מירי מחזיקה לי את המרפק ושולה אותי מהחבורה שליד פינת הקפה בסלון של ד'. חייבות לדבר, היא מכניסה את המרפק שלי בשלה. יחסית לסלון, במסדרון קר. אנחנו מצמידות עיניים לעיניים. היא פותחת ב"אל תשאלי", קוד לדרמה. אבל זה לא "אל תשאלי" של הרכילות הפופקורנית הרגילה. הפעם היא מעוכה. מורידה שק שקוף מהכתפיים שלה ופותחת אותו בפניי. כואב לה מאוד. העיניים שלה שקועות במיץ.
מירי היא לביאה חד־הורית. הבוסית שלה במשרד האדריכלות שבו היא עובדת, רות שמה, רות־התעמרות להלן, ממררת את חייה מאז שמעה שמירי ניגשה למכרז ממשלתי למשרה מסוימת כדי לשפר את תנאי עבודתה. רות־התעמרות לא מפטרת אותה - מה פתאום לפטר אם חד־הורית - אבל הורסת את נפשה באזמלים. עושה הכל כדי להפוך אותה למירי־מרירות. ומירי טובעת בעלבונות יומיומיים, עונה לכל ציפייה של רות שתיכשל - בכישלון ממשי. תמיד קיבלה מחמאות על העבודה. בתקופה האחרונה, כשהעיניים של רות מנמיכות אותה לגובה מעצור הדלת, מירי נכשלת שוב ושוב. גם מול הלקוחות היא דגל שהתנוסס פעם גאה והיום הוא מרוט ומלוכלך.
מירי לא יודעת אם ומתי תתקבל למשרה הממשלתית שאליה הגישה מועמדות. רק אלוהים יודע איך שמעה הבוסית על אותה הגשת מועמדות, כאילו הטופס שנשלח באתר הסתובב באוויר כמו נגיף הקורונה, ונדבק לשולחן המתעמרת. בינתיים, המתעמרת היא מקור הפרנסה היחיד שלה ושל ילדיה. ויום־יום מירי מוצמדת שם לרצפה, מטמיעה בתוכה שהיא כלום, וחוזרת אל הילדים נטולת כוחות.
עמדנו שם במסדרון, מחובקות כל כך חזק שלא ידעתי מי המחבקת ומי המחובקת. אני יודעת מה זו תהום, מהן מנהרות חשוכות. יודעת מה זה להיות מפרנסת יחידה. יודעת מהי בוסית שפוגעת לך בפרנסה מטעמים לא תמיד ענייניים (קרה רק לפני חודשים אחדים באחד המקומות שבהם אני מועסקת).
מניתי את כל הגידופים והחירופים שאני מכירה כלפי אותה רות־התעמרות, צרת עין ולב, שהפכה לצרתה של מירי. איחלתי לה את כל הקללות מפרשות "בחוקותיי" ו"כי תבוא". כיניתי אותה בשמות מעליבים. זה הרים למירי את מצב הרוח, אבל לא היה מספיק כדי להגן עליה ביום העבודה הבא וזה שאחריו.
הבנתי שאנחנו חייבות להכין לה קופסה. אל הקופסה הפרטית שלי, קופסת ברזל ותיקה, נכנסתי כמה פעמים בשנים האחרונות. אני זוכרת איך הקופסה עזרה לי לפני שנה וחצי. אישה מטורללת התחזתה אלי, התחזתה לחברה שלי, זייפה הודעות שכביכול נכתבו על ידי, הגישה נגדי תלונה במשטרה, פרסמה על אודותיי שקרים, גרמה לי נזקים שלא ישוערו. היא פעלה בשיטתיות, חמושה ככל הנראה בפוטושופ ובפרצוף תמים. אי אפשר להגיד שהיא מטומטמת. לא הכרתי אותה ואינני מכירה אותה. לא עשיתי לה כל רע. נפלה עלי שרירותית מן השמיים והפכה את חיי לסיוט מתמשך.
איור: בת-אל בן חורין
הקופסה היתה שם בשבילי. מספיק כאבים ומשברים עברתי בחיים האלה כדי לייצב בכל פעם את קירות הקופסה ולהכין אותה לבאות. תמיד יש באות (כרגע ממש יש באות שאני לא רוצה לפרט פה. עוד עונה בסדרת הדרמה של חיי).
זוכרים את אוהל הניילון האטום שהיה מיועד לתינוקות במלחמת המפרץ? "שמרטף" קראו לזה. אז הקופסה היא שמרטף כזה. אינקובטור. תיבה שאליה אפשר להיכנס בכל פעם שנגמר האוויר. אני מתיישבת בתוך הקופסה כשאני מרגישה מותקפת, בודדה, חסרת און, חסרת מושג לאן להמשיך מכאן. סוגרת עלי את המכסה ונושמת. הקופסה עוזרת לי לשרוד. איך מכינים קופסה כזאת, שאלה אותי מירי במסדרון. זה מה שהיא צריכה מול רות־התעמרות. כדי לא לספוג לתוכה את הנבזיות, לא לצאת מאיזון.
קופסה כזאת מכינים מרשימת הדברים שהם שלך, יישארו שלך, ושאיש לא יכול לקחת ממך. התיישבנו על הרצפה הקרה במסדרון. העיניים של מירי היו שטופות. מישהו הביא לנו כוסות חד־פעמיות עם מרק כתום והסתלק. כנראה ראו שם ביבשת הסלון שיש עלינו שלט "נא לא להפריע". התחלנו להקים קופסה. בפתקים בטלפון הנייד כתבנו מה יש למירי, יישאר של מירי, ואיש לא יכול לקחת ממנה.
***
תואר ראשון ושני? היא שאלה. הנהנתי. כתבנו. המשפחה שלי? הם אנשים שאין כמותם. הוספנו את המשפחה שלה, נמל של חום וחיזוקים. ההורים והאחים. אחר כך הילדים, כמובן. כתבנו את שמותיהם, אחד־אחד, וכמה שהם נפלאים ומוצלחים, כמה שהיא גאה בהם. מנינו עוד: כישרון הבישול שלה. היותה כל כך מסודרת. שמחת החיים שלה. היכולת שלה לראות בכל שרטוט את הדמיית התלת־ממד שלו. היצירתיות שלה כאדריכלית. היצירתיות שלה כאמא שמשכנעת ילד להיכנס להתקלח.
והספר שהוציאה לסבתא שלה, עם סיפור הצלתה מהשואה - מישהו יכול לקחת את זה ממנה? והשעות בחדר הלידה, העוצמה שבקעה ממנה כשהחליטה והצליחה ללדת בלי משככי כאבים - מישהו יכול לגעת בזה? את ארונות הבגדים המסודרים - רות יכולה להפקיע ממנה? את הזיכרון שלה למילים של שירים - רות יכולה למחוק? האנגלית שלי מצוינת! היא נזכרה, נכס שהוא רק שלי. הוספנו את זה לרשימה. ואת יפהפייה, הוספתי בעצמי לכתוב. ונשית. ומתלבשת מצוין. שום בוסית לא תיקח את זה ממך.
פאה אחרי פאה של התיבה קמה ועלתה. נשענו על קיר מסדרון וטייחנו עוד קיר בקופסה החדשה. קופסה לשעת מחנק. יצאה רשימה עם עשרות סעיפים. מירי הבטיחה לי שתשנן אותם. שבכל פעם שתרגיש שרות מצליחה לנגוס בה חלק, היא תיכנס לתוך הקופסה, תסתכל על קירותיה המופלאים, על התמונות שהדביקה מבפנים, ותרגיש שאין שום יד שיכולה לה.
***
הלוואי שיכולתי לכתוב את מה שמטריף את חיי. אני לא יכולה, וזה כשלעצמו מוסיף עוד משקולת. אחת החוויות האנושיות הקשות היא להיות מושתקת. כשאדם לא יכול לענות, להגיב - הקושי מתגבר. ועל אחת כמה וכמה בשביל אדם כמוני, שהביטוי הוא הנשימה שלו. אני נחנקת. לא סתם הסימון הבינלאומי של מוות הוא קו מאוזן על הצוואר, המקום שממנו בוקע הקול. ההשתקה קשה כמוות.
בתוך המגבלות האלה, של קושי אובייקטיבי ועליו משתיק־קול שמונע ממני לצעוק, אני יודעת להיכנס מתי שאני רוצה לתוך הקופסה. היא מרשימה, הקופסה שלי. קירותיה עבים ויציבים. עשיתי טעויות. פגעו בי. פוגעים בי. אבל לא ייקחו ממני את הכישרון, השמחה והאומץ; את הילדים, היצירות והספרים; את השידוכים שעשיתי. כשעצוב לי אני נכנסת לתוך הקופסה, ולא שומעת שום דבר אחר. יש דברים שהם שלי ואיש לא יוכל בם לגעת.
emilya@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו