היתרון במערכת בחירות שלישית תוך שנה

איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את סבב הבחירות השלישי. השמיים התקדרו, אבל מזג האוויר הפוליטי שקוף יותר; לא הייתי אומר בהיר יותר, כי האופטימיות היחידה גלומה באמירה של אחד הקיסינג'רים של המאה ה־19: המצב חמור אבל לא רציני.

עכשיו ברור שבחריץ הקלפי יתחרו על שיפוט הבוחר שני נושאים והם בלבד, וכל היתר הונאת הציבור: מנהיגות ומקומה של מערכת המשפט.

נושא המנהיגות המוצעת הוא החשוב והמכריע, משום שברגע האמת מדובר באיראן ובזרועות האויבים שהיא שולטת בהן. לא גיוס חרדים ולא תחבורה בשבת. לא ממלכתיות ולא פיוס בעם. וגם לא שכר מינימום ובנייה ציבורית לדיור.

בנושא המנהיגות התשובה היא חד־משמעית: ראש ממשלה מצליח, בעל כישורים מדיניים שלא היו בעבר לראשי ממשלה והם מכפיל כוח אסטרטגי למדינה, אבל יש לו חטוטרת של שלושה כתבי אישום בלתי מוכחים. מולו רמטכ"ל לשעבר שחוסר המנהיגות והיעדר הכישורים שלו כבר הוכחו בעברו הצבאי, והם ידועים היטב לשותפיו במפלגה.

גם תקופתו הפוליטית הקצרה של בני גנץ חיזקה את תחושת היעדר המנהיגות; אלא שעכשיו הבעיה חמורה יותר משום שתהליך קבלת ההחלטות שהתקבע בצמרת כחול לבן מבשר צרות. אנחנו יודעים את זה כיוון שהוא כבר גרם לצרות בכך שנמנעה הקמת ממשלת אחדות לאומית. "הקוקפיט" פירושו "חשיבה קבוצתית". לא רק שהיא אינה מחזקת את מנהיגותו של ראש המפלגה גנץ, אלא היא מכפיל־חולשה. זה חוסר מנהיגות שפוגש "חשיבה קבוצתית" והקומבינציה עלולה להביא לאסון.

ישראל כבר היתה שם קודם בהזדמנויות שונות בעבר. הידועה שבהן היא 1973. האליטה קובעת הלקחים מטעה כבר שנים את הציבור לגבי מה היה צריך להילמד בשיעור העקוב מדם של מלחמת יום הכיפורים. מדברים על החמצת השלום בין 1970 ל־1973. אבל הלקח האמיתי הוא - שמדינת ישראל יכולה לעבור בתוך יום או יומיים מתודעת שקט ושלווה (השלאגר הזכור של התקופה: "איזו מין שלווה, ולא עושים שום דבר / איזו מין שלווה ועוד שבוע עבר"), תחושת מעולם־לא־היה־מצבנו־טוב־יותר, למצב של קריסת תפיסת הביטחון וסכנה קיומית. 

התרחשו כבר שני אירועים שאותתו בבירור שישראל על סף המעבר למלחמה רבתי. האחד, בתקרית הגבול שארכה כמה שעות ליד אביבים בגבול הצפון; והשני הוא מתקפת טילי השיוט והרחפנים על הנפט הסעודי. האירועים הללו חדרו לתודעה של הצמרת הביטחונית, אך הפסיכוזה של השידורים והכותרות סביב הקרוסלה המפלגתית, מכניסה את הציבור לחדר אטום. האיומים לא ממש נקלטים.

מאחר שהמציאות לא מתחשבת בתיבות תהודה ובחדרים אטומים, הבחירה היא בין מנהיג חוקי ולגיטימי שהוכיח עליונות ברורה בכל מגזרי הממשל, ושולט היטב במערכה נגד איראן, לבין מנהיג ביטחוני חסר ניסיון, עם חוסר מנהיגות מוכח, הנתון בצבת של מערכת קבלת החלטות ירודה.

אין למה לחכות

אביגדור ליברמן ויאיר לפיד הם ההוכחה כי השיטה הדמוקרטית של "לשון המאזניים" חרגה מפרופורציה 

לדימוי של 1973 מתווספת הקונספציה. הפעם זה "רק לא ביבי". התנועה הזאת, לפסילה אישית של נתניהו, קיימת כבר הרבה שנים, אולי עוד מלפני שנבחר לראשונה כראש ממשלה. אבל מי שמוביל אותה היום זהו יאיר לפיד. 

לפיד פוסל את נתניהו ללא שום בסיס חוקי ונורמטיבי. הוא ממקם את עצמו כמגן מערכת המשפט מול נתניהו שנתפס לכאורה כמי שנלחם בה, אך למעשה הוא לא נלחם נגד מערכת המשפט אלא נגד שלטון המשפטנים והנורמות הקלוקלות שהתגברו על החוק עצמו.

כתבי האישום נגד נתניהו לא הוכחו. אין טעם להיכנס לתיאור המערכה הכבדה שנוהלה כדי להגיע עד הלום - דהיינו ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום. כדי למנוע פגיעה כל כך אנושה בסדר הדמוקרטי, נחקק החוק שלפיו ראש ממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט. החסינות היא חוקית ואף חיונית, בדיוק כדי למנוע את מצב השיתוק־למחצה שממשלת ישראל נתונה בו. 

ראש ממשלה שמרגיש שהוא חלש בגלל כתבי אישום שהוגשו נגדו, ואיבד את התמיכה הציבורית, ומהצד ממתינים מנהיגים אלטרנטיביים שהציבור מצפה להם, יכול להעדיף להתפטר. זה שמרדכי קרמניצר, כמה שופטי בית המשפט העליון לשעבר וקבוצה של כותבים פוליטיים בתקשורת חושבים ששלב האישום כמוהו כפסק דין, לא אומר שזה ההליך הנכון ואין בלתו. 

לכן, בשלב הנוכחי של ההליכה לסבב שלישי, כאשר מוסכם שהמשבש העיקרי היה אביגדור ליברמן, צריך להזכיר גם את יאיר לפיד. אי אפשר לקיים משילות בשיטה פרלמנטרית כשיש שתי לשונות מאזניים, ושתיהן עוסקות בחבלה ובשיבוש המערכת. 

למשטר פרלמנטרי יש הרבה חולשות במציאות החברתית־ביטחונית של ישראל. אבל הגורם המחליש והשלילי ביותר בשיטה זו הוא "לשון המאזניים". הדתיים והחרדים היו בעבר לשון המאזניים. הם ויתרו על המעמד הזה ובכך הוכיחו אחריות לאומית. עליהם אפשר לבנות ממשלות חזקות שיש להן מדיניות עקבית לפחות בנושאים הגדולים. 

באופן בלתי צפוי חשקה נפשם של הממלכתיים, הליברלים מטעם עצמם, להפוך ללשון מאזניים. אבל ההמצאה החדשה של ליברמן ולפיד היא לשון מאזניים שנשארה ממנה רק הלשון. בעבר, התפקיד המכוער נוצל לתכלית מסוימת ומפלגת לשון המאזניים הכריעה מי ירכיב את הממשלה. אז חיכו למוצא פיו של הרב ש"ך והיה למה לחכות. אצל ליברמן אין למה לחכות. הוא צבר כוח פוליטי שמנע אפשרות להקמת ממשלה. 

בציפייה דרוכה לאסון

הפחד של השמאל מזין את ההיסטוריה הישראלית כבר עשורים רבים, ואף פעם לא מסתיים בקטסטרופה

סוריה, במידה שיש בה שלטון, נשלטת על ידי המיעוט העלאווי. הם שולטים בכל מה שצריך להיאחז בו כדי להיות אדוני המדינה. והם מחזקים את עצמם בבריתות מכל הבא ליד. כשלכולם רע, הם לא משלמים מחיר. 

בישראל אין יסוד לפחדים של השמאל, אבל מי שיש לו שיג ושיח קרוב עם אנשי שמאל ולא בוויכוחים עקרים באולפנים או במדיה החברתית, יודע גם יודע שקיים שם פחד גדול. לצד מידה מסוימת של אידיאליזם, הפחד הוא הדבר האותנטי. פה ושם אתה שומע חשש שבנימין נתניהו ימיט אסון על המדינה. 

זה לא רציונלי, כמובן. מקור התחושות האלו זהה למה שהרגישו בבריטניה לאורך 11 שנות שלטונה של מרגרט תאצ'ר. "דומה היה שהמדינה כולה עברה למצב של חוסר שפיות לוהטת בכל הקשור לתאצ'ר ולתאצ'ריזם", נכתב לאחרונה בביקורת על ביוגרפיה ענקית שיצאה על מי שהיתה המנהיגה הגדולה ביותר של בריטניה מאז כיבה ווינסטון צ'רצ'יל את הסיגר האחרון שלו. 

לימין יש פחד רציני ורציונלי מהשמאל. כי הוא נתפס כחסר גבולות בנכונות שלו לנצל כל רגע פנוי למימוש הזיותיו המדיניות והביטחוניות. ראה סעיף ממשלת מיעוט התלויה ברשימה הערבית המשותפת. וכאשר השמאל מממש את הבטחותיו, תמיד מדובר בבכייה לדורות או לכל הפחות לדור אחד. 

אבל המעניין הוא שפחדי השמאל מתורגמים לפעמים לתשוקת הרס אפוקליפטית. לפני כמה שנים התפרסם ב"הארץ" ראיון קולקטיבי עם חברי "השמינייה" של מפלגת העבודה. כל מיני חברי כנסת ושרים צעירים שפרשו מזמן והיום הם בסביבות גיל 70, פלוס־מינוס. אחד מהם אמר במפורש שהוא מקווה שיתרחש אסון גדול, איזו קטסטרופה, שרק היא תחשוף את שגיונות הימין ושגעונותיו, ובעקבותיה תבוא ההתפכחות הגדולה והרוב הגדול יכיר בצדקת הדרך המדינית של השמאל.

פרופ' מנחם מאוטנר, שבתחומי המשפט והחשיבה החברתית הוא אחד האוצרות המהלכים בינינו, מבטא בתחום המדיני את אותה תשוקת הרס אפוקליפטית. הוא כמובן לא מייחל שזה יקרה, אבל בספרו "הן אפשר - סיפור מזרח־תיכוני עתידני", הוא פורס את האוטופיה העתידנית שלו על השלום בין ישראל לפלשתינים, אלא שבדרך אליה - ישראל נאלצת לעבור דרך גיהינום מלחמתי של דם ואש ותמרות עשן. אל תתייאשו מהטילים של חיזבאללה וחמאס, בסוף, אחרי קטסטרופה של אלפי הרוגים בעורף, נפתחת הדרך לשלום.

מאוטנר לא מאמין שבפוליטיקה הקונבנציונלית המוכרת, ניתן להגיע ל"סיום הכיבוש". סיום הכיבוש - שלום. אלו המושגים. גם הדיבורים הנשמעים אפילו מפי בעלי תפקידים רמים בממסדים השונים לגבי "התהליכים" המובילים לנאציזם, שייכים לטעמי לעולם הפחדים האפוקליפטי. בזמנו, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נשמעה טענה, שזה יהיה אסון אם ישראל תנצח באינתיפאדה. למזלנו האסון הזה קרה, והתשובה לפחדי השמאל היא: אל דאגה, שוב יהיה אסון - ולא תהיה קטסטרופה.

אל תרדו מהמסך

בין "האירי" ל"ג'וקר" - הקולנוע מציג יבול נדיר של סרטים איכותיים, שבין השאר בונים סיפור אמריקני חדש 

כבר שנים לא זכור יבול כזה של סרטים מעולים בשנה אחת. "האירי" של סקורסזה, "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, "ג'וקר", "פורד נגד פרארי", ובתור סגירת הרשימה "סיפור נישואים" של נוח באומבך עם אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון. השניים הללו הם מהשחקנים הבודדים שרק בשבילם כדאי לראות סרט.

דרייבר וג'והנסון ב"סיפור נישואים"

יש ויכוח אם את הסאגה הארוכה של "האירי" מוכרחים לראות באולם קולנוע או שאפשר להתבצר בכורסה ולראות בנטפליקס, על מסך הטלוויזיה. השורה בת האלמוות של פורטיס, "רד, רד מעל מסך הטלוויזיה שלי!" כבר לא אקטואלית. מי רוצה שדה נירו, פצ'ינו וג'ו פשי יירדו מהמסך? 

יש גרסה מלומדת שעדיף לראות בבית. בכל מקרה, "האירי" הוא מסוג הסרטים שמחזירים את חוויית הקולנוע של פעם. ובתור שכזה, אני מניח שבעבר לא הייתי מעלה על דעתי את האפשרות להסתפק בצפייה בבית בסרט כל כך גדול. אחת הסיבות שכן, היא שהסרט מעביר תחושה של אירוע קאמרי ולא מלודרמה רחבת יריעה. 

למי שתהה ב־45 השנים האחרונות: אל פצ'ינו שחקן טוב יותר מדה נירו, וזה נחשף בסרט הזה. פצ'ינו צמח כשחקן אופי, כפי שזה נקרא בזמנו, וגם כשהיה כוכב שיחק כשחקן משנה. דה נירו היה כוכב וכאשר זוהרו עומעם לא נשארה לו מספיק יכולת משחק נטו כדי להישען עליה.

כמות כזו של של סרטים איכותיים זכורה רק בשנים הגדולות של הקולנוע האמריקני מסוף שנות ה־60 ועד 1976. "איזי ריידר", "קאובוי של חצות", "חבורת הפראים". אלימות, תחרותיות, גבריות מהמודל הישן. וישנו קשר דורי: מלבד סרטו של באומבך, יתר הסרטים האלה מביטים אחורה לאו דווקא בזעם. זה מבט חף מנוסטלגיה, שלוקח בפינצטה קטעים משנות ה־60 או ה־70 של המאה הקודמת ובונה מהם סיפור חדש. 

"האירי" מתייחס לג'ון פ' קנדי ולאחיו כאל כנופיה יריבה, אולי כנופיה שהיתה בעלת ברית ובגדה. פצ'ינו בתפקיד נשיא איגוד נהגי המשאיות ג'ימי הופה רץ חזרה לבניין המשרדים שלו כדי להעלות מחדש את הדגל האמריקני לראש התורן, אחרי שהורד בעקבות רצח קנדי. "הם רצחו נשיא, מה זה בשבילם לרצוח נשיא של איגוד מקצועי?" מזהיר בכיר במאפיה. זו מלחמה שמתחילה בקרבות מלחמת העולם השנייה ונמשכת ברחובות אמריקה, כאילו כדי להגן על בית המשפחה. 

"ג'וקר" מפליא בכך שהפך ללהיט קולנועי שגורף יותר ממיליארד דולר, חרף היותו סרט דרמה אפל ללא כל צעצועי הקומיקס של גיבורי העל והפנטזיה המדע-בדיונית. זאת, בזכות הופעה של שחקן אחד, חואקין פיניקס. אבל זה גם הסרט היחיד מהיבול הנוכחי שלא אלך לראות בפעם השנייה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו