן. ואני גם נעלבת, אני הרי פולנייה, ועם תחילת העבודה המשותפת אני מודיעה מראש שאני נעלבת מסינונים, כמו בכל מערכת יחסים. 

"אגב, יש המון מקורצצות שלא מספרות לבני הזוג שלהן עלי, כי הן לא רוצות לענות על השאלה, 'את רצינית שאת משלמת עבור השירות הזה?' וכן, השירות שלי רציני מאוד, ונשים משלמות לי עליו, והן מאושרות ומסופקות". 

איך מגיבה הסביבה לעבודה שלך?

"הבת שלי שאלה אותי לא מזמן, 'אמא, למה אין לך עבודה נורמלית, זה מאוד מסובך לי להסביר מה את עושה'. ובכל זאת, כששואלים אותה היא עונה, 'אמא שלי היא נודניקית מקצועית', והיא המשווקת הכי־הכי שיש לי".

ומה עם המטלות שלך?

"לעצמי תמיד ניהלתי את הזמן היטב. תמיד היו לי מחברות מלאות רשימות לוח זמנים, שעמדתי בו כמו שצריך. וואי, עברה שעה. סליחה לכמה דקות, אני חייבת לקרצץ".

לא נעים? נעים מאוד!

רונית כפיר עומדת על הבמה מול עשרות מעצבות פנים, והיא וואן וומן שואו שסוחפת את כולן במשך שעה וחצי, שחולפות כהרף עין. קולה המוכר מימיה בגלגלצ ובטלוויזיה, הופעתה התמירה וכישורי המשחק הלא מבוטלים שלה מרתקים את קהל השומעות, עד שאפשר לשמוע את האסימונים שנופלים אצל כל אחת ואחת מהן, נשות עסקים עצמאיות שרוצות לקדם את העסק שלהן. 

"תזקפי את הגב ותגידי בקול בוטח שלא, את לא יכולה לעשות את זה כולל מע"מ", היא אומרת לאחת, ולאחרת עונה בלי למצמץ: "אבל למה ענית לה לטלפון? אם את לא עובדת במוצאי שבת, לא עונים במוצאי שבת, היא רק תעריך אותך יותר אם הגבולות שלך יהיו ברורים".

"נעים מאוד, תקשורת אסרטיבית לנשים עם כוונות רווח" - זה הטייטל בווטסאפ העסקי של כפיר ("בנובמבר הקרוב אחגוג 50 ואני סבבה עם זה לגמרי"), עד לפני חמש שנים מעצבת פנים מוערכת וקריינית פרסומות. היא מתגוררת בכרמי יוסף עם בעלה דן, איש מחשבים, וילדיה שחר (17) ועינב (15), ו"בבקשה תצייני גם את גריזלי הכלב החתיך". 

"מצאתי את התדר המדויק שלי". כפיר // צילום: מעין דיסקין

לגלגול הקריירה הנוכחי הגיעה במקרה. "הזמינו אותי כמה וכמה פעמים להרצות על עיצוב פנים וסירבתי. לא היה לי נעים לדבר ולהרוויח על זה כסף, כי זה בא לי בקלות, הרי נולדתי עם קול כזה. אבל אז הסתכלתי סביבי וראיתי מעצבות פנים שמרוויחות סכומים מגוחכים ועדיין לא נעים להן מכל העניין, וביום וחצי כתבתי הרצאה וקראתי לה מ'לא נעים לי, לנעים מאוד'.

ההרצאה הראשונה היתה הצלחה וקיבלתי פידבקים נהדרים, ומפה זה התחיל להתגלגל. הבנתי שאני בפירוש ממציאה לעצמי מקצוע חדש ושהוא מרגש אותי. אני במיטבי כשאני מתרגשת. 

"נשים חייבות להתקדם עם הביטחון העצמי שלהן כשהן מול לקוחות, וכשאני משתפת אותן בטעויות שאני עשיתי, והן מיישמות הלכה למעשה, זה מצליח להן והן יותר מרוויחות ושמחות. היום אני מעבירה הרצאות, סדנאות ופגישות ייעוץ אישיות גם באונליין לנשים עצמאיות ולבעלי עסקים, וההרצאה שלי נמכרת גם בדיגיטל.

