יום אחד בני, כל הסבל הזה יהיה שלך

לפעמים אני עומד מול הילדים שלי, אומר להם משהו שאבא אמור להגיד, רואה את המבט הזה שהם מחזירים לי, ופתאום נזרק אחורה לרגע שבו היה לי את אותו המבט, אפילו שכבר עבר מאז די הרבה זמן. כי בסופו של דבר, מתחת לכל מה שהעמסנו, כנראה תמיד נישאר הילד או הילדה מאז.

בכל פעם שזה קורה לי אני מצטער לרגע שאי אפשר להחזיר את הזמן. לא הייתי רוצה לוותר על נעמה ועודד, כבר התרגלתי לעסקה המורכבת הזאת ואני לא מביט לאחור. אבל לרגע הייתי רוצה להרגיש שוב את החופש של מי שלא מכיר דאגות שאינן רגעיות. הי, הצלחתי להחזיק ככה די הרבה זמן.

אני מסתכל על הילדים משתטחים על הרצפה ובוכים כאילו חרב עליהם עולמם, וכמה רגעים אחרי הם כבר מקפצים ועושים דברים שילדים מקפצים עושים, ומדובר בדרך כלל בדברים טובים. איפה מוטמן הכפתור הזה אצלנו? ככל שאני מעמיק פנימה, אני מוצא רק הכנות לעוד סיבוכים.

כשבת זוגי שאלה השבוע את עודד למה החדר שלו לא מסודר, הוא ענה: "כי אבא לא אסף". היא חשבה שזה קורע (היא תמיד חושבת ככה, מצידה שכל הטורים שלי יורכבו מפניני השבוע של הילדים). אותי זה שוב החזיר לפערים הלא הוגנים בין הדורות: למה זה כבר לא לגיטימי עבורי להאשים את אבא שלי בכישלונות שלי בחיים?

לכל הטורים של "קולו של אבא"

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

טוב, האמת היא שאבא שלי כבר ספג את כל מנות הסבל שאדם אמור לספוג מהצאצאים שלו, ועכשיו תורי. זהו סדר הדברים: הילדים נהנים ומתבכיינים, אנחנו סובלים וטוענים שהכל דבש, עד שלוחות החיים הטקטוניים זזים, וכולם מחליפים עמדה.

הילדים שלי, למשל, מקסימים. כשאני חוזר מהעבודה עם כאב ראש, חצי מעולף, הם נותנים לי עוד רבע דקה שלמה לפני שהם דורשים את ביצת ההפתעה. בסוף אני עושה את זה, אני חייב, וכשאני מסתכל עליהם אני מתנחם בזה שיש להם פרצופים ממש חמודים, ושגם הם יסבלו כמוני בעתיד, כשיגיע תורם לשאת בעול האבולוציוני.

מצד שני, כשאני חוזר תשוש ובמצב רוח רע מהעבודה, הילדים מוציאים אותי מזה די מהר. זה בעיקר כי אני משתדל להיות במצב רוח טוב בשבילם, אבל למי אכפת, העיקר שזה עובד. אני שוכב על הספה בסלון, נותן להם להשתולל על הבטן שלי (יש מקום לכולם), מסתכל עליהם מסתכלים עלי, ונאלץ להודות שהיה יכול להיות יותר גרוע.

זה היה אמור להיות טור בנושא אחר, ובסוף שוב כתבתי על האם שווה להיכנס להרפתקה הלא הגיונית הזאת שנקראת הורות. כמו שהבנתם, אני עדיין על הגדר. ילדים זה כמו סדרת טלוויזיה שכולם מדברים עליה: יש קבוצה גדולה שאומרת לך שאתה חייב לראות, שזה הדבר הכי גדול בעולם, ואם רק תחשוב להתלונן, הם יגידו שאתה רק צריך לעבור את הפרקים הראשונים, ושבסוף תתמכר.

ויש גם את המתנגדים, שיגידו לך לא להאמין להייפ. אני נמצא כרגע איפשהו בתחילת העונה השנייה, ואין לי עדיין הכלים לדעת. אבל אני כן יכול להגיד שהסדרה מעניינת, ושאפשר לראות את הפוטנציאל לעונות הבאות. נכון שבמבט לאחור נדמה שזה היה קצת יותר מדי קשה, אבל לפעמים יש סצנות, כמו על הספה, שאתה מוצא את עצמך אומר: "אה, על זה כולם מדברים".