מאחר שמשרד החינוך החליט לרגש ולהעניק תקופת הסתגלות לפעוטות שנכנסים לראשונה לגנים העירוניים, זכיתי לעוד יומיים מופלאים של זיעה ונזלת עם בן השלוש שלי. אפיסת הכוחות הנפשית הובילה אותי אל הג'ימבורי, שם נמצא הפתרון המושלם לפחות לאחת מהבעיות. לגבי השנייה, הקטן ואני כבר גיבשנו הסכם שאם זה רק אני והוא בלי הבנות, נסרב להתרגש מאיזה פס ירקרק שמתקשה לו מעל השפה העליונה.
כשהגעתי לג'ימבורי הקבוע, זה עם המזגן המקפיא ועשרות פינות המסתור, הופתעתי לגלות שהוא הפך למסלול נינג'ה אופנתי. שלל האטרקציות לפעוטות התכווצו לכדי בריכת כדורים סבירה ושתי מגלשות. המחיר, לעומת זאת, טיפס על המגה־קיר.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
בכל זאת קיוויתי שהילד ילמד להסתפק במועט, בעיקר כי כל אופציה אחרת כללה יציאה החוצה ומאבק בנעילה המאתגרת של הבוסטר ברכב תחת השמש. אז שילמתי את מחיר הנינג'ה המופקע ("אז מה אם הוא בן 3", אמר הקופאי, "אני לא יודע אם הוא לא נינג'ה"), והלכנו לכיוון בריכת הכדורים. לרוב, הילד מבזבז שם לפחות שעה, אז עדיין לא נתתי לייאוש להתפשט.
נעמדתי מעל הבריכה. יכולתי לראות בה חמישה או שישה ילדים, ומספר דומה של אימהות, שניהלו שיחה אגבית שהשתתקה ברגע שהופעתי. הסתכלתי למטה, הן החזירו לי מבט. חישבתי בזהירות את צעדיי, כשפתאום הפנמתי: אין שום דרך מכובדת להיכנס לתוך בריכה של כדורים. אז פשוט השלכתי את עצמי פנימה, יחד עם שאריות הפאסון שאני מדמיין שעדיין יש לי.
האימהות חזרו לשיחה שלהן, כאילו כל הדרמה מורטת העצבים הזאת התרחשה עכשיו אך ורק בראשי. מתברר שבטון האגבי הזה שלהן הן דיברו על מישהי שסובלת מהפרעות אכילה. מייד לאחר מכן הן עברו לדבר על מישהי שבעלה קנה לה "ג'יפ חדש ז'ונגלר". היה נדמה לי שהג'יפ שההיא קיבלה כאב להן הרבה יותר מהעניין של הפרעות האכילה.
נשענתי לאחור, והדיבורים שלהן הפכו לאט־לאט לרעש רקע עמום. ז'ונגלר? יש בכלל מילה כזאת? חשבתי לבדוק ב"מילוג", אבל הלאות הכבידה. שקעתי בתוך הכדורים. הילדים שלהן התרוצצו מולי, נראים כמו פרצופים קטנים של משהו שיהיה בעתיד, מבצעים פעולה ואז מסתכלים, כאילו הם מעלים הופעה בשבילנו. כאילו הם העלו את ההופעה הזאת בעבר.
ואז זה היכה בי: פעוטות הם לא יותר טובים מאיתנו, אנחנו לא נולדים טהורים ומתקלקלים על ידי עולם מעוות. אנחנו באים מקולקלים.
ראיתי שם ילדים שנהנים להרביץ ולמשוך בשיער, אבל זה היה יותר מסתם שובבות. ראיתי אותם בוכים כאילו חרב עולמם, אבל כשילד אחר נפל או חטף מכה, הם פתאום התחילו להרגיש טוב יותר. פתאום חזר להם החיוך הזה עם העיניים, שאנחנו כל כך אוהבים. כן, המקסימים שלנו.
אנחנו נולדים, ומייד מתחילים לקבל מהחיים מכות ומשיכות בשיער. וכשאנחנו רואים מישהו לידנו חוטף אחת קצת יותר חזקה, אנחנו יכולים פתאום להרים את הראש מעל למים לכמה שניות. לנשום. אנחנו נולדים קשים ומתים קשים, ובדרך גם מאבדים את החיוך הזה עם העיניים.
איזה באסה עם משרד החינוך והיומיים הסתגלות שלו, חיים שלמים ועוד אוגוסט הצלחתי לשרוד כשאני בטוח שהכל בסדר איתי ועם הילדים.