מיצהר תצא כליה

היישוב הדתי־לאומי הזה הוא שיאן תרומות הכליה מהחי בישראל. חבל שקיצוני הגבעות משחירים את שמו

מכל האנשים העושים טוב במרחב הישראלי, אני הכי מתפעל מאלה שתורמים כליה לאדם שאינם מכירים. ביושבי על כס מנחה תוכנית הבוקר אני מארח אותם לעיתים קרובות, אנשים שהחליטו לעשות משהו דרמטי למען זולת שלא פגשו מעולם, להעניק לו - או לה - משהו מהותי מגופם.

אני חייב להודות שאני לא רואה את עצמי עושה מעשה אצילי כזה, שעלול ברבות השנים לסכן את חיי, ואני קצת בז לעצמי על כך שרוממות הנתינה על לשוני, אך חיים של זולת איני מציל בגלל חשבונות על עתידי. התורמים האצילים האלה גורמים לי להרגיש אדם מוגבל, עם לב קטן, עם פנקסנות זעירה על עתיד דמיוני, בעוד ההווה של אדם אחר הנאבק על חייו מונח על כף המאזניים.

לכל הטורים של אברי גלעד

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

מכל התורמים בישראל בולט מאוד המגזר הדתי־לאומי, רוב התורמים באים ממנו. מתוך המגזר הזה מתבלט באופן ניכר יישוב אחד: יצהר. הוא שיאן תרומות הכליה מהחי בישראל. אותו יצהר שמושחר בתקשורת באופן תדיר, ובשבוע החולף - סביב האירוע המכוער של תקיפת אדם בן 80 שבא לסייע במסיק לתושבי הכפר הערבי בורין, ותקיפת חיילי צה"ל על ידי נערי גבעות משולחי רסן.

נערי הגבעות שגרים בהיאחזויות מסביב ליצהר ממיטים כליה תדמיתית על בירת תורמי הכליה. לא עוזרים הגינויים, ההתנערויות וההפגנות למען צה"ל של תושבי יצהר, שרובם המוחלט אנשים סופר־נורמטיביים וקצינים בצה"ל.

תיבת התהודה של התקשורת, המחפשת לנתק, להרחיק ולהשניא את תושבי יצהר על תושבי שאר המדינה, תמשיך לקשר בין קומץ צעירים ללא גבולות, שצריכים יותר מכל טיפול וחיבוק ומשפחה, לבין האנשים שלא צריכים שום הוכחה לעליונותם המוסרית כי היא חקוקה בגב שלהם, בדמות צלקת המספרת שכאן ניתנה כליה לאדם אלמוני, ללא תווית ותגית - אולי ערבי, אולי שמאלני, אולי אדם שהשתכנע שביצהר חיים מלאכי חבלה, עד שקיבל את הבשורה שמיצהר תצא כליה.

איור: שירה קורח

אני דוחה את מתנת שנאת האחים, המוצעת לי על ידי חלק מהכותבים, המדווחים ואנשי הציבור. אני מפריד בין תושבי יצהר לבין הקיצונים המתגוררים בגבעות מסביב, שגם הם, למרות מעשיהם הבלתי נסבלים הדורשים תגובה קשה וכלא משמעותי, אחים שלי.

גילנות

אחת התופעות הכואבות שבאפליית אנשים מבוגרים היא חוסר היכולת של אנשים מעל גיל 45 למצוא עבודה. אנשים שהיו יצרניים ומתפרנסים וחיים בסדר גמור, נפלטים בשנייה ממעגל העבודה ומוצאים עצמם מובטלים במשך חודשים ארוכים, עד שהם מגיעים לאיזשהו שפל שאינו תואם את כישוריהם, את ניסיונם ואת כבודם. 

הבעיה המרכזית של העידן שבו אנו חיים היא הארכת תוחלת החיים. אם בגיל 45 אנשים כבר נחשבים זקנים, אך אפשר לשמור אותם בחיים עד גיל 85 בקלות, יש פה 40 שנה של בעיה מתמשכת ליותר ויותר אנשים, שהגיעו לשיא תעסוקתי, אבל מסיבה כלשהי נפלטו ולא יכולים לחזור אל מעגל התעסוקה הראויה להם. זה גורם לעוני, לדיכאון, לבזבוז של כוח אדם משובח בגלל חישוב מוטעה של החברה.

לאפליה על רקע גיל קוראים גילנות, והיא סניף של גזענות. אבל בעוד לעבור גזע זה לא אפשרי, כשאתה מפלה על רקע גיל זה בטוח יעשה סיבוב פרסה ויפגע בך די מהר, כי השעון לא עוצר עבור אף אחד. המפלֶה של היום הוא המפוטר ה"זקן" של המחר. 

אומרים שכוח אדם מבוגר הוא יותר יקר ופחות מהיר. יכול להיות שיש בזה מן האמת, אבל מצד שני, זה כוח אדם ללא חופשות בגלל הריונות ולידות וזאטוטים חולים, ללא קפריזות וללא מעברים מהירים בין מקומות עבודה. זה כוח אדם נאמן ברובו, ממתן ומייצב.

המצב שבו שיא הקריירה הוא באמצעה ולא בסופה אמנם משרת את הצעירים, שיכולים לזוז למעלה מהר יותר, אבל כשהם עדיין מרגישים צעירים, ותעודת הזהות שלהם מדברת אחרת - מגיע המחיר, והוא כבד מנשוא. אבטלה ללא אפשרות לשוב לשכר ולמעמד שהיו רק לפני חודש, שבוע, יום.

שכנוע לא עובד. צריכה להיות התערבות בשוק. אני מציע תמריץ של המדינה, אולי שהמדינה תסבסד את תשלום הביטוח הלאומי על עובדים שנקלטים בעבודה מעל גיל 50, והמעסיק יקבל פטור. המדינה תחסוך קצבאות אבטלה, והמעסיק יחסוך הרבה כסף.

זכיתי להיות בן 57 ועדיין מועסק. אני מוקיר את העובדה הזאת. אני לא יכול לדמיין מה יקרה אם חלילה אפלוט איזושהי שטות ואפוטר. עולמי יקרוס, כמו גם כלכלת ביתי.

צריך לייצר תקווה חדשה לכל המובטלים כסופי השיער, שלא מצליחים להשתחל בחזרה לעבודה. העולם שייך (גם) לגילאי העמידה. 

מיחזור

בתור אחד שאיכות הסביבה חשובה לו, אני נבוך מכמות הזבל שמשק הבית שלי מייצר. אמנם בקבוקי שתייה קלה לא נכנסים אלינו הביתה, אבל כן נכנסים יותר ויותר מוצרים ארוזים בפלסטיקים משלל צורות ומרקמים, מאריזות הפלסטיק השקוף למיני ירקות ועד דליי פלסטיק ליוגורטים, וכמובן אריזות הפלסטיק של המזון המוכן משוקי האוכל החביבים עלי. 

כמה שמחתי שיום אחד הופיעו הפחים הכתומים ברחוב וקראו לי לשים את כל האריזות בהם. בדמיוני, מפעלי מיחזור ענקיים הוקמו, ובהם מופרד כל פלסטיק לסוגו, פוגש את אחיו, ויחד הם מותכים ומשמשים ליציקת מוצרים דומים לאלה שהותכו. עולם מושלם של מעגל סגור.

אבל מה עושים עם היוגורט שנשאר דבוק לדופנות המכל? עם שאריות הבמיה ממכל החצי ליטר משוק האוכל? יש שישמרו את הקופסה לשימוש מאוחר יותר, אבל אצלי בבית כבר אין מקום לעוד קופסה אחת. אז אני מוצא עצמי משרה אריזות עם תוויות נייר במים חמים כדי להוריד אותן, ושוטף אריזות חד־פעמיות מרובבות מזון כדי שלא ייפלו חלילה במיון במפעל המיחזור שבניתי בדמיוני וימצאו דרכן אל הפח הכללי ומשם להטמנה בנגב, שם יגורו עד בוא המשיח או 500 שנה, מה שיבוא קודם (סביר שהמשיח).

הלכתי לראות את מפעל המיחזור העצום בחירייה, לתפארת מדינת ישראל. מדהים. שם גיליתי שיש מכונות שמפרידות כל דבר מכל דבר, אבל אז, את כל הפלסטיק הן שמות במקום אחד. אין הפרדה של שקוף מכחול, אין הקפדה על אריזות עם תווית נייר ובלי תווית.

כל הפלסטיק שקרצפתי והשריתי ובררתי הולך למפעל "נשר" למלט ברמלה, שם הוא נשרף כדלק בכבשני אפיית הסלעים. פלסטיק הוא כידוע תוצר של נפט, ולכן בוער מצוין, ותבנית הנקטרינות שזה עתה נגמרה תזין בעוד יום את האש העצומה, השורפת אבני ארץ ישראל ומייצרת מהן בטון לבניית עוד מגדל בחדרה הירוקה. מעפר באת ואל עפר תשוב ממש.

כך, בביקור אחד בחירייה, התנקה מצפוני לגמרי. מעכשיו אני משליך אל הפח הכתום קופסאות עם שאריות, בלי לעשות חשבון בכלל. ואם שואלים בתנור של "נשר" מי העז לזרוק קופסית עם שאריות קינואה אל האש - זה אני. מה תעשו לי? 

avrigilad@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...