"קצת לפני חגיגות היובל מצאתי את התדר המדויק שלי", משתמשת כפיר במטאפורות מתחום הרדיו, "וכשאת מדויקת יותר, קל לקלוט אותך. אני מלמדת נשות עסקים לתקשר את עצמן החוצה, להקשיב לעצמן ולמי שעומד מולן. להבין מה הן רוצות ולדעת איך להסביר את זה בצורה הכי נקייה שיש".

מה צריך לדייק, למשל?

"יש לנו כל הזמן הפרעות שמפריעות לנו לשמוע ולהגיד מה אנחנו רוצות. אם אני רוצה כסף - לא נעים לי כי בתרבות שלנו מערכת היחסים של נשים וכסף היא בחיתוליה. אנחנו לא מורגלות להיות בעלות רכוש, ומורגלות משחר ההיסטוריה לעבוד בחינם, לנקות, לבשל, לכבס, מה שמכונה כלכלת בית. מי בדיוק משלם לנו על זה? 

"ומה פתאום שתתפרנסי מהייעוד שלך? הרי ייעוד סותר כסף, ואם זו השליחות שלך, תבקשי רחמנא ליצלן כסף? לא נעים. ובכן, נעים מאוד. בדיוק על זה אני עובדת עם הנשים. מלמדת אותן להעז ולבטל את הביקורת העצמית, לנהל שיחה רלוונטית ונקייה בלי להניח הנחות, לתסרט תסריטים ולמזוג פרשנויות שלא קשורות בכלל לגבי מי שנמצא מולה, לעמוד זקוף ולהגיד בקול רם וברור: 'המחיר שלי הוא כזה וכזה'. 

"לא סתם בחרתי לעסק שלי לוגו של מגפון אקטיביסטי. אני רוצה להגביר את הקול החלש של הנשים שחוששות לבקש כסף, ואני רוצה להגיע לכמה שיותר נשים".

כפיר גם מנהלת קהילה בפייסבוק של 2,300 נשים שכבר פגשו בה בהרצאות, וממשיכות את הדיונים במרחב הווירטואלי. 

"אצלי בקבוצה אנחנו לא 'פורקות', כי לפרוק זה לרכל ולקטר. אצלי בקבוצה אנחנו 'מעמיסות'. אנחנו מדברות דיבור טוב, מועיל.

כשאחת הנשים מבקשת לתרגל משא ומתן על כסף, אני מציעה לה, 'קחי לחדר את הבת המתבגרת שלך, זו שאת רוצה שתגדל להיות אישה חזקה, ועכשיו תתרגלי איתה את עמוד השדרה שלך. הרי לְידה לא תתפתלי ולא תסכימי לתת הנחה שאת ממש לא רוצה לתת'.

"אגב, כששיפרתי את היחסים שלי עם הלקוחות שלי, אוטומטית היחסים שלי עם ילדיי השתנו לבלי הכר. הפסקתי להתווכח על דברים שלא חשובים לי, או שאני לא יכולה לשמש להם דוגמה בעניין. למשל, סידור החדר. ואם אני רוצה שהם ישתפו אותי ביום שלהם, אז אני אשתף אותם ביום שלי. הרבה מהתובנות שלי כאשת עסקים שאומרת בקול ברור מה אני רוצה מהדהדות גם לאימהוּת שלי".

הסביבה משרתת אותנו

את חמדה קורניק אני פוגשת בבית הפרטי שלי ומשתדלת מאוד לסדר אותו לפני שהיא מגיעה. בכל זאת, לא נעים. אבל הבית המסודר שלי לא באמת מעניין אותה. יותר מעניין אותה לפתוח את מגירות שולחן העבודה ולראות מה קורה שם, ולחטט ב"שולחן העבודה" על המחשב שלי, שם מתגלים חיי העמוסים והמבולגנים, "אם כי המעניינים", אני מרככת את גודל הבושה.

"את מבינה", היא אומרת לי בקול רך של פסיכולוגית, "יש הבדל בין סדר לבין ארגון. הם לא דומים בכלל. סדר זה משהו זמני.

סידרת את הבית, מקסים אגב, והוא נראה מוזיאון, אבל בעוד שעה כל ארבעת ילדייך יחזרו והכל ישתנה. זה לא אומר שאת בן אדם מאורגן. ארגון זה אוסף של שיטות שמאפשרות לנו להיות יעילות במקום שאנחנו נמצאות בו. כשהסביבה שלך פונקציונלית, היא משרתת אותך ולא את משרתת אותה. 

"שלושה חודשים מבוזבזים בשנה". קורניק // צילום: אפרת אשל

לקורניק (48.5), תושבת תל אביב, נשואה לרועי, עורך דין, ואמא של רומי (21) ובן (17 וחצי), תמיד היה אישיו עם ארגון יעיל. היא תמיד חיפשה שיטות לקיצור תהליכים והבינה שלהיות בן אדם מאורגן זה לעשות פחות ולהרוויח יותר. היא למדה פסיכולוגיה לתואר ראשון ואימון במכון אדלר, "ורק שם, במכון אדלר, גיליתי שהמבנה האימוני שלי מאורגן בצורה תבניתית ברורה ופרקטית, והמאומנים שלי מגיעים ליעדים שלהם לפני סוף הפגישות. קיבלתי חיזוקים מכל עבר והבנתי שקורה פה משהו חיובי".

המפנה המקצועי שלה אירע כשנפגשה בציטוט ב"וול־סטריט ג'ורנל", שלפיו "איש העסקים מבזבז בממוצע שישה שבועות בשנה בשל חוסר ארגון בסביבת העבודה שלו". הנתון הזה היכה אותה בהלם. 

"התחלתי לחפור בעניין. למדתי וקראתי, וגיליתי שהנתון הזה היה מעודכן לסוף שנות ה־90 ואילו בעשור הזה כבר מדברים על בזבוז של שלושה חודשי עבודה בשנה בגלל חוסר ארגון. ומה שהכי הפתיע אותי היה לגלות שיש מקצוע של ממש, שמקורו ביפן, אבל הפך כמובן לטרנד אמריקני, שקוראים לו: מארגן/מסדר מקצוען (Professional Organizer). 

"זה תחום התמחות שפועל מתוך אסטרטגיית ארגון סדורה, שמטרתה לייעל את סביבת העבודה שלנו ולגרום לנו להתמקד רק בתחום ההתמחות שלנו, ללא הסחות דעת. פתאום הבנתי שאנשים יושבים מול מאמן אישי ומדברים עצמם לדעת, אבל אני יכולה להגיע אליהם ולהיות פרקטית ופונקציונלית ולעזור להם הלכה למעשה. החלטתי ללמוד את השיטה לעומק וביסודיות, כמצופה מהפרפקציוניסטית שאני. למדתי דרך שיעורי אונליין, והיום אני מארגנת מידע בסביבות עבודה. זו הגדרת המקצוע שלי".

מי הלקוחות שלך?

"עבדתי עם עורכי דין, רופאים, חברות מידע וגם חנויות, אבל הכי אני נהנית לעבוד עם נשים. גם נשים עצמאיות וקרייריסטיות, וגם עקרות בית שמנהלות בית, משפחה ואת עצמן. הן מגיעות לשלב שבו הן רוצות לדעת מה יש להן ומה אין להן, לסדר לעצמן את הדברים שקשורים לבנקים ולביטוחים ולדברים האישיים שלהן. 

"יש לי לקוחות שפתאום באמצע החיים מצאו את עצמן מנהלות את חייהן לבד כי הן התאלמנו או התגרשו, ואני באה אליהן הביתה ובכמה שעות עושה סדר בכל המשרד הביתי. מגלה צ'קים שלא נפדו, דו"חות שלא שולמו. 

"אני עושה סדר בשולחן העבודה, מתייקת ניירת לקלסרים עם תוכן עניינים, עושה סדר במיילים במחשב, במסמכים, בתמונות, בקובצי המוזיקה. מי שקשה לה לשחרר, אנחנו עושות את הסינון יחד. היתה לי לקוחה שגילינו במחשב שלה 18 אלף תמונות כפולות. זה מטורף. 

"אנחנו מנסות לשמור על הגוף שלנו, שותות מיץ ירוק ורצות בפארק, אבל אוגרות כמויות מטורפות של שטויות, שלא רק תוקעות את החיים, אלא גם צוברות המון אבק וחונקות. אנחנו דור אגרן שעוד כותב על דפים ושומר תדפיסי חשבון בנק משנת 2004. למה? אם תצטרכי אותם מתישהו, תגיעי אליהם בלחיצת כפתור. זה עידן המידע ואנחנו בעיצומה של מהפכת המידע. 

"אגב, חדר העבודה הביתי הוא, ללא ספק, פח הזבל של כל משפחה ממוצעת, אבל אני מגיעה אליו נטולת שיפוטיות לחלוטין. וכן, התהליך הזה מאוד אישי ועמוק ואינטימי, וחייבים לתת בי אמון. כנראה לא סתם יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה. העבודה הזו היא על גבול המדיטציה עבורי, כי כשאני מתחילה למיין מידע ולארגן אני הכי שמחה שיש, והבלאגן של הלקוחה הופך להיות השפיות שלי. 

"כשנפטרים מכל העומס הזה נשמעת אנחת רווחה גדולה כל כך, כאילו הגוף נפטר מרעלים. לקוחות אומרות לי, 'הצלת אותי, אני נושמת'".

איך זה עובד בסביבה הפרטית שלך?

"אני לא רק מייעצת, אלא גם מבצעת, כדי להתחיל את היום בראש שקט, והכל אצלי מקוטלג ומתויק לפי נושאים - גם במייל. כשהילדים שלי היו קטנים יותר, השתדלתי להסביר בדיוק איך מארגנים ומסדרים. תמיד היה להם ציון טוב בעמודת 'סדר וניקיון' בתעודה, אבל בשום שלב הם לא למדו בבית הספר איך באמת עושים את זה. הם יודעים, למשל, שאת הארון שלהם כדאי לסדר כך שמה שהם הכי אוהבים ללבוש - שזה 20 אחוז מהבגדים שיש לנו - רצוי להניח ראשונים על המדפים. אני ממליצה לנסות. זה עובד!"

מדורת השבט של מנהטן

"איפה משכפלים פה מפתח?" היתה השאלה ששאלה דנה סיני יומיים אל תוך הרילוקיישן שלה בעמוד הפייסבוק "מאמאנהטן" - קהילה של עשרות אימהות ישראליות שהגיעו אל העיר הגדולה. 

היא היתה בת 38 כשהגיעה לניו יורק עם בעלה אלדד (44) ובתה תמרה, אז בת עשרה חודשים. שש שנים אחרי, סיני היא מנק"לית (מנהלת קהילה) של העמוד, שמונה יותר מ־2,500 אימהות ישראליות שעברו עם משפחותיהן לניו יורק ומבקשות להיוועץ, לתמוך, לפעול, לחבר, להיות שם זו בשביל זו. בשנה שעברה אף הוטסה עם שותפתה, אביה הלפרן, מטעם מטה פייסבוק לכנס מובילי קהילה בינלאומי בסן פרנסיסקו, והן היו הישראליות היחידות בכנס המושקע. 

"את קודקודי פייסבוק לא עניין שבקהילה הזו יש רק 2,500 נשים. מה שהיה חשוב להם זה היקף הפעילות ורמת ההשפעה שיש לקבוצה, מה שמכנים באנגלית 'מדד האינגייג'מנט'. מאז אני מוזמנת להרצות בפאנלים, לומדים מאיתנו ומתייעצים איתנו, ויש לנו השפעה על תהליכים שמתרחשים בפייסבוק. זה סוג של מנהיגות חדשה, וזו גאווה ממש גדולה".

"מקדישה לקבוצה כמה שעות טובות ביום". סיני // צילום: אביה הלפרן

סיני גדלה בתל אביב לאם חד־הורית ולמדה טיפול בפסיכודרמה. "אני חושבת שאי השלמות הזאת שהיתה במשפחה שלי מניעה בי משהו שגורם לי לרצות לחבר בין אנשים ולייצר להם סוג של משפחה או תחושת שייכות. מה שהכי חשוב לי בקהילה שלנו הוא שהאימהות ירגישו ביטחון באימהות שלהן ובמי שהן כשהן נפרדות מהמשפחה הגרעינית בארץ. 

"זה אחרת להיות הורה ברילוקיישן. אנחנו גדלנו עם ערכים אחרים, עם תפיסות אחרות. פה הכל שונה: מערכת הבריאות, החינוך, אין דבר כזה 'שימי מים לקפה, אני באה עם הילדה', אלא צריך לקבוע 'פליי דייט' חודש מראש. לילדים פה יש לוח זמנים שכולל חוג משפטים, חוג 'איך לעמוד על במה בברודווי', ואני לא מצליחה להפגיש את הבת שלי עם חברות מבית הספר שלה. 

"מהר מאוד הבנתי שפייסבוק מקצר לי את מרחק הגעגוע לישראל. אני שלמה מאוד עם המגורים בניו יורק, אבל הגעתי למקום שאני לא מכירה בו נפש חיה, לא מבינה את החוקים, והרבה מרכיבים מהותיים בזהות שלי התבטלו פה. היא נבנתה מחדש, מאפס".

איך הגעת לנהל את הקהילה?

"יש הילה גדולה מאוד סביב הרילוקיישן לניו יורק, ואז באים לכאן והכל ענק וגדול ואפשר להרגיש קטנה מאוד וללכת לאיבוד בתוך זה. מתוך הצורך שלי להכיר עוד אימהות עם אותן התמודדויות, שאלתי הרבה שאלות ב'מאמאנהטן': לא הצלחתי להבין את החלוקה של העיר, לא הבנתי למה לעוגה 'הכושית', שהס מלתרגם אותה לאנגלית, אין טעם של עוגה כושית. 

"אחרי כחודשיים פנתה אלי נתי כץ־חורב, מי שהקימה את הקבוצה, ואמרה לי, 'דנה, אני רואה שאת מדברת פייסבוקית שוטפת. אני עוברת לעיר אחרת ורוצה להוריש לך את הניהול של הקבוצה'. 

"לקח לי זמן להבין שזה לא עוד משהו שעושים בפייסבוק, ושאני חייבת לדייק בכל מה שקורה בקבוצה, בחיבורים שאני עושה. מהר מאוד הבנתי שמי שמובילה קהילה, צריכות להתקיים בה התכונות הבאות: סבלנות, הכלה, אמפתיה, ארגון, ניהול אסרטיבי והפקה. 

"אני מקדישה לקבוצה כמה שעות טובות ביום, לעיתים צוללת אל תוך השעות הקטנות של הלילה. בודקת שהפוסטים יעלו כמו שצריך, שה'פיד' יישאר נקי מפוסטים פרסומיים, וכמובן יש מי שחולק איתי בנטל, אביה והדר בר זכאי. חשוב לי לדעת שגם אם אני עצמי אפסיק להיות המנק"לית, הלב שלה ימשיך לפעום".

אפשר להתפרנס ממנקו"ל שכזה?

"על ניהול הקבוצה אני לא מקבלת שכר, אבל אני יכולה להרוויח משיתופי פעולה עם חברות שמעניקות הטבות לנשות הקהילה. היום אני כבר מוזמנת להרצאות בתשלום, יועצת קהילות לעסקים, מעבירה סדנאות והרצאות איך לבנות קהילה שפועלת גם מחוץ לגבולות הווירטואליים, או איך לייצר תוכן שרלוונטי לנשים שלנו באמצעות שיתופי פעולה. 

"מעבר למנקו"ל אני קוראת לעיסוק שלי 'יזמת בתחום קהילות הדיגיטל' (Digital community entrepreneur), והבעל שלי, שיש לו עסק בתחום הבנייה, קורא לי 'קונקטורית', שזה די מסכם את כל מה שאני עושה בתכלס.

"מאמאנהטן התחילה כקבוצה, לא כקהילה, וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות בלי לדעת שזה מה שאני עושה. כדי שקבוצה תהפוך לקהילה, צריכים שיקרו כמה דברים: לתת תחושת שייכות ותחושת ערך. כששני הדברים האלה מצליחים להתקיים, קבוצה יכולה להפוך לישות חיה ופועלת ודינאמית ומשתנה. 

"היום מאמאנהטן היא מדורת השבט של כל משפחה ישראלית פה. היא מונה גם אימהות בניו יורק וגם בניו ג'רזי, נוצרים בה מפגשים מחוץ לגבולותיו הווירטואליים של פייסבוק, ואחד הערכים החשובים בה הוא קיימות. אנחנו מעבירות בגדים, פרטי ריהוט וכלי בית אחת לשנייה. 

"נשות מאמאנהטן מסייעות בכל צורך שמתעורר, החל משאלה על משאבות הנקה ועד חיבור לעמותת 'My Child's Cancer' שהקים אבא ישראלי לשעבר, עודד גרינשטיין, והיא מלווה משפחות של ילדים חולי סרטן ישראלים שמגיעים לטיפולים בארה"ב".

ומה עם האבות?

"אחת לכמה זמן אנחנו שואלות את עצמנו מה הגבולות שלנו, והשאלה 'למה אין אבות בקבוצה?' עלתה הרבה. בשביל אבות שרוצים להיות פעילים פתחנו קהילה נוספת בשם 'ועד הורים', והקהילה הזו נותנת מענה לכל מי שעתיד לבוא לניו יורק ורוצה לדעת איך, מה ואיפה".

hagitr@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו