לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי כדי לזהות את הבחור הצעיר במדים, שהתיישב מולי בבית הקפה, אף על פי שפגישתנו האחרונה התרחשה לפני 25 שנה. הייתי אז כתבת במקומון חיפאי, שבאה לראיין הורים לילד בן 8 שעבר התעללות בכיתתו. הסיפור הזה נגע בפחדים ובחרדות שלי כאם צעירה.
הראיון הראשון הוביל לקשר שחצה את גבולות המראיין־מרואיין. רציתי אז לא רק ללוות בכתבות מעקב את רחל וגי סוויסה, ההורים, אלא לנסות לעזור להם בכל דרך אפשרית. דמותו של הבן, ז'אק, לא משה מעיניי. ילד יפה תואר, עדין, צנום, כבוי עיניים, צמוד להוריו. ילד רגיל, שביום בהיר אחד, בקיץ 1993, הפסיק לדבר. שתיקה שנמשכה שבע שנים.
הבחור במדים בבית הקפה דווקא דיבר. מילותיו היו מדודות, שקולות. טראומת העבר אופסנה במגירות שננעלו, הזיכרונות נוערו בזהירות, והוא נוגע־לא נוגע בדבר הכואב ההוא. החיים מבחינתו ממשיכים כרגיל. ככה אולי נראה ריפוי.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
ולכאורה, חייו רגילים לחלוטין. הוא בן 33, נשוי פלוס שלושה בנים (בני 7, 4 ושנתיים), רס"ר בצבא קבע, עוזר לקצין שלישות חטיבתי. אף אחד בבסיס, ואפילו לא במשפחתו המורחבת, לא ידע עד עכשיו על החור השחור בעברו.
"רציתי להתרחק מזה", הוא אומר. "כשאני שומע על התעללויות בילדים, זה מכווץ אותי. כל כך קשה לי, שאני מעדיף לכבות את הטלוויזיה".
האם, רחל (62), מספרת ששמה בארגז גדול את כל המסמכים, הדיסקים וקטעי העיתונות על הפרשה, ולפני כמה שנים העבירה אותו למחסן. רחוק מהעין, רחוק מהלב. "נותרה בנו צלקת", היא אומרת, "אנחנו משתדלים לשכוח. אף אחד לא הזכיר את זה באירועים או בארוחות המשפחתיות".
אז למה הוא החליט עכשיו לספר את הסיפור שלו? "גם אמא שלי שאלה אותי את השאלה הזאת. אמרתי לה שאני לא האישיו פה. שאם זה יעזור לילד שנמצא במצבי, או להוריו, שיראו את התהליך שעברתי, יתעודדו ויבינו שגם מהתהום הכי עמוקה אפשר וכדאי לצאת - עשיתי את שלי".
• • •
זה קרה ביום שלישי, 21 בספטמבר 1993, בתפר שבין ראש השנה ליום הכיפורים. כיתה ג' בבית ספר יסודי בנהריה. אחד התלמידים לקח מז'אק זוג מספריים, וכשז'אק התרומם ממקומו כדי להחזירם, שני תלמידים אחזו בו בחוזקה, אחד מהם התיישב על רגליו של ז'אק, הפשיל את בגדיו ודקר בעיפרון חד את איבר מינו.
ז'אק התפתל מכאבים, הכיתה סערה וגעשה. חלק מהילדים צחקו. המורה, עולה חדשה שהתקשתה להשתלט על הכיתה, היתה עם פניה אל הלוח, עסוקה ברישום שיעורי הבית.
בהפסקה נודע לסילבן בן ה־10, אחיו הבכור של ז'אק, שמשהו קרה לאחיו. הוא רץ לכיתה ומצא אותו מקופל ומכווץ מכאבים. את הדרך לביתם הם עשו יחד, כשסילבן תומך בו. כשהגיעו לחדר המדרגות, הוא עזב את אחיו ורץ להזעיק את הוריו. ההורים הזדעזעו כשהפשילו את מכנסיו של בנם.
הם החליטו ללכת לבית הספר עם הבן. יועץ בית הספר, שניגש לשאול מה אירע, הזדעזע גם הוא והמליץ להם לנסוע בדחיפות לבית החולים. שם נבדק ז'אק על ידי תשעה רופאים(!). לבית החולים הוזמן גם חוקר משטרה, שדרש אף הוא לראות במה מדובר. הילד שכב שם מבויש, מושפל וחסר אונים; לימים יתברר שלסיטואציה הזאת היה חלק מרכזי באילמות שגזר על עצמו.
בדרך חזרה הביתה הוא כמעט לא דיבר. על שאלות הוריו השיב בקצרה. באמצע הלילה נזעקו ההורים לשמע זעקה שבקעה מחדרו. אמו רצה אל מיטתו ומצאה את בנה רועד ורטוב משתן. היא החליפה את הפיג'מה ואת המצעים, חשבה שמדובר בחלום רע. לאחר כמה שעות נשמעה זעקה נוספת, ושוב חזרו אותם המראות.
בבוקר, כשיצא מהשירותים, אמר ז'אק לאביו: "אבא, שורף לי". בדיעבד, זה היה המשפט האחרון שאמר לפני שהתכנס לשתיקה בת שבע שנים.
"הרגשתי כמו בבית סוהר. אני כלוא בעצמי ולא יכול להשתחרר". ז'אק סוויסה // צילום: אפרת אשל
בימים שאחרי, הוא לא היה מוכן ללכת לבית הספר. כשהגיעו חבריו לבקרו, הוא התחבא בתוך השמיכה. כשהוריו הסירו את השמיכה, הם נחרדו לראות את בנם רועד ובוכה, ללא קול.
ההידרדרות היתה מהירה. נוסף על השתיקה, ההסתגרות והחרדה החברתית, היו גם תסמינים פיזיים, דוגמת נדודי שינה קשים, חוסר שליטה בצרכים ונוקשות גופנית.
אף אחד לא הכין את המשפחה לזעזוע הזה. השגרה פינתה את חייה לחוסר ודאות, שבו ניסו ההורים לתמרן בין הצרכים של ז'אק לבין טיפול באחיו, בין הטיפולים הפסיכולוגיים האינטנסיביים לבין ההכרח לעבוד ולהתפרנס. הם התגוררו בדירת שיכון בנהריה, לשניהם היו אלו נישואים שניים.
גי, יליד מרוקו שגדל בצרפת, מבוגר מרחל ב־13 שנה. היא עבדה אז בעמותה המטפלת בקשישים, הוא הפסיק לעבוד אחרי שני התקפי לב ואירוע מוחי, ששיתק את צידו הימני של גופו. נולדו להם שלושה בנים: סילבן, ז'אק ושרון.
כשפגשתי אותם ב־1993, הם העדיפו לא לדבר על המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו בעקבות הפגיעה בבנם, אבל היו על סף ייאוש. כדי להירגע מהמתח, נהג גי ללכת לים ולבהות בו שעות ארוכות. מדי פעם לקח איתו את ז'אק. זה היה מחזה מכמיר לב: האב המתקשה בהליכה, שבנו המפוחד דבוק אליו.
• • •
בטענות שונות ומשונות, נעלמו אז כל האחראים. משרדי הבריאות והרווחה טענו שזה עניינו של משרד החינוך. חברת הביטוח של משרד החינוך לא היתה מוכנה לשלם אגורה לפני שתתברר התביעה בבית המשפט ויוכח מעל כל ספק סביר שהתשלום אכן מוטל עליה.
רחל: "אחרי כמה שנים ולא מעט טרטורים, הסכמנו להצעת הפשרה של חברת הביטוח של משרד החינוך - 300 אלף שקלים. היינו מותשים ונזקקנו לכסף כדי לממן את הטיפול הפסיכולוגי, מה גם שהבנו שאם יהיה משפט, ז'אק יידרש לעמוד על דוכן העדים. ולזה בשום פנים ואופן לא יכולנו להסכים".
להורים נאמר שבנם סובל מאילמות סלקטיבית (Selective mutism), הפרעה פסיכולוגית המאופיינת בהימנעות מדיבור במצבים חברתיים מסוימים. הריפוי, נאמר להם, יכול להימשך שנה־שנתיים, אולי יותר.
המטפלים המליצו להרחיק את הילד מסביבתו. אחת ההמלצות היתה לאשפזו במחלקת ילדים בבית חולים לחולי נפש. "הופעל עלי לחץ גדול מצד המטפלים, ואפילו מצד המשפחה, להקשיב להם", נזכרת רחל. "הרגשתי את ז'אק והבנתי אותו גם ללא מילים, ולכן סירבתי בכל תוקף. ידעתי שאם הוא יגיע לבית חולים לחולי נפש, הוא בטוח לא ייצא מזה".
בעקבות הפרסום במקומון "כלבו", שודר סרט על המשפחה בתוכנית "עובדה". התמונה הקודרת השתנתה לזמן מה; עם ישראל הראה את פניו היפות. בחשבון הבנק שנפתח על שם ז'אק הצטבר כסף, מטפלים אלטרנטיביים וגופים שונים הציעו עזרה, ילדים תרמו את חסכונותיהם, ואפילו הזמר לוליק נהג להגיע מדי כמה ימים מגבעתיים, בהתנדבות, ולשיר לז'אק משיריו.
הסיפור הגיע גם לדיון מיוחד בוועדת החינוך של הכנסת. נמצא הסדר מימון זמני לטיפולים של ז'אק, ומשרד הבריאות החליט להקים תחנה לטיפול בילדים בנהריה. לימים אף הוקמה מחלקה למיון פסיכיאטרי לילדים בבית החולים בעיר.
בין האנשים הרבים שנחשפו לסיפור היתה גם ענבל מלמד, מאמנת דולפינים בריף הדולפינים באילת. היא התקשרה להורים וסיפרה על יכולתם המופלאה של הדולפינים לתקשר עם אנשים דיכאוניים ועם ילדים אוטיסטים. מלמד שכנעה את מנהל הריף לקבל את ז'אק לטיפול בחינם, ואפילו סידרה למשפחה שהות בחינם במלון באילת.
ההורים, שבעים ממרפאי אליל, התייחסו לעניין בחשדנות. רק אחרי שקיבלו את ברכת הדרך מהפסיכולוג אריה טבעון ומהפסיכיאטר פרופ' שמואל טיאנו, שטיפלו בז'אק, הם נענו להזמנה.
שעה לאחר שהמשפחה הגיעה לאילת, ז'אק כבר צלל עם המדריכה והדולפינים. הוא אפילו האכיל את הדולפינים בעת שישב על רפסודה עם המדריכה. שעתיים אחר כך, עשה זאת שוב.
ריף הדולפינים באילת. "טיפלו בי בחינם" // צילום: עמי שומן (למצולם אין קשר לכתבה)
רחל מספרת שבאותו לילה, לראשונה מאז האירוע, הוא נרדם ללא כדור שינה. כשהתעוררה כרגיל ב־4 בבוקר, השעה הקבועה שבה היתה נכנסת לחדרו כדי להרגיעו ולהחליף את מצעיו ובגדיו הרטובים, הבחינה שהוא ממשיך לישון. ב־7 בבוקר היא בקושי הצליחה להעיר אותו.
ביום השלישי של הטיפולים הזדקפה קומתו של ז'אק, והוא הלך ברצון עם המדריכה. שנתו נמשכה ברציפות עד הבוקר, ללא הרטבה במיטה. להורים היה ברור שאם יש התחלה של תקווה, היא נמצאת במקום הזה. אלא שסדרת טיפולים נוספת, הכוללת שלושה ימים בסוף שבוע מ־8:30 עד 16:00, עלתה מאות דולרים, שלא לדבר על ההוצאות הנלוות. למזלם, מנהלי הריף לקחו את הטיפול בז'אק כפרויקט והעניקו לו את הטיפולים בחינם.
"אחת לכמה חודשים, גם בחורף, נסענו לריף", מספר ז'אק. "בחודשי הקיץ שהינו שם חודש שלם. שחיתי עם המדריכה והאכלנו את הדולפינים.
"אני לא יכול להסביר במילים מה הרגשתי כשהדולפינים הסתובבו סביבי והתחככו בי. מין רוגע ושלווה שמשתלטים על הגוף, כאילו שום דבר אחר לא קיים בעולם. אני חייב להם המון, בעיקר את עצירת ההידרדרות שלי. מאז אני משתדל מדי שנה לנסוע לריף עם אשתי והבנים".
אתם נכנסים למים עם הדולפינים?
"לא. שני הגדולים שלי פחדנים", הוא מחייך. "גם אני לא נכנס למים. אני רק חווה את החיבור לשקט ולרוגע של המקום. במהלך השנים התחלפו שם המון אנשי צוות, והיום לא כולם מכירים אותי, אבל מנהלי המקום שנשארו מסרבים לקחת ממני כסף".
• • •
הטיפולים בריף הדולפינים והטיפולים הפסיכולוגיים האינטנסיביים נתנו את אותותיהם. ז'אק ישן טוב יותר, שלט יותר בצרכיו, אך עדיין היה צמוד להוריו, בעיקר לאביו.
"אבא ואני היינו מאוד מחוברים. אמא היתה בפרונט, ניהלה את המשפחה, טיפלה בכל הביורוקרטיה, ואבא התמקד בי. נהגנו לצאת לים ולשבת שם שעות. הוא היה מדבר, ואני שותק".
מה בדיוק עבר עליך? רצית לענות אבל לא יכולת?
"כן. הרגשתי שאני כאילו מעניש את עצמי, האשמתי את עצמי במה שקרה. הייתי שומע קולות של האחים שלי משחקים ורוצה להצטרף אליהם, אבל עצרתי את עצמי".
למה האשמת את עצמך?
"לא יודע. היתה לי הרגשה שהייתי צריך להיות חזק יותר, גם באירוע וגם אחריו, בשבילי ובשביל ההורים. ככל שהזמן חלף כך תחושת האשמה התעצמה, כי לכאורה, אני לא עוצר את השתיקה שלי. מצד שני, לא היתה לי יכולת לעצור את זה. אי אפשר להסביר את הדיסוננס הזה".
זה כמו להיות בבית סוהר?
"לא כמו".
שלוש שנים לאחר האירוע נולדה לז'אק אחות, שהכניסה הרבה שמחה למשפחה. "החיים החדשים שנוספו נרמלו את הבית", משחזר רפי ישי, אחד הפסיכולוגים שטיפלו בז'אק. "פתאום התווסף מישהו חסר אונים יותר ממנו, הוא כבר לא היה התינוק שצריך להתחשב בו. וזה עשה לו טוב".
ז'אק עצמו החל לעשות צעדים ראשונים מחוץ לבית אחרי כשנתיים שבהן היה צמוד להוריו. נמצאה עבורו מסגרת לימודית בדמות בית ספר לילדים עם מוגבלויות שכליות בנהריה. הסעה מיוחדת היתה לוקחת אותו מביתו ומחזירה אותו לאחר כמה שעות.
"שנאתי את המקום", הוא אומר. "הרגשתי לא שייך לאוכלוסייה שם".
בסביבות גיל 13 חל שיפור ביכולת התקשורת שלו. הוא החל להביע עצמו באמצעות הנהוני ראש, הבעות פנים, תנועות גוף וחיוכים. לעיתים היה כותב את מבוקשו, וכך הבהיר להוריו ולמטפליו שהוא רוצה לעבור לבית ספר אחר, רגיל.
ההורים החליטו להעביר אותו לחטיבת הביניים מנור שבקיבוץ אילון. יחד עם הפסיכולוג רפי ישי נבנתה למענו תוכנית לימוד יחידנית.
ישי: "מלבד המורה שלימדה אותו באופן פרטני, נבחרו חמישה נערים ונערות כריזמטיים משכבת הגיל שלו, כדי שישמשו לו מעין קבוצת תמיכה. הם היו נפגשים איתו ל־45 דקות, פעמיים בשבוע, ומנסים לתקשר איתו - למשל, באמצעות משחקים. הוא היה אז מאוד מפוחד, נבוך ומסוגר, צריך לזכור שהם היו הילדים הבריאים הראשונים שהוא היה מסוגל לשהות במחיצתם. בזכות ההיכרות איתם, הוא היה יכול להשתלב מאוחר יותר בחטיבה העליונה בכיתה רגילה".
ז'אק חווה את המפגשים האלה אחרת. "בשלב הנפשי שבו הייתי, לא רציתי שום אינטראקציה איתם. הם היו תפאורה מבחינתי. מצד שני, הרגשתי שאני במקום שאני אמור להיות בו".
• • •
בסביבות גיל 16 התרחש המפנה הגדול. ז'אק מספר שישב עם הוריו בסלון, והם אמרו לו שהגיע דואר מהצבא.
"פתחתי את המעטפה, וזה היה זימון לצו ראשון. האינסטינקט שלי היה ללכת, אבל ידעתי שאין מצב שיגייסו אותי במצבי. הרגשתי שאני חייב לשקם את עצמי. להתחיל לדבר".
ידעת את זה גם עד אז, ולא הצלחת. מה היה ההבדל?
"לפעמים אתה נגרר למשהו, וזה הופך לחומה שאתה לא יודע איך לעבור אותה. חולף יום וחולף עוד יום, והעכבר הופך לפיל, וצריך משהו גדול יותר מהפיל כדי להתגבר על זה. במקרה שלי, המשהו הגדול הזה היה הצבא, שהיה בשבילי מושא להערצה. ידעתי שזה יכול להיות המקום שבו אוכיח לעצמי שאני מסוגל ליותר. הרגשתי שהצבא יכול להוציא אותי מהחסימה שלי".
שם, בסתיו 2001, בסלון בנהריה, פתח ז'אק לראשונה את פיו. הוא ניסה להגיד להוריו שהוא רוצה להתגייס, אבל המילים לא יצאו.
"יצאו הגאים, קולות, לא מעבר לזה. אחר כך הוסבר לנו שמכיוון שלא עשיתי שימוש במיתרי הקול במשך שנים, הם התעוותו. כתבתי להם שאני רוצה להתגייס".
איך הם הגיבו?
"אבא ממש תמך, הוא עצמו היה לוחם בשריון. אמא אמרה, 'תעשה מה שאתה חושב לנכון', אבל היה לה מבט מודאג".
ז'אק החל טיפולים להחזרת הדיבור אצל קלינאית תקשורת. פעמיים בשבוע, במשך כשבעה חודשים. המילה הראשונה שהוציא מפיו היתה "אבא".
"אבא התרגש מאוד. אמא התחילה להתקשר לכולם ולספר בהתלהבות שהתחלתי לדבר. אירוע".
בהדרגה התחיל ז'אק לומר מילים נוספות, ממש כמו תינוק שאומר הברות ראשונות. "אמא", "כן", "לא".
הטיפול הפסיכולוגי אצל רפי ישי נמשך עוד תקופה. ישי: "אני זוכר ששיחקנו בחדר שלי קליעה למטרה. הוא כבר היה מאוד פיזי, חייך הרבה, נראה בטוח בעצמו, זקוף יותר ומרדן. מתבגר רגיל".
• • •
ז'אק המשיך בבית הספר מנור כברי ללימודים בחטיבה העליונה - הפעם בכיתה רגילה, עם שיעורי תגבור. פה ושם נוצרו חברויות מחוץ ללימודים, משחקי כדורסל משותפים עם הנערים, עבודה משותפת עם תלמידים על פרויקט במגמת עיצוב המוצר, שבה למד. הוא נבחן בכל בחינות הבגרות, למעט מתמטיקה, "זה התחום היחיד שבו לא הצלחתי להשלים את הפער", הוא מחייך. "עד היום אני לא אוהב את המקצוע הזה.
"פתחתי את המעטפה, וזה היה זימון לצו ראשון. הרגשתי שאני חייב לשקם את עצמי. להתחיל לדבר". סוויסה // צילום: אפרת אשל
"הגעתי למועד השני בצו ראשון כשאני כבר מדבר. למאבחנת הפסיכוטכנית אמרתי שהיה לי אירוע מסוים שלא דיברתי, וזה עבר, ושאני רוצה להתגייס ולעשות משהו משמעותי, קרבי. קבעו לי פרופיל 72, בגלל אסתמה. לא היו סעיפים נפשיים".
אף אחד לא שאל אותך על האירוע שבגללו לא דיברת?
"לא נראה שזה הציק יותר מדי למאבחנת. גם כשנפגשתי עם קצין המיון ביום הגיוס, לא דיברנו על זה. רק על האסתמה. אמרתי לו שסבלתי מהמחלה כשהייתי קטן, אבל לא חוויתי התקף כבר שנים, ואני רוצה להיות לוחם. הוא לא הסכים שאתגייס ליחידות חי"ר, אבל אִפשר לי להתגייס לשריון".
רק התחלת לדבר אחרי שבע שנים, וכבר רצית להיות לוחם?
"אני מניח שזה בא מתוך רצון להדביק את הפער כמה שיותר מהר, לצבור חוויות חדשות ולהשאיר את העבר מאחור".
• • •
הוא התגייס לשריון. אבל כעבור שבועיים, חבר שלו מהתיכון, שהתגייס יחד איתו, התאבד.
"זה ערער אותי לגמרי. היו לי שאלות על החיים. למה אנחנו חיים בכלל? מה התכלית של כל זה? למרות שלא היו לי תשובות, לא חשבתי שאעשה משהו קיצוני. עד היום אני מקפיד לבקר את המשפחה שלו באזכרות ובימי הזיכרון".
שבועיים לאחר התאבדות החבר, במהלך אירוע פלוגתי בטירונות, שיחקו ז'אק וכמה מחבריו בנשק. הם דימו ירי ללא מחסניות. אחד החיילים שהיה עד למעשה דיווח למפקדים על האירוע, ולאחר חקירת מצ"ח, נשלח ז'אק ל־21 ימי מחבוש ול־35 ימים של עבודות שירות.
"אומרים שכשלוקחים לך את החופש, זה הדבר הכי נורא", הוא אומר. "אבל משום שהייתי עד אז בכלא מסוג אחר, לא הרגשתי שזה כל כך נורא. חיכיתי רק שהמעצר ייגמר ואוכל להמשיך הלאה".
את שנות שירות החובה הוא עשה במחלקת שלישות בגדוד שריון ליד אילת. לקראת תום השירות קיבל הצעה לחתום קבע כנַגָד משאבי אנוש. הוא לא חשב פעמיים.
כאיש קבע שירת בתפקיד שאמון על טיפול בחיילים בשריון, בנח"ל וביחידת דובדבן. בדובדבן הכיר את מור, שהיתה גם היא נגדית משאבי אנוש, ובאה לבסיס לבקר את בן זוגה. לימים נפרדה מהחבר, יצאה לקורס קצינות וחזרה כממונה על ז'אק. היחסים ביניהם הלכו והתהדקו, וב־2011, אחרי שנה יחד, הם נישאו.
סיפרת לה את הסוד שלך?
"זמן קצר לפני החתונה סיפרתי לה שהיה איזשהו אירוע, שבעקבותיו לא דיברתי, ושעברתי טיפול עם דולפינים, וזה מאחוריי. בלי פירוט.
"היא לא הקשתה עלי. אמרה, 'לא אכפת לי מה היה לך פעם, אני יודעת מי אתה היום'. וזהו, לא דיברנו על זה יותר. הנושא עלה שוב לפני כמה שבועות, כשאת התקשרת וביקשת לראיין אותי".
והפעם סיפרת לה את הסיפור המלא?
"לא. לא רציתי להיכנס לרזולוציות".
אחרי שמור נכנסה להיריון, הם החליטו שהיא תמשיך בקריירה הצבאית שלה, והוא ישתחרר מהצבא. ב־2012, כשנולד בנם הבכור, עדי, ז'אק כבר עבד כמנהל רכש בחברה לייעוץ ביטחוני. במקביל, למד טיפול התנהגותי במכון וינגייט ופתח עסק לאילוף כלבים ולטיפול בחרדות בעזרת כלבים.
"תמיד אהבתי בעלי חיים. באמצעות אילוף הכלבים הרגשתי שאני נוגע בדברים שהיו קשורים לחיים שלי, בין שמדובר באנשים שפוחדים מכלבים משום שננשכו, או בכלבים שעברו התעללות ופוחדים מבני אדם. בקלות יכולתי להזדהות עם המקום של החרדה והפחד לתת אמון".
איך טיפלת במי שפחד מכלבים?
"היה לי אז כלב טיפולי, שגידלתי מגיל אפס. הוא היה בעל יכולת הכלה עצומה, שלא עשה כלום גם אם משכו לו בזנב. הייתי גורם למטופל להתקרב לכלב באמצעות חשיפה הדרגתית, עד שהיה ממש נותן בו אמון, והפחד היה נעלם".
ואיך טיפלת בכלב שעבר התעללות?
"כמאלף הייתי יושב בהתחלה באותו חלל עם הכלב ולא עושה כלום. ממש כמו שבעבר הייתי יושב בחדר הפסיכולוג ובמשך פגישות רבות היינו שותקים 50 דקות, עד שהפחד דעך והתחלנו לדבר. כך זה היה גם אצל הכלבים".
• • •
ב־2015 החליט ז'אק לחזור לצבא. "במהלך שלוש שנים באזרחות עשיתי 290 ימי מילואים. בבית דיברתי עם מור באותה שפה צבאית, היה לנו אותו עולם תוכן, של משאבי אנוש. הבנתי שאף פעם לא באמת התנתקתי מהצבא".
הוא חזר כשליש של מפקד אוגדה וטיפל באוכלוסיות מורכבות. "אני זוכר מקרה של חיילת שנזרקה מכמה מסגרות בצבא ורצתה להשתחרר. בשיחות איתה הבנתי שהיא עברה התעללות על ידי קרובי משפחה.
"בתהליך שעשינו בשיתוף הקב"ן הורדנו קליפה ועוד קליפה. עשיתי איתה הסכם, שאם היא תישאר בבסיס עד סוף השירות, אני אדאג לה. וכך היה. הרגשתי סיפוק אדיר".
רחל: "אני יודעת שז'אק נותן לחיילים המון, גם מכיסו הפרטי. הוא לא מדבר על זה. נותן בסתר, בלי רעש".
באוקטובר 2017 הוא מונה לנגד משאבי אנוש של חטיבה 5, חטיבת חי"ר ממוכן במילואים. אחד החיילים המפורסמים שעברו במשרדו היה אלאור אזריה, שז'אק יצא מגדרו כדי להקל עליו את הסיטואציה שאליה נקלע.
רחל: "הוא עזר לו המון. דאג שתהיה לו טלוויזיה בחדר, הביא לו אוכל. בשביל ההורים של אלאור, ז'אק היה מעין מלאך. הייתי בבית החולים כשנולד בנו השלישי, ואני זוכרת שהם התקשרו אליו כדי לברך אותו".
אלאור גם העניק לו מגן הוקרה לאחר שחרורו מהכלא. בהקדשה כתב: "תודה על השיחות, הייעוץ והתמיכה. תודה רבה שלימדת אותי, גם בתקופות קשות, שמלאכים קיימים לא רק בשמיים. אוהב ומעריך תמיד, לא אשכח. סמל אלאור אזריה".
הילד הבכור שלך נמצא עכשיו בגיל שבו אתה נפגעת. יש לך חרדות לגביו?
"הפחד תמיד קיים, אבל ברור לי שאני לא יכול להיות צמוד אליו 24/7. צריך לדעת לשחרר, אף שבאינסטינקט שלי הייתי רוצה לעטוף אותו ולסגור. למזלי, שלושת הילדים שלי אלרגיים, כך שלגדולים יש סייעת צמודה בבית הספר ובגן. זה בהחלט מוריד את המתח".
האירוע ההוא והשנים שבאו אחריו חוזרים אליך לפעמים בחלומות?
"לא, וזה טוב, כי אני מבין שנרפאתי".
אנורקסיה של הדיבור
במשך שבע שנות השתיקה טופל ז'אק בתחנה לבריאות הנפש חוף הגליל נהריה. "הבעיה המרכזית שלו לא היתה הפגיעה בבית הספר, אלא הפוסט־טראומה, שנגרמה בעקבות החשיפה החוזרת ונשנית בבדיקה בבית החולים", אומר הפסיכולוג רפי ישי, שטיפל בו שלוש שנים וחצי. "היה בזה משהו שגרם לו לחוויה של אובדן שליטה טוטלי, לתחושה שהוא מאבד קשר עם המציאות, לחרדה איומה.
"כשרמות החרדה גדולות כל כך, הדיבור נתפס כחשיפה של העולם הפנימי. לכן, במצב של אילמות סלקטיבית, הילד בוחר עם מי לדבר. הוא מדבר רק עם מי שהוא סומך עליו. זאת אנורקסיה של הדיבור".
למה הוא נמנע מקשר עם הוריו? הרי בהם הוא היה יכול לבטוח.
"ההורים עצמם היו חלק מהטראומה. הורה שראה איך הילד שלו נפגע, עובר בעצמו אירוע דחק, וההגנות שלו מתמוטטות. הם היו במצב שאני קורא לו 'הורות בלתי אפשרית'. בשלבים הראשונים הם נתקלו במציאות שבה אף אחד לא ידע מה לעשות עם הילד. ההורות שלהם השתבשה לחלוטין. הילד לא הרגיש שהוא יכול לסמוך עליהם".
איך התבצע הטיפול?
"כשהתחלתי לטפל בו, לא עניין אותי הדיבור שלו. רציתי להגיע איתו למקום שהוא ירצה בכלל לתקשר. בהתחלה זה היה טיפול דיאדי (בצמד), כשאחד ההורים נמצא בחדר.
"בפגישות הראשונות הוא היה רובץ על הספה, נשען על אביו, לא מתקשר. ואז הייתי שם את העיפרון בכף היד שלו, מניח תחתיו את הנייר ומזיז את הנייר, כאילו הוא מקשקש. על הקשקוש שנוצר הייתי מצייר משהו. התרגיל הזה, שבו אני מזיז את הנייר ולא את העיפרון, הצחיק אותו, וכשהפכתי את הקשקוש הזה לציור, זה גם הצחיק אותו. אפשר היה להגיע אליו באמצעות מנגנון ההגנה הבריא של חוש ההומור.
"השרבוטים, שכולם שמורים אצלי, נגעו להיבטים שונים של הטראומה. פעם אחת, ארבע שנים לאחר המקרה, הוא הפך את השרבוט למספר 93, שזאת השנה שבה הפסיק לדבר. כמו אסיר שנמצא בכלא ומבקש להשתחרר, הוא תיעד את תאריך הכניסה לכלא".
מה היה בדולפינים שהשפיע עליו לטובה?
"ראשית, הריחוק ממקום הפגיעה. שנית, אנשי הריף קיבלו אותו כמות שהוא. הם יצרו תנאים שבהם הוא לא הרגיש מאוים על ידי הסביבה. וכמובן, הדולפינים עצמם הם יצורים מופלאים, אינטליגנטיים ומצחיקים. אי אפשר לא לחייך כשרואים אותם. יש תחושה של משהו משותף: שקט מתחת למים, תקשורת ללא מילים, והרבה הומור".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו