פחות בשר

האקלים משתנה במהירות. אפשר להכחיש, אבל זה לא יעזור. יכול להיות שארגוני שמאל שמטרותיהם מפוקפקות בוחשים בתחום ההתחממות הגלובלית, אבל יש סבירות גבוהה שמה שחזו המדענים אכן קורה. כדור הארץ נהיה טאבון, ואנחנו הפיתה. יש המנסים להשיק כל מיני תוכניות מרחיקות לכת, אבל הן לא יעבדו. אין שיתוף פעולה עולמי, ועד שכל העולם יעבור לאנרגיות רוח־שמש־קולרבי, כולנו נהיה מטוגנים משני הצדדים.

אז מה עושים? יש נתון אחד שלא מדובר מספיק. מַעֲבָר לתזונה צמחונית יוריד את הפליטות המזהמות ב־50 אחוזים לפחות. אומרים שאם נוריד רק 10 אחוזים מפליטותינו יהיה יותר טוב, ופה יש נתון שמסדר אותנו מכל הכיוונים. פשוט לעבור לצמחונות.

לכל הטורים של אברי גלעד

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"הו, הוא נכנס לנו לצלחת" אני שומע גל זעם עולה מן הבתים. ובכן, כן, נכנס לכם לצלחת, משתכשך ברוטב. זה מה שיציל את האנושות, כניסה לצלחות. מדע פשוט. המחיר הסביבתי של כריתת יערות כדי לגדל מזון לבעלי החיים, כמויות המים הנדרשות כדי לייצר קילו בשר אחד, השטחים, השפכים, האנרגיה - בגלל כל אלה, גידול החיות למאכל הפך לתעשייה המזהמת והמשפיעה ביותר על ההתחממות הגלובלית.

אז מה, לא נאכל קציצות? לא נאכל פרגיות? מה עם סיר הבשר? מה, אנחנו בעונש? אני לא אומר לא. אני אומר פחות. כמו פעם, בארוחת שישי. בחג. בשמחה. מי שבעל חיים מת משמח אותו, בכיף. עלה ושחט. אבל זה צריך להיות אירוע נדיר יחסית, כשבשאר הזמן אוכלים מזון מהצומח. יש היום מספיק תחליפים דמויי בשר, ועוד מעט יהיה גם בשר מלאכותי מתרביות מחיות שיגודלו במפעל שאינו מזיק לסביבה.

הבחירה כרגע היא פשוטה, והיא בחירה של האנושות יחד, לא של כל אחד בנפרד. האם אנחנו מעדיפים להיכחד, להפוך למשהו שפעם ימצאו שרידים שלו וינסו להבין איך נעלמנו, או שנוותר על תאוות הבשר הקבוצתית שלנו? האם אנחנו מעדיפים את בלוטות הטעם שלנו על פני חיי ילדינו ונכדינו? זאת הברירה, אין אחרת. כלומר, מי שמחליט שעדיף לו להמשיך לאכול כל יום בשר, בעצם אוכל את העתיד של ילדיו בלאפה.

האם ירים העולם את הכפפה ויציל את עצמו דרך מעבר לצמחונות - או שנמות מחום, עם הנקניקייה ביד?

נכים

אני מכבד חניות לנכים. חלילה לי להניח את ארבעת גלגליי על מקום ששמור לאדם המתקשה בתזוזתו. לאנשים שחונים בחניית נכים ללא תו אני שומר את הקטלניים שבמבטים, לפעמים גם מתערב ורב.

ועם זאת, קמו אנשים רבים שמצליחים להוציא תווי נכה, או שיש למישהו ממשפחתם תו כזה, ובאמצעות התו הם חונים בחניות נכים, ואחרי ששמו את רכבם בחניה הכחולה, מזנקים ממנו בצעד קליל ומדלגים למחוז חפצם בתחושה שזכויות היתר שלהם, המגיעות להם מלידתם, ממומשות במלואן.

בן אדם בעל תו נכה שחונה במקום ששמור לנכה ואינו נכה אמיתי, וגם אינו מוליך נכה בנסיעה הנוכחית, הוא בן אדם נכה רגשית. אמנם זאת נכות שזקוקה לטיפול, אבל חניה מועדפת אינה משפיעה עליה, אפילו להפך, מעצימה את הסוציופתיות עם תחושת "מגיע לי".

הטיפול שאני ממליץ הוא קודם כל גרירת הרכב המתחזה לחניון המשטרה והפקדתו שם ל־30 יום, כמקובל. ואז משפט, שלילת התו, ותשלום על הרמאות בכמה אלפי שקלים טובים. בזמן השעיית הרכב יוכל הנהג המניאק לעבוד כנהג הסעות של נכים, כדי לחוות את העולם מנקודת מבטם. שיהיה בכיף.

נאמר במשנה, סוף מסכת פאה: "כָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". פירוש אברי: מי שמתחזה לאדם עם מוגבלות כדי לקבל איזו הטבה, לא ימות לפני שיהיה לו מה שהתחזה לו. אצל ההודים קוראים לזה קארמה, והיא, כידוע, וואחד ביץ'.

האמת היא שלפעמים מצוקת החניה כה מרה, שאני אומר: קחו את שתי רגליי, אין לי צורך בהן, רק תנו מקום לאוטו לכל הרוחות והחניות. ואז אני רואה אדם נכה, וחושב על שלל מגבלותיו, ואפליותיו, וכעסיו על גוזלי מקומו, ומודה לאל שאני יכול עדיין ללכת רבע שעה מהחניה למחוז חפצי.

ואם אתם מאותם אלה שעובדים על המערכת וחונים בחניות נכים, ובעצם רגליכם שריריות וקפיציות ונכונות לכל טיול - אתם מרגישים איזו תחושת נמלול מתחילה ממש עכשיו? הקארמה עובדת.

אוזניות

בימים האחרונים פקדתי כמה פעמים את פארק הירקון בתל אביב אחרי הצהריים, במסגרת אימוני האופניים לבנותיי הקטנות. בכל פעם שהגעתי לפארק, האדמה רעדה 134 פעמים בדקה לצלילי מערכת הגברה אימתנית, שהקיפה את המקום בצליליה וסיפקה מוזיקה לריקודים לאיזה 100 אנשים.

נעמדתי ליד השלט הקובע שאין להשמיע מוזיקה בשטח הציבורי והתקשרתי לעירייה. אמרו: האירוע מאושר. שמחתי שהאירוע מאושר, אבל אני לא הייתי מאושר. כי בפארק אני מחבב שקט, המיית רוח בצמרות, יללת תן, ולא טכנו פרוגרסיבי, או איך שלא קוראים לתת־הסגנון שנוגן שם שבוע ברצף.

מכירים את המשפט "חיה ותן לחיות", המשמש כל מיני בריוני רעש כדי להצדיק את גזילת השקט של הזולת? אני אומר ההפך: תן לחיות, וחיה. קודם צריך אדם לדאוג לשלום שכניו, ואחר כך יחיה כאוות נפשו.

הכלל הזה הכי נכון בעיניי בענייני רעש: אין לפלוש עם הרעש שלך למרחב הקיום של הזולת. אתה לא עושה קריוקי במרפסת, אתה לא מפעיל בפקק תנועה מערכת עם ארבעה סאב־וופרים שמותקנים לך בבגאז', אתה לא משמיע את המוזיקה שלך בפארק כשיש בו עוד אנשים שלא בטוח שמתחברים לביט שלך. בשביל כל אלה נולדו האוזניות.

מסיבות אוזניות הן ההמצאה הכי מתוקנת שבאה לעולם בעשור האחרון. אתה רוצה לפורר לעצמך את בלוטת יותרת המוח עם באסים? שים אוזניות ולך על זה. עזוב אותי בשקט. ומאז שהומצאה ההמצאה המקסימה הזאת, גם באו לעולם האוזניות האלחוטיות, שנראות כאילו תחבת בדל סיגריה לאוזן, ויש ההולכים איתן מרגע יקיצתם עד שעולים על משכבם.

אז למה לא לשלב? רוצים להשמיע מוזיקה בציבור - פתחו ערוץ בלוטות' ציבורי, וכל דכפין ייתי וישמע. ואפילו כמה ערוצים בכל מקום. לא רוצים לשמוע עומר אדם בלונה פארק? יש גם ערוץ ג'ו עמר.

ככל שאנחנו מצטופפים עוד ועוד בארץ הפצפונת הזאת, חשוב לשמור על מרחב אישי עצמאי, נקי מפלישות של אנשים אחרים. האוזניות הן מה שיאפשר לנו לחיות יחד בלי לעלות אחד לשני על העצבים. בחזוני אני רואה מופעים, מסיבות, קומזיצים, קניונים, מוניות - כולם־כולם מאמצים את האוזניות כאמצעי להפצת מוזיקה, ובאוויר של ארץ הקודש קול דממה דקה, כמו בשעת מעמד הר סיני.

או שאני אקנה לי זוג אטמים טובים.