קניתי בקבוק רוטב לסלט. מזכוכית. מיועד להכנה, לאחסון ולהגשה של רוטב לסלט. בעל פייה מיוחדת לזילוף. בחנות לכלי בית מיותרים שבה ביצעתי את רכישת בקבוק הרוטב לסלט, פשתה באיבריי תחושה של בריאות חריפה. די לרטבים המוכנים, הבלתי בריאים! אקום מוקדם בכל בוקר, אכתוש שום, אסחט לימון, אמהל בגרגירי חרדל, אתן לרוטב "לנוח" במקרר. ומאחר שבקבוק כזה נח במקרר - אקרע חסות רטובות לתוך קערת עץ, אזרוק לתוכה עגבניות שרי, אפזר בחיוניות אגוזים קצוצים. כל זה כשאני בחולצה לבנה מגוהצת. האישה הרעננה שאהיה החל ממחר תחתוך כרוב ומלפפון ותזלף רוטב ביתי מתוך הבקבוק החדש.
המציאות היא, כמובן, אישה בפיג'מה שפותחת חבילת באפלות. טובלת לחמנייה בקופסת חומוס. מקלפת קלמנטינה מעל המחשב. ואוכלת את השאריות של הילדים. בקבוק הרוטב לסלט הצטרף כמוצג מוזיאוני לארון המטבח. המוצגים האחרים פינו מקום. עוד טרנד, נאנח הצ'יפסר.
פעם הצ'יפסר היה מוצר מטבח בסיסי. אחרי חמש שנים ללא שימוש על השיש הוא נכנס לחלק העמוק של המדף הרחב התחתון, ומאז הוא שם. ואז הגיע הסלייסר. לכל אחד היה סלייסר. אחרי חצי שנה הוא ירד מהשיש והצטופף במדף מעל הכוסות, ליד קוצץ עשבי התיבול שלא הספיק לצאת מהקופסה. והפרוט נינג'ה! אם אין לך פרוט נינג'ה אתה אדם עם ערכי כולסטרול גבוהים וחיי חברה מזעזעים.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אבל גם הנינג'ות יורדות אל המקום שאליו הלכו מסחטת המיצים הקשים, מכונת הפופקורן, המכונה להכנת ופל בלגי והסיר לבישול איטי. וכך הם שוכבים בחשכת המדף, חבורת פנסיונרים מכורח, מונהגים בידי אופה הלחם, ראש וראשון לממורמרים, צופים בבלנדר־מוט, היחיד שעוד רואה אור יום, מועך מרק כתום פעמיים בכל חורף, ושונאים את הבלנדר־מוט שנאה עזה.
גורל הגאדג'טים למטבח הוא כמעט תמיד כגורל הליכוני הכושר, אלא שעל בקבוק הרוטב לסלט אי אפשר לתלות בגדים. חשבתי על כמויות המכשירים המיותרים שמפרנסים את עיריית ירושלים בארנונה שאני משלמת עבורם, מאוחסנים בארונות. הטוסטר משולשים עוד יורק דם קטשופ על השיש, אבל מי זוכר איך מרכיבים את מעבד המזון בעל אלף הלהבים. למי אוריש את כל הזבל הזה?
• • •
המשפט הקודם נכתב בנימה משועשעת. בניגוד לדורות הקודמים, אנחנו לא נוריש לילדינו דבר מארונות המטבח שלנו או מארונות הבגדים. בעולם שבו אנשים משליכים חפצים כאילו היו קליפות של פירות, הנושא הנפיץ של ירושה מתייחס לנכסים שאי אפשר לטלטל, או רק לכאלה בעלי ערך רגשי. הצ'יפסר שלי אינו כזה.
לאחרונה פתחתי חרך הצצה לימים החמקמקים של אחרי מותי: כתבתי צוואה. עריכת צוואה היא סגולה לאריכות ימים, אמצעי לחיים שקטים בדיוק כמו ביטוח רכב, והיא אבן דרך בשביל הרומנטי לעבר חתונה בפרק ב'. אם לבני הזוג יש ילדים מנישואים קודמים, צוואה פותרת בעיות עתידיות ומרגיעה את ההווה.
כתיבת צוואה בגיל 40 היא ניסוי מרתק באחרי מות. האנשים היקרים לי יפגשו בחתימת ידי אחרי שאני לא אהיה פה באופן המוכר. הם יפתחו את המעטפה שמדבקה אדומה מחברת את שוליה כדי להבטיח שלא נפתחה קודם. יקראו את המילים שניסחתי, ובאופן משונה להבהיל, לא יוכלו להגיב לדבריי. או שיגיבו אבל שום וי כחול לא יופיע.
כתבתי אותה במשרד עורכי דין, בימים הלחוצים שלפני החתונה. הזמן שלקח לי להכריע ולנסח את כל סוגיות הרכוש שלאחר מותי היה פחות מהזמן שלוקח לי לנסח רשימת קניות שבועית. העניינים הכספיים המופיעים בה פשוטים למדי. מכיוון שאלך מכאן ערומה כמו שנולדתי, אעדיף לתת כמה שיותר לילדיי ביד חמה (כאישה חיה) ולא ביד קרה (כמתה). עם זאת, ובניגוד לקהלת, אני לא מודאגת מהאפשרות שכל עמלי הוא עבור מי שיבוא אחריי. אני חושבת שאני עושה את זה בשמחה.
תמונת העולם הממשיך להתקיים בלעדיי היא אוקסימורון: מפה שאני משרטטת אל מקום שאני לא יכולה להגיע אליו בעצמי. הסיפור המפורסם על חוני המעגל הוא שהצליח להציב אולטימטום לשמיים כששרטט מעגל בחול והודיע שלא ייצא ממנו עד ירידת גשמים. הסיפור הפחות מפורסם הוא שחוני הצליח לחדור, כנוסע בזמן, אל העולם שבו הוא עצמו כבר לא מתקיים.
המדרש מספר כיצד הלך חוני בדרך, וראה אדם שנוטע עץ חרוב. כשחוני התפלא על עיסוקו, שכן החרוב יישא פרי רק בעוד 70 שנה - ענה לו האלמוני שהוא נוטע את החרובים לדורות הבאים, "כשם שנטעו אבותיי לי, אטע אני לבניי". חוני, שהיה עייף משרטוט מעגלים בחול, נרדם והתעורר רק לאחר 70 שנה. כשהקיץ מהשנ"צ הארוך בהיסטוריה, מצא את נכדו של אותו נוטע, כשהוא לוקט מפירות החרוב.
• • •
הסוף של המדרש הזה נוגע בטרגיות של היעדר־היותך: חוני החכם נכנס לבית המדרש הראשון שראה. כשהצליח לתרץ כל קושיה שעלתה בבית המדרש, אמרו חובשי הספסלים שהם מרגישים ממש כאילו חוני המעגל יושב איתם. כשאמר שהוא חוני, איש לא האמין לו. מרוב צער, התפלל חוני וביקש את מותו. תפילתו, כמו במעגל הגשם, התקבלה. הוא מת מצער.
מדרש אחר נוגע ללב הוא הבבלי על משה רבנו שהקדוש ברוך הוא לקח אותו להציץ לבית המדרש של רבי עקיבא, וישב שם בסוף השורה השמינית, ולא הבין מילה ממה שנאמר. אלו כנראה הסיפורים העתיקים ביותר העוסקים בקפיצה בזמן והם חושפים את שבריריותנו: יום אחד נהיה בלתי רלוונטיים. קפקא הורה לשרוף את כל כתביו לאחר מותו, וטוב שלא הקשיבו לו.
אני לא נלחצת מלא להיות. לא מעניין אותי איך יקברו אותי (בכמה שפחות בזבוז מקום. קומות זה בסדר גמור). הרגע שבו עלו דמעות בעיניי היה רק הרגע שבו ניסיתי לדמיין את ילדיי בלעדיי. ניסיתי לנסח בכמה משפטים את צוואתי הרוחנית עבורם. ביקשתי שילכו בדרך הקרובה ביותר למה שהם מבינים כקיום מצוות. הבעתי תקווה שהן הבנים והן הבת יקבעו עיתים לתורה. שלא יריבו ביניהם. שיהיו אופטימיים. הוספתי את ברכת כוהנים היפה.
עריכת צוואה היא תרגיל בסדרי גודל של משמעות. זיקוק כל שצברת וכל שחשוב לך לכדי עמוד אחד או שניים. "אז נשבר אליהם לבבי הצוחק/ אז פרשתי עד קץ את ידיי/ ובחיתוך הברק נחשפו לי הרחק/ הימים שנותרו בלעדיי" (אלתרמן). נסו לכתוב צוואה. תראו איך מייד תרגישו אחראים ומסודרים. תראו איך מייד תרגישו צעירים ובריאים.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו