אור גדול מאיר הכל

הסתיו דרך שמשת המכונית העירומה פוטוגני להפליא. למה השמשה עירומה? כי עדיין לא המציאו את הטכנולוגיה המתבקשת שתקרין על הזגוגית את מילות השירים שמושמעים ברדיו. אני נוהגת בתוך קופסת המחשבות על קו חדרה־חרדה, כביש 1, או בין הרים וגבעות בשומרון, מזייפת ללא בושה - ובנוסף גם ממציאה מילים לשירים. אם היו כתוביות של המילים, אותיות על רקע שקוף, זה היה מסייע למניעת תאונות דרכים! הנהגים לא יורידו ראש לנייד, לא יירדמו, לא יסיטו מבט; הם ישירו שירים ויישירו עיניים. בינתיים אל תיקלעו למכונית שלי. 

האוטו נע. במושב שלידי נעלי העקב הלא נוחות, אריזות חטיפי גרנולה, דו"ח חניה. על הקרקעית מתגלגל אודם. גם בקבוק מים שהתחמם, מעוות חזות, מסתובב מצד לצד. עוד יש שקט. אני צריכה לבחור אם לנצל את זמן הנהיגה לשיחת טלפון או להאזנה לרדיו. אני מתכוננת נפשית: יודעת שאם אבחר במוזיקה, בתחנה אקראית, השיר יושמע אלי ורק אלי. 

תבדקו אותי. הרדיו שולח לכם מסרים שמימיים. תפתחו תחנה מוזיקלית כלשהי. תקשיבו למילים. נפלתם על השיר הנכון, בשורה הנכונה, בול בזמן? זה קטע. העולם ובוראו מדברים אלי ככה גם כשאני פותחת משהו בטלוויזיה כדי להניס אל יום אחר את רשימת המטלות שמחכות לי. מדהים איך תמיד מה שנפלתי עליו עוסק בחיי! בבית הכנסת, בכל שבת, ההפטרה כאילו נכתבה עלי ועל השבוע הספציפי שעבר עלי. האם ייתכן שהפרק הזה נבחר כהפטרה רק עבורי? או נכתב בדיוק למידותיי?

לכל הטורים של אמילי עמרוסי

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

כנראה זה לא מלאך שמשגר אלי מסרים נבואיים. קוראים לזה רפלקציה. כל מה שאנחנו קולטים מן החוץ הוא השתקפות או הד של מה שיש לנו בפנים. שומעים מה שאנחנו רוצים וצריכים לשמוע; רואים מה שאנחנו מחפשים וזקוקים לראות. ולכן קלפים טיפוליים הם קסם שתמיד עובד: הקלף שתרים יטלטל אותך בעוצמתו מתוך רלוונטיות למצבך הנוכחי. אבל כל קלף היה מטלטל אותך, כי בכל ציור היית מוצא אות מדויק לסימן השאלה שבך. 

• • •

אז אמרתי "שלוש, ארבע ו...", יודעת שתכף יתחלפו רחשי המנוע והמזגן בצלילים, וגלגלתי למעלה את כפתור הווליום על רשת ג'. יאללה אלוהים ומלאכי השרת, נראה איזה מסר תשלחו אלי עכשיו. שיקוף פנימי או השגחה פרטית, שירים אכן מכוונים אותי למה שאני זקוקה לו. 

שלחו את אמיר דדון. "אור גדול מאיר הכל", הלם דדון לתוך העורק שלי. נכון. אור פתאומי. אני בתוך בחירה והיבחרות שכולה מוארת. בתוך הכנות לחתונה שנייה אחרי שנים של שיעורים קשים, קורס בזחילת חושך, קורס בקריסה. הדיבר שנשר מעשרת הדיברות הוא "זכור את אשר עשתה לך הבדידות" כתבה גילית חומסקי. אתה אף פעם לא יודע מתי תיזכר בזה. 

ואז דדון לוקח נשימה עמוקה ומגיש את המסקנה: "להתחיל הכל מהתחלה, כמו לנשום בפעם הראשונה, אני כאן, אני לא מתבזבז יותר". 

באמת, להתחיל הכל מהתחלה? והרי זוגיות שנייה עם ילדים זה לתפור טלאי על טלאי. כשבית המקדש השני עמד על תילו בירושלים, היהודים התאבלו על בית המקדש הראשון. גם אם בנית בית שני והצמדת את עברי התהום, את הלהבות שאכלו בבית ראשון אי אפשר לשכוח. 

בבריכה בקיץ שוחחתי עם אישה זרה. בגיל 65 התאלמנה ממי שליווה אותה כבן זוג מגיל 16. מעולם לא הלכה לסופר לבד, רק איתו. בסוף השבעה שאלה את כלתה איך מחליפים ציפית לכרית: תמיד עשו זאת יחד, הוא מחזיק את הכרית, היא מלבישה את הציפית, כמו עוטפת ראש של ילד בכובע. וכעת היא לא יודעת איך לצפות כרית. 

זה כבר לא יקרה לי. השרוטים, השבורים, המלוטשים, יודעים להלביש ציפיות לבד וגם להוריד ציפיות מהעולם. אין הרבה סיכוי, למשל, שנחגוג חתונת זהב. אנחנו באמצע החיים. אחד מאיתנו כבר לא יהיה פה כשנציין 50 שנים לאהבה. באלבום החתונה השנייה שלנו לא ידפדפו ילדים ונכדים משותפים (מי ידפדף בו, בעצם), כי שנינו הורים לילדים מקסימים מבני זוג אחרים, שמספרם יחד ממלא אוטובוס. 

והכל כל כך שונה בחתונה שנייה. בפרק א' מביאים את הבחור להורים, בפרק ב' - מביאים אותו לילדים. הילדים שלי מכירים את בן זוגי זה שנתיים. הנה מדגם מתוך התגובות שלהם לאירוסיי: תעשו חתונה גדולה! תעשו חתונה קטנה! תזמיני את אבא? אני לא בא לחתונה! אני רוצה להיות שושבינה! אני מזמין את כל הכיתה שלי לחתונה! אל תגלו לאף אחד שהתחתנתם! את תלכי למקווה? הלכת למקווה כשהיית נשואה לאבא? את הולכת למקווה היום? את מביאה את עומר אדם להופיע בחתונה?

רוצים אח קטן! לא רוצים אח קטן! אוי ואבוי, אמא שלנו תהיה אשכנזייה! יקראו לך בשם משפחה אחר משלנו? יהיה אסור לך אורז בפסח כשלנו מותר? מה יש לך בבטן, תינוק או תינוקת? אין תינוק או תינוקת? אז למה את מתחתנת? את מתרגשת? תלכי עם מטפחת כמו המורה קרן ודודה אורלי? רק אל תהיי אשכנזייה, פליז. 

וזה עוד כלום לעומת השאלות התמימות ששואלים מי שאינם חלק מקהילת הגרושים ולכן לא מבינים את מורכבות החיים שלנו, את החיים המפוצלים של ילדינו. כן, אני מתחתנת ונגור בבתים נפרדים. כן, כולל משק בית כלכלי נפרד. שנינו מגדלים ילדים בקרבת ההורה האחר שלהם, 60 קילומטרים מפרידים בינינו. כן, אני מתחתנת ועדיין בחלק מהשבתות אעשה קידוש לבד. וכמו שלילדים שלי יש שני בתים והם ישנים בהם לסירוגין, גם אני אהיה קצת "ילדה של הורים גרושים" - ואנוע בין הבית שלי לבית של בן זוגי. וכשהילדים יגדלו, נחבור לבית אחד. 

אז למה להתחתן עכשיו? כי אני רוצה לדמיין את הפנסיה, לדעת עם מי אני הולכת להזדקן. וכי דרושה הצהרה על הברית. שלא יתבלבלו בקלסרים בשמיים. שיידעו שהוא האיש שלי לעולם הזה ולעולם הבא. וכי כיף גדול להתחתן. 

אבל למי יש זמן לזה. משעשע שכולם שואלים איך זה להיות כלה ואיך ההכנות. בפרק א' ההכנות לחתונה ארכו חצי שנה. התהלכתי בין חנויות לקנות שמלות לשבע ברכות־שבת כלה־שבת חתן, הלכתי לתסרוקות ניסיון, קניתי מצעים וצלחות, בחרתי להקה, שבועיים חיפשתי תחתונים לחתונה. 

ואילו כעת: אני עובדת פול טיים, ומגדלת ארבעה. איזה הכנות לחתונה ואיזה נעליים. אני מתחתנת בעוד חודש וטרודה בכתבה למוסף חג, מעבירה הרצאות, לוקחת ילדים לרופא שיניים. בבוקר החתונה אשטוף כלים, בערב לפני אעשה עם הילדים שיעורים, מהחתונה אחזור לכביסה ולטיגון שניצלים. רק חסר לי להיות כלה שנדבקה מהילדים בכינים. 

אז "להתחיל הכל מהתחלה"? יותר דומה לציור על דף מלא מחיקות. ובכל זאת, "אור גדול מאיר הכל, ויותר כבר לא צריך לשאול, אני בא ללמוד ממה שטוב, ולחיות".