כשהגעתי לאסוף את עודד מהגן באחד מימי השבוע, פגשתי קבוצת הורים מתגודדת מחוץ לשער הגן. שני הנושאים שעלו על הפרק היו איזה פרי יבש יביא איתו מחר כל ילד, ונגיף הקורונה, שהתפרץ או לא התפרץ באותו יום בשיכון בבלי בתל אביב.
זה היה נראה לי מוזר. נגיף שהרג כמה מאות אנשים בסין זה באמת מה שמטריד אתכם עכשיו, בשעה שאתם הולכים לארבע או לחמש שעות של מאבק נואש להביא את הילדים למצב שינה אחרי שהם ביצעו את כל המטלות? מצד שני, יש בזה גם משהו הגיוני - אחרי הכל, פאניקה נטולת כל היגיון היא משהו שדי מאפיין אותנו באופן כללי בתור הורים, ולפחות בנגיף הקורונה באמת יש אלמנט שהוא מסתורי ומאיים קצת יותר מנזלת.
ההורים בגן מקשרים אותי לתחום התקשורת, ולכן הם דרשו ממני תשובות ברגע שהגעתי. הסברתי להם שהסיכוי להידבק בנגיף כאן בישראל הוא קטן עד לא קיים - יצא לי לקרוא את זה איפשהו - ושגם מי שכבר נדבק ישרוד ככל הנראה את המגיפה. כיוון שכאמור הם באמת מחשיבים אותי לאיש תקשורת (זה מה שאני? הייתי מוכן לתואר הרבה יותר צנוע ולמעט יותר כסף), הם מיד חשדו שאני מסתיר מהם מידע, וגם שאולי יש לי אשמה, ברמה כזו או אחרת, בהפצת הנגיף בעולם.
בינתיים עודד יצא אלי בריצה. הוא החזיק ביד פתק שאומר שהוא צריך להביא איתו מחר קיווי מיובש. אני זוכר מהילדות שהיו תמרים, תאנים ואולי עוד פרי כתום אחד שתמיד היה נשאר על הצלחת (פפאיה?). אין לי מושג מה זה קיווי מיובש, ולמען האמת זה לא נשמע לי כמו הרעיון הכי מבריק בעולם, אבל אני יכול לשער שמדובר בעוד התקדמות מבורכת של האנושות שאותה אני לא מבין.
לקחתי את עודד ביד ופניתי לכיוון המכונית, כשאחד האבות הניח יד על כתפי: "בוא'נה, אם אתה שומע משהו על הקורונה, אל תשכח להודיע בקבוצה של הגן".
"ברור", אמרתי לו.
"אתה יכול לפנות אלי גם בפרטי", הוא הוסיף, מניח ככל הנראה שיש לי מושג איך קוראים לו. "זה מאוד מדאיג כל העניין הזה".
"כן", אמרתי. למרות שהדבר היחיד שהצלחתי לדאוג בגללו זה מאיפה לעזאזל משיגים עכשיו קיווי מיובש.
כשהגעתי הביתה, הקורונה עדיין היתה נושא השיחה המרכזי. נעמה היא קצת יותר גדולה מעודד, ולה כבר היו הרבה שאלות. אז הסברתי לה למה האנשים חובשים מסיכות, למה הם נשארים בבתים, ונראה לי שאת מה שאני בעצמי לא כל כך מבין הצלחתי להסוות די טוב, לפי הנוהל. אבל בסופו של דבר נמאס לי - דיברתי אל נעמה כמו אל אדם בוגר והסברתי לה שמה שקורה עכשיו בסין זה לא כל כך משמעותי לחיים שלנו, ושהיא צריכה פשוט לשכוח מזה וללכת לישון.
הנה קצת עובדות כדי שתוכלו לחזור להתרכז במה שחשוב: מנגיף הסארס הנוראי ששיתק את סין והעולם מתו בסך הכל 774 בני אדם. מנגיף הקורונה, נכון לכתיבת שורות אלה, בערך מחצית מהמספר הזה. משפעת מתים בין 290,000 ל־650,000 מדי שנה. מהפאניקה ומהבורות שלנו מישהו עושה כסף. עלינו. אני לא מתכוון להביא מחר שום קיווי מיובש לגן.