לפני שלוש שנים, בשלהי שנת 2016, נסעו ר' ואביו יגאל למסדר כנפיים של צוערי קורס טיס בחצרים. ר' עוד לא היה אז חייל, רק עבר בהצלחה את הגיבוש לטיס, וכמיטב המסורת בשנים האחרונות, הוזמן לטקס.
בדרך, דקות לפני הכניסה לבסיס, לקח ר' את הטלפון הנייד שלו והקליט הודעה מרגשת בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "אמא ואבא, אני מבטיח לכם שבעוד שלוש שנים אני זה שיעמוד פה על מגרש המסדרים".
סגן ר' (21) עמד בהבטחה. ביום חמישי שעבר הוא זכה לצעוד על רחבת המסדרים עם עוד 39 מחבריו ולהפוך באופן רשמי לבוגר קורס טיס מספר 179 במגמת נווטי קרב. אבל כשצעד על רחבת המסדרים והעיף מבט גאה לעבר משפחתו שישבה בקהל, חסר שם מישהו אחד, יחיד ומיוחד. אביו, בעצמו רב־סרן בחיל האוויר, שחלם על הרגע שבו יראה את בנו מסיים את הקורס ונפטר מסרטן הריאות.
"זה היה האירוע המשפחתי המשמח הראשון שאבא לא נוכח בו, מלבד החגים, שבהם החלטנו שאנחנו שומרים על שמחה", מספר ר', "אין לי ספק שהוא היה מתרגש מאוד, ואפילו מזיל דמעה. לא ידעתי איך אתמודד עם הרגע הזה. תוך כדי הטקס הבנתי שלצערי, אני כבר רגיל להסתכל על הטריבונות ולא לראות אותו שם. מרגע שהוא חלה, הוא הפסיק לבוא לביקורים בשבתות ולטקסים בסיום כל שלב בקורס, שאליהם מוזמנים ההורים. את הכנפיים שלי אני מקדיש לכל המשפחה, אבל במיוחד לאבא שלי".
האמא, אטי, מספרת שכבר בדרך לטקס היתה חנוקה מדמעות. "לא ידעתי איך ר' יעמוד במעמד הזה, כשאבא שלו לא שם איתו. שר הביטחון בנט הזכיר בנאום שלו את העובדה שאחד החניכים איבד את אביו במהלך הקורס. הוא גם סיפר שנתנו לר' את ההזדמנות 'לרדת קורס' ולהמשיך את הקורס מאותה נקודה במחזור הבא, אבל שיגאל לא הסכים בשום אופן.
"באותו רגע כולנו בכינו, ואני הסתכלתי על ר', שעמד לבד על רחבת המסדרים, וכל מה שרציתי זה לעמוד מאחוריו ולחבק אותו. אבל הוא נשאר חזק. הוא המצטיין שלנו".
עם אמו, אטי // צילום: אריק סולטן
להגשים את החלום
אנחנו נפגשים יומיים לאחר הטקס בביתם שבהרצליה. בלונים בצורת כוכב קשורים בחוט לכיסאות בפינת האוכל, מעידים על קבלת הפנים שציפתה לר' כשחזר הביתה אחרי הטקס. על השולחן מונחים צעיפים אדומים, שעליהם הכתובת "עפים עליך, ר'", ולצידם קשתות צהובות לשיער, מעוטרות במחושי קפיץ שעליהם הודבקו כנפי טיס.
"בטקס כל המשפחה ענדה אותם", אומר ר', נבוך מעט מהמעמד ומההמולה שנוצרה סביבו, מלטף את גוצ'י, הפודל המשפחתי שלא מפסיק לקפץ סביבו.
הוא מתיישב מולי בג'ינס ובטריקו, שמשווים לו מראה של שמיניסט. להיות טייס בכלל לא היה החלום שלו, אלא של אביו.
"כשאבא התגייס, הוא רצה להגיע לקורס טיס, אבל נפל כבר בשלב הפסיכולוג. הוא גם לא אהב ללמוד, ולימודים הם חלק מאוד משמעותי בקורס. באיזשהו מקום אני מרגיש כאילו הגשמתי את החלום שלו, למרות שהוא אף פעם לא דחף אותי לזה.
"בתחילת הקורס, לפני שלוש שנים, ביקשו מאיתנו לכתוב על פתק כמה דברים על עצמנו ועל השאיפות שלנו. במסדר הכנפיים מפקד הקורס הקריא את הפתקים שכתבנו אז. אני כתבתי שמאוד חשוב לי לעשות שירות משמעותי ולהגן על המדינה, כמו שאחי עשה לפניי כששירת ביחידה מובחרת. זה מה שהניע אותי, וזה מה שהוביל אותי לטיס בסופו של דבר".
אם בוחנים את ההיסטוריה המשפחתית של ר', אפשר לראות בקלות שכילד שגדל במשפחת חיל האוויר, הבחירה בטיס היתה הדבר המתבקש והטבעי ביותר.
"מטוסים אף פעם לא היו משהו זר לי. ביטאון חיל האוויר היה תמיד על השולחן בסלון, ואהבתי לקרוא אותו. אפשר להגיד שבגלל התפקיד של אבא, חיל האוויר היה מאוד נוכח בחיים שלי מאז שהייתי ילד".
הוא נולד באוקטובר 98' וגדל בראש העין, בנם השלישי של אטי (58), מורה לעברית באולפן ומורה לאמנות, ויגאל, שעד שנת 2000 שירת כמפקד גף מטוסים בבסיס חיל האוויר לוד, בדרגת רב־סרן. אחותו הבכורה, בת 34, היא ארכיטקטית במקצועה. אחיו, בן 31, עצמאי בתחום המסחר המקוון. שניהם שירתו בחיל האוויר בתפקידים שונים.
בילדותו נחשב לילד שקט. "אחת המורות שלו תמיד אמרה שהוא לא משתתף הרבה, אבל החברה היא זאת שמפסידה, כי יש לו הרבה מה לומר", אטי מחייכת, "מורה אחרת תמיד היתה אומרת לו שהוא עוד יגיע רחוק.
"הוא היה מהילדים הסקרנים, ששואלים המון שאלות. היה לו חוש טכני מאוד מפותח. הוא מאוד אהב לבנות בלגו ולקרוא הרבה ספרים. היה לו בבית אקווריום, ופעם הוא המציא מכונה שמנקה את האבנים הקטנות שנמצאות בתחתית האקווריום. זאת היתה קופסה עם מנוע חשמלי וכף, שאוספת את האבנים הקטנות ומנקה אותן".
לפני שעלה לתיכון עברה המשפחה לגור בהרצליה. ר' למד בתיכון רוטנברג למדעים ולאמנויות ברמת השרון וסיים במגמת פיזיקה ומדעי המחשב. בשעות הפנאי נהג לשחק כדורגל וטניס.
בגיל 16 הוא נאלץ לעבור ניתוח בברכו בעקבות קרע במניסקוס, וכשסיים את ההתאוששות והפיזיותרפיה הצטרף לקבוצת כושר קרבי כדי להתאמן לקראת השירות הצבאי.
הקשר שלו עם אביו היה הדוק מאוד וכלל תחביבים משותפים כמו טיולי ג'יפים, שאליהם נהג לצאת לעיתים קרובות - לפעמים עם כל המשפחה, לפעמים רק עם אביו ואחִיו. את רוב השבתות היו מבלים בהטסת טיסנים, תחביב של האבא יגאל, שעבר בתורשה גם לשני הבנים.
"מאז שאני זוכר את עצמי, היינו הולכים להטיס טיסנים בשדות שליד קיבוץ עינת, ליד ראש העין. לכל אחד מאיתנו היה טיסן משלו. אני אהבתי להטיס טיסנים גדולים, להשתולל איתם ולעשות פעלולים, ואבא היה מטיס טיסנים יותר קטנים.
"ביום שישי היינו מכינים את כל הציוד של הטיסנים, מטעינים את הסוללות, ולפעמים אפילו מעמיסים הכל על הרכב כדי לחסוך זמן בבוקר. בגלל שאני יותר פדנט, הייתי דואג לארגונים, וגם כשאבא היה עושה את זה, הייתי עובר אחריו לוודא שהכל בסדר.
"בשבת בבוקר היינו קמים מוקדם, שותים קפה ונוסעים לשדות. בדרך כלל היינו מגיעים ראשונים. אבא אהב לפרוק את הרכב במנחת ולהרכיב את הטיסן בלי לחץ. תמיד היה באוטו פק"ל קפה, ואם היה זמן, היינו יושבים גם לשתות קפה בשטח.
"ההטסה של הטיסנים היתה חוויה מדהימה. לשלוט בכלי טיס מהקרקע, לגרום לו לטוס במהירויות גבוהות ולעשות תמרונים באוויר זה אדרנלין מטורף. כשהייתי מרגיש שאני מתחיל לפשל קצת בהטסה ושהטיסן מתרסק עוד רגע, הייתי אומר לו: 'יאללה, בוא נתקפל, צריך לפרוש בשיא'.
"אחרי כמה שעות של הטסה היינו חוזרים הביתה ויושבים לתקן את הנזקים שנגרמו לטיסנים. פעם אחת התנגשנו באוויר. היו פעמים שריסקנו אותם, אבל לרסק זה חלק מהעניין. כשהנזק היה גדול מכדי שיהיה אפשר לתקן, היינו קונים טיסן חדש".
"רציתי תפקיד משמעותי"
התחביב הזה הביא את ר' לבקש להתמיין לקורס הטסת כלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"ם), ובמקביל ביקש גם להתמיין לקורס טיס. תאריך הגיוס שלו נקבע לדצמבר 2016.
"תוך כדי המיונים לכטמ"ם הבנתי שאני יכול לעשות הרבה יותר מלהטיס טיסן. למרות שהיה לי הרבה ידע בזה, הבנתי שאני לא רוצה שהשירות הצבאי שלי יסתכם בהטסת טיסנים. רציתי תפקיד יותר משמעותי.
"שמתי לב שלא קיבלתי את הזימון לטיס, ולא הבנתי למה. פניתי למיט"ב, שאחראים לשיבוץ המתגייסים, ושם נאמר לי שהניתוח שעברתי בברך הוריד לי את הפרופיל ל־72, ושהניתוח הספציפי הזה הוא סעיף שפוסל השתתפות בקורס טיס".
ר' לא ויתר. העובדה שקורס טיס נמנע ממנו בגלל ניתוח בברך רק הכניסה בו עוד מוטיבציה. במשך חודשים היה מתקשר למיט"ב בכל יום ומבקש שיזמנו אותו לטיס, למרות הסעיף הפוסל. כשלא היה פנוי להתקשר, ביקש מאמו שתעשה זאת עבורו.
"ברגע שהוא החליט שהוא רוצה טיס, לא היה אפשר להזיז אותו מזה", היא אומרת, "בכל יום הוא היה מבקש ממני להתקשר ולנסות, אבל שום דבר לא עזר. זו היתה מלחמה בטחנות רוח.
"בסוף, כשתאריך הגיוס שלו התקרב, נעזרנו בקשרים שהיו ליגאל עם אנשים בחיל האוויר. בסופו של דבר, מי שנלחם איתו היה סמל מירפ"א (היחידה הרפואית האווירית). אחרי הרבה לחץ ר' זומן לוועדה רפואית ולבדיקה, ואחר כך הם הסכימו לתת לו להתמיין לטיס".
ר': "לא היה לי ספק שבסוף יאשרו לי להגיע למיונים, אבל תארי לעצמך כמה חבר'ה טובים הם מפספסים בגלל סעיפים פוסלים כאלה. כשקיבלתי את ההודעה, הרגשתי הקלה גדולה. אמרתי לעצמי, 'יאללה, אפשר להפסיק להתעסק בשטויות'".
אבא עזר לך להתכונן למיונים?
"בסימולטור היה לו פחות במה לעזור. שם, או שיש לך את זה או שלא. הוא בעיקר נתן לי עצות בכל מה שקשור לקבלת החלטות, וכל הזמן הדגיש בפניי שמעבר להכשרת טייסים, הקורס מיועד להכשרת קצינים. הוא אמר לי, 'תחשוב כמו קצין', וזה מה שעשיתי".
אטי: "יגאל אמר תמיד שהוא יעבור את המיונים עם יד קשורה מאחורי הגב".
באוקטובר 2016, אחרי ארבעה חודשים של מלחמות, ר' התחיל את המיונים לטיס ועבר אותם בהצלחה. בינואר 2017 התגייס והחל את קורס הטיס.
"בבקו"ם הייתי בהלם", הוא מספר, "לא הבנתי מה הולך להיות איתי עכשיו. אני זוכר שהצטלמנו יחד, כל המשפחה, אבל אין לי זיכרון של התמונה. מה שהכי זכור לי זה הסיפור של אבא, שכאשר הוא התגייס, אבא שלו לקח אותו עם הרכב לכניסה לבקו"ם, הוריד אותו ואמר לו, 'אל תהיה פראייר'.
"והנה, עכשיו אני עומד בסיטואציה הזאת. אמנם לא הורידו אותי בכניסה אלא ליוו אותי פנימה, אבל רגע לפני שנפרדנו אבא אמר לי בחצי צחוק, 'אל תהיה פראייר'. אני חושב שהצלחתי לא להיות כזה", הוא צוחק.
בדצמבר התחילו הטיפולים
ר' החל את הקורס, ואחרי אינספור שעות של הטסת טיסנים מהקרקע, לראשונה בחייו, זכה להטיס את הדבר האמיתי - מהאוויר.
"הטסה של טיסן שונה לגמרי מהטסה של מטוס, הרבה יותר ממה שדמיינתי. כשאתה מטיס טיסן אתה עומד על הקרקע ורואה איפה הטיסן נמצא ביחס לעולם. כשאתה מטיס מטוס, אתה לא רואה איפה אתה ביחס לשמיים ולקרקע. אתה צריך כל הזמן לבדוק ולהיות מאופס. יש כל כך הרבה פרמטרים שצריך להתייחס אליהם, כמו הגובה והמהירות וכוח ג'י. זה לא פשוט".
ביולי 2017, בחודשים הראשונים של הקורס, נפטר אלי, סבא שלו מצד אמו, בגיל 84, מאי־ספיקת כליות. "ר' היה הנכד הכי צעיר שלו, והם היו מאוד קשורים", אומרת אטי, "כשהמצב הרפואי שלו עוד אפשר לו, הוא היה בא איתנו לחצרים לבקר את ר'. זה היה חשוב לו, הוא היה מאוד גאה בו".
בנובמבר 2017 סיים ר' קורס קצינים, ואחריו החל את אחד השלבים הקשים בקורס טיס: שלב טיסות המיון (צ'קים) למגמות השונות. "זה שלב שבו טסים בכל יום, ובכל טיסה, אתה נמצא תחת זכוכית מגדלת. ואז אבא התחיל להרגיש לא טוב.
"במשך שנים הוא היה מעשן כבד, ופתאום התחיל להשתעל בלי הפסקה ומאוד רזָה. עלה החשש של סרטן, אבל הוא לא רצה ללכת להיבדק. אני חושב שבתוך תוכו הוא ידע וחשש.
"אחרי הרבה הפצרות שלנו ושל גיסתי, שהיא רופאה, הוא הסכים ללכת לעשות בדיקות. כשהייתי בערך באמצע צ'ק קרב, אח שלי התקשר אלי וסיפר לי שיש לו סרטן בריאות".
אטי: "הרופאים אמרו לנו ש'תפסנו את המחלה בדלת', כך שהיינו אופטימיים. חשבנו שהוא יעשה טיפולים וייצא מזה".
בדצמבר החל יגאל את הטיפולים. ר' עבר את צ'ק הקרב ואת שלב הניווטים והמסוקים, ואז קיבל את ההודעה שהוסב להיות נווט קרב. "העובדה שלא אהיה טייס היתה בהתחלה פגיעה באגו, ועם כל המחלה של אבא, עלו לי תהיות אם אני בכלל רוצה לעשות את זה. גם לא היה לי ברור לגמרי מה זה אומר להיות נווט".
הרגשת שאתה מאכזב את אבא?
"ממש לא. אבא מעולם לא נתן לי את ההרגשה שלהיות נווט זה פחות טוב. כל מה שהוא רצה זה שאהיה מאושר".
אתה חושב שהמחלה של אבא, בשלב כל כך קריטי בקורס, פגעה בביצועים שלך?
"אני חושב שברגע שאבא חלה, נכנסתי למוד הישרדותי. פשוט עשיתי הפרדה בין הדברים: כשטסתי, חשבתי רק על הטיסה, וכשהייתי בבית עם אבא, חשבתי רק עליו. בדיעבד אני יודע שאי אפשר באמת לעשות הפרדה. אפשר רק לצמצם קצת את רמת הרעש מסביב. לכן אני די בטוח שהביצועים שלי נפגעו.
"אבל אני לא חושב שבגלל זה הסבו אותי להיות נווט. כנראה זיהו שאני יותר מתאים להיות נווט, והיום טוב לי עם זה. להטיס מטוס דורש הרבה מאוד קשב. יש כאלה שזה בא להם באופן טבעי, ואצלי זה לא היה ככה. הייתי צריך להתאמץ מאוד כדי לגייס את הקשב הזה".
הטיפולים שעבר אביו של ר' לא הועילו. זה קרה בערך בתחילת שלב ההשכלה, שבו למד ר' לתואר ראשון בכלכלה ובמנהל באוניברסיטת בן־גוריון, במסגרת קורס הטיס.
"העובדה שהמצב של אבא לא היה טוב, ושלא הייתי שם כדי לתמוך בו, הקשתה עלי מאוד. זאת היתה הפעם הראשונה שביקשתי ללכת לפסיכולוג של בית הספר לטיסה, והוא הציע לי 'לרדת קורס' כדי שאוכל להיות עם אבא. המשמעות היתה שאעזוב את החברים שלי ולא אסיים איתם את הקורס, אלא אמשיך במחזור שאחרי, מאותה נקודה שבה הפסקתי.
"כשיצאתי הביתה סיפרתי לאבא שאני שוקל את האפשרות הזאת, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. אמר לי, 'שלא תעז. אם תעשה את זה, לא אסלח לעצמי'. היה לי מאוד קשה עם האמירה שלו, כי כל מה שרציתי זה להיות איתו בבית. לא רציתי לחיות אחר כך עם רגשות האשמה שלא הייתי לידו ברגעים האחרונים של חייו.
"אבא לא היה מוכן לוותר לי. הוא רצה שאסיים את המשימה ושלא אתן לשום דבר לקלקל לי את זה, גם לא למחלה שלו. רק היום, בדיעבד, אני מבין שבזה שהמשכתי את הקורס נתתי לו את התמיכה הכי טובה שיכולתי לתת. הוא זכה לראות אותי מתקדם, וזה עשה אותו מאושר. אני יודע שהוא לא היה סולח לעצמו אם זה היה פוגע בי".
אטי: "לפעמים ר' היה בא הביתה לסוף שבוע מקוצר, וכשרצה להישאר עוד, כדי להיות עם אבא שלו, יגאל היה מפציר בו בקול חלוש לחזור לבסיס. בשום שלב הוא לא נתן לו לוותר".
ר': "בכל פעם שהייתי יוצא הביתה, במיוחד בתחילת המחלה, הייתי משכנע את אבא לצאת מהבית ולבוא להטיס איתי את הטיסן. זה הצליח לי כמה פעמים, ואחר כך כבר היה לו קשה. אז הייתי בעיקר יושב איתו, מספר לו על מה שעבר עלי בקורס באותו שבוע, ומתייעץ איתו.
"הפרידה ממנו, אחרי סוף שבוע בבית, היתה קשה מאוד. זה נפל בדיוק על המקום הזה, שהרגשתי שאני לא נמצא איתו מספיק. ברוב המקרים אמא שלי היתה מחזירה אותי לבסיס בחצרים, ובהתחלה הוא עוד היה מצטרף, ככה הרווחנו עוד כמה שעות יחד. לפעמים, כשממש הרגשתי שאני צריך להישאר איתו ואמרתי לו שאבקש מהמפקד להישאר בבית כמה ימים, הוא מייד ביטל את הרעיון.
"לאורך כל הדרך הייתי אופטימי. האמנתי שהוא ייצא מזה, וזה גם מה שאמרתי לו עד הרגע האחרון. נאחזתי בסיפורי נפלאות של חולי סרטן שאף אחד לא נתן להם סיכוי, ובכל זאת הם ניצלו".
עם אביו, בילדותו. "מאז שאני זוכר את עצמי היינו הולכים לשדות להטיס טיסנים // צילום: אריק סולטן
אסון נוסף
באותה תקופה נחתה על המשפחה מכה נוספת. בעלה של אחותו נפצע קשה בתאונת דרכים, כשחצה כביש בתל אביב ונפגע מרכב חולף. הוא הובהל לבית החולים עם פציעת ראש קשה ושכב מורדם ומונשם במשך עשרה ימים.
אטי: "כשר' סיים קורס קצינים, אבא שלי נפטר. כמה חודשים לאחר מכן יגאל חלה. עוד לא הספקנו לעכל את העובדה הזאת, וקיבלנו את הבשורה על החתן שלי. כבר לא ידענו מה אנחנו מספרים לר' ומה לא. פחדנו שכל האירועים האלה יוציאו אותו מפוקוס".
ר': "הפציעה של גיסי קרתה בדיוק כשנשארתי שבת. אמא באה אלי לבסיס לספר לי. ההתמודדות לא היתה פשוטה, אבל הייתי חייב להמשיך".
ביום שישי, באמצע אוגוסט 2018, חלה הידרדרות במצבו של יגאל. "באותו סוף שבוע היתה שבת חינוך, והמפקד ביקש שאשאר בבסיס. אמרתי לו שהמצב של אבא שלי לא טוב, וביקשתי לצאת הביתה. במוצ"ש התקשרתי להגיד לו שהמצב גרוע, ושאני צריך להישאר בבית. אבא היה בטיפול בית, והוא הלך ונחלש. למרות שעד הרגע האחרון שמרתי על אופטימיות, הכינו אותנו שהרגע קרוב".
ביום שלישי בבוקר, 18 באוגוסט, שמונה חודשים אחרי גילוי המחלה וארבעה ימים לפני יום הולדתו ה־58, נפטר אביו של ר' בביתו, כשהוא מוקף באשתו ובילדיו.
"אני מעדיף לא לדבר על הרגע הזה", אומר ר', והברק בעיניו מעיד על סערת הרגשות שבה הוא נמצא גם היום, שנתיים לאחר מות האב.
אטי: "ברגעים האחרונים של יגאל ר' לא זז ממנו ועשה לו כל הזמן שיחות מוטיבציה. היה מאוד מרגש לראות איך הוא לא מרים ידיים לרגע. חודשיים לפני שיגאל נפטר נולדה לנו נכדה מהבן שלנו, כך שהוא גם זכה להיות סבא".
ר': "בשבת, במהלך השבעה, חל יום ההולדת של אבא. החלטנו שלמרות שהוא לא איתנו, אנחנו ממשיכים את המסורת המשפחתית והולכים למסעדה יחד. קמנו בבוקר והלכנו למסעדה בהרצליה, שהוא מאוד אהב. במקום לתת לו מתנות, הפרחנו בלונים.
"יומיים אחרי סוף השבעה כבר חזרתי לקורס וללימודים. אני יודע שחלק מההצלחה שלי ברגעים הקשים האלה קשור לעובדה שאנחנו משפחה חמה ומלוכדת. זה שהצלחתי לסיים את הקורס, ושיצאתי מזה בריא בנפש, לא ברור מאליו".
את נ', בת זוגו, פגש ר' לפני שמונה חודשים בצבא, "והיא כבר ממש הפכה לבת בית אצלנו. העובדה שאבא לא מכיר אותה נראית לי הזויה לגמרי. אני מרגיש את חסרונו כל הזמן, בכל דבר. מה שאני הכי מעריך זה את המשפט שהוא היה אומר לי, 'תעשה מה שאתה אוהב'. ואת זה אני לוקח איתי לכל החיים.
"לקראת סוף הקורס עשינו הסבה למטוס הלביא. זה שלב שבו לומדים על מטוס קרב ועל כל המערכות שיש בו. בגלל שאבא היה בגף הטכני, רציתי לספר לו על כל המערכות שיש במטוס. לרגע שכחתי שהוא נפטר, ורגע לפני שעמדתי להתקשר אליו, עצרתי את עצמי.
"מאז שאבא נפטר לא נגעתי בטיסן. אני חושב שיש לי עדיין מחסום, ואני לא מסוגל לעשות את זה בלעדיו. הרי זה משהו שעשינו תמיד יחד. אבל האמת היא שעכשיו, אחרי הראיון הזה, ממש בא לי להטיס טיסן. לפני שאבא חלה הוא התחיל לבנות טיסן, ולא הספיק לסיים אותו. אולי אני ואחי נסיים אותו ונלך יחד להטיס את הטיסן של אבא". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו