אחי הקטן מתחתן ואני לא מבינה איך זה ייתכן. מה זאת אומרת מתחתן. אתה ילד, אתה עדיין בגן, הרגע נולדת! זאת עבירה על החוק להתחתן כשרק נולדים! נכון שכבר יש לך דירה משלך, תואר, עבודה, מכונית וכלב, ועדיין, אחי הקטן, אסור לך להדליק לבד את הטלוויזיה! מה פתאום אולם ומגנטים. איך אתה יכול לעמוד מתחת לחופה ולשבור את הכוס, כשאני יכולה להעלות אותך איתי על קו 4, בדרך לקנות פלאפל בעיר, ולא לנקב עליך בכרטיסייה, כי אתה עוד לא בן 5.
נכון שאתה בן 27. ושאני בגילך הייתי אמא לילד, ועוד אחד בבטן, נשואה שבע שנים, ובטוחה שאני מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים - אבל מה זאת אומרת מתחתן, ילד. איך אתה יכול להתחתן ועדיין אסור לך לחצות את הכביש לבד וצריך להביא אותך, יד ביד, מגן מרגלית הביתה, כמו שהייתי עושה כשאמא היתה מאחרת. איך אתה יכול להתחתן אם צריך להכניס בשבילך את הפיתה־פיצה לטוסטר־אובן, שלא תקבל כווייה.
אני זוכרת שנולדת, אחי הקטן. אני הבכורה ואתה הצעיר. 14 שנים מפרידות בינינו ועוד שלושה אחים. הייתי בסוף כיתה ח' כשנולדת, והתביישתי שנולד לי אח. לכל החברות שלי היו אחים חיילים ולי היה אח תינוק. אחר כך גם קראו לך בשם קצת מביך, שם של זקנים שיושבים במושב הקדמי של האוטובוס, שאין לו שום קיצור מדליק. אבל אף פעם, אף פעם, לא התביישתי בך. ככל שגדלת, כך הייתי גאה בזה שאני אחותך.
את השגיאות והניסויים ביצעו עלינו, הגדולים. כמו בפנקייק, הסבב הראשון לא יוצא משהו. אז הרווחת הורים מנוסים יותר, ויצאת הטוב מכולנו. אתה בן 27 ואני בת 41. אתה חילוני ואני דתייה. אתה צמחוני מטעמי מוסר ואני אוכלת בשר מטעמי עצלות. אבל נצרבנו באותו תנור. יש לנו אותו הומור, ואותו טעם, ושנינו לא סובלים ללכת בנעליים בתוך הבית. נכון ש־14 שנות פער הפכו את ילדותנו לשונה, אבל נפלנו לאותה משפחה משוגעת ומבולגנת, וקיבלנו כמעט אותם קלפים.
אחי הקטן והנפלא מתחתן עם יפהפייה נפלאה, ושניהם מדגימים שבכלל לא נורא להיות צעירים. למרות שניבאו שמי שגדלו בתוך קופסאות אלקטרוניות של מחשבים לא יוכלו לנהל שיחה, אחי הקטן ואהובתו הם בני אדם אנושיים ומשובחים מאוד. וכמה שהם יודעים לאהוב. רק בנישואיי השניים אני רואה בועה שמסמנת שניים מול כל העולם. פעם לא היו לי עדשות כדי לראות. ואני רואה את אחי הקטן ואהובתו במעגל האור המשורטט סביבם, מוחשי כמו סליל צמר, וחושבת - מה עוד אפשר לאחל לילד הזה, שיש לו תבונה בשפע ואהבה בשפע.
***
הקשב, אחי שלי הקט, הקשב. הקשב אל העולם הזה, שלך, לך, קורא הוא בשמך. מדהים כמה השיר הזה מתאים לך, אחי שלי הקט. כשיצאתי מהבית לנישואיי הראשונים, אני הייתי בת 20 ואתה בן 6. בעצם, הזמן שבו חיינו יחד באותו בית היתה התקופה שבה על מפתן חדרך היו "צעצועים אלפיים". והנה על מפתן יומך משפחה משלך, ותכף אתה אבא לילדה ברוכה עם אודם בלחיים, או לתינוק עגול בעגלה.
איור: בת-אל בן חורין
הקשב, אחי שלי הקט, הקשב, אם תואיל להקשיב. הנה טיפ לתחילת חייך כאיש משפחה: שים רגל על הגז. מה שאתה יכול לנקות מהשולחן מהר, תנקה. אל תמשוך את המשכנתא למקסימום, נסה לגמור עם זה מוקדם. רכז מאמץ בשנים קשוחות וקצרות. תצמיד ילדים. לא הכל תלוי בכם אלא בביולוגיה, אבל אם תביא אותם בצרור, ברצף, בספרינט בהול אל קצה ההר, תקבל גוש דחוס שמסתיים כשעוד יש לך שערות על הראש, ולא מלחמת התשה של 20 שנה. אם אתה חושב על תואר שני - זריז להירשם. תדחק גם את זה לחיים האינטנסיביים ממילא של זוג צעיר. אלו משימות שבגיל 40 כבד הרבה יותר לשאת.
ואם בענייני ידיים ורגליים אמליץ למהר - בענייני הלב והריאות, ממש לא. תהיה ישר עם עצמך ועם אהובתך. כשיצמחו ביניכם פתילות של צער, קוצים של כעס, או הכי גרוע: מִדְבָּר של כלום - דברו על זה, טפלו בזה, עם אנשי מקצוע, בלי שריון וחרב אבל עם נחישות של לוחמים. תזכור למה התאהבת בה ותגדיל את זה כל יום, כמו זום בעדשה.
תדברו על התהומות. זה מה שיהפוך אתכם לזוג, זה מה שישמור עליכם מליפול אליהן. אל תעזו להפוך להיות רק חברים טובים, ואל תעזו להישאר רק מאהבים. השילוב של חברים טובים ומאהבים ("דודי ורעי") זו הנוסחה. תרשו לעצמכם להגיד "לא" אחד לשני, כי מי שיודע להגיד "לא" באמת - הוא מי שיודע להגיד "כן" מכל הלב.
לכל אחד יש שטח מת. אזור שהוא בכלל לא מבין. תנסה לזהות את השטח המת שלך, ואת השטח המת שלה, ולהחליף שטחים - כמו אספני בולים. שהיא תלמד אותך את הדברים שהיא מכירה ויודעת, ואתה תלמד אותה את השטחים שלך. ויהי ביתכם בניין עדי עד. אלו הם ימיי ואלו הם ימיך, אלה תפילותיי, ואלה תפילותיך, כאן מול שתי עיניי, עוברים חייך וחיי.
***
לפעמים תורת חיים שלמה נתפסת בך ממשפט אקראי ששמעת במכולת או קראת בעיתון בהמתנה לרופא שיניים. אצלי זאת היתה ריקי, שכנה לשעבר. לא היה לי איתה קשר מיוחד. קפצתי כדי לקחת ממנה משהו, עם תינוק בעגלה ועוד אחד שדידה סביבי כמו ברווז. היא ביקשה מאחד מילדיה לעצור את משחק המחשב או לאסוף את הלגו. הילד הגיב בטרוניה וניסה להתווכח בדרך ילדית רגילה, כולל שאלת השאלות "אבל למה?", וריקי ענתה לו בשקט רך ונחוש: "כי אתה ילד ואני אמא, זה למה".
כי אתה ילד ואני אמא. ככה היא אמרה לבן שלה, שהתחמש לקראת ויכוח. הוויכוח לא נבט וכבר ננעל. בתור אמא צעירה, זה הפליא אותי מאוד. איך אפשר להגיד דבר כזה, להניח את ההיררכיה בגלוי, להפחית ממעמד הינוקא. חשבתי על המשפט הזה כמה שנים (בחיי). התעמתי איתו. התאמצתי להגיד אותו בלב, ואז נעלתי וזרקתי את המפתח לים.
אני רגישה למקום של ילדים בעולם, יכולה להרביץ למבוגר שלוקח לילד את התור בלונה פארק. גם אם הגלידות נמסות לי, לא אעקוף ילד בתור במכולת. הדרך הנינוחה שבה אמרה ריקי לילד שלה משהו כמו: אתה לא בגובה שלי, המילה שלי שווה יותר מהמילה שלך, ערערה אותי. היום אני יודעת ש"אני אמא ואתה ילד" היא תשובה ניצחת וחכמה. אחי הקטן והחמוד, אם אני צודקת ואתם רוצים ילדים בשנים הקרובות, זה הטיפ שלי: תהיו אתם הורים, והם ילדים, ואל תדלגו בין השניים.
מזל טוב, אח קטן.
emilya@israelhayom.co.il