55 שנה אחרי שחגי בר אוריאן נפל בקרב, נדרשו שופטי בית המשפט העליון לדון בעתירה חריגה, שהגיש אחיינו, איל שרגאי, בדרישה לחייב את ועדת הצל"שים להתכנס ולדון בהענקת ציון לשבח או עיטור על פעולתו.
בר אוריאן שירת כלוחם בחטיבת גולני והוצב במוצב "מצוף קדמי", במובלעת הר הצופים בירושלים. ב-13 באוקטובר 1964 עסקו שתי קבוצות חיילים בהחלפת מנגנוני הפעלה של רימון נפיץ מסדרה חדשה, כשלפתע אחד הרימונים הופעל. בר אוריאן תפס בידו את הרימון ורץ איתו אל מחוץ לחדר, כדי לזרוק אותו במקום שלא יסכן את החיילים. במהלך ריצתו הרימון התפוצץ בידו וגרם למותו. יתר החיילים ששהו במקום לא נפגעו.
50 שנה מאוחר יותר, ביולי 2014, פנו בני משפחתו לרמטכ"ל דאז בני גנץ, וביקשו ממנו לתקן את העוול ולהעניק לחייל צל"ש או עיטור. "המשפחה, החברים וכל עם ישראל מקווים שתעשה צדק, תכיר במעשה הגבורה ותמליץ להעניק לחגי בר אוריאן ז"ל את הכבוד הראוי לו".
בתשובה למכתב הסבירו במנהל הנפגעים בצה"ל כי ההחלטה האם להעניק צל"ש נעשית בסמוך למועד האירוע ועל בסיס עדויות ישירות של חיילים שנכחו במקום. לרוב, צה"ל נמנע מלדון בבקשות להענקת צל"שים לאחר זמן רב.
למרות תשובה זו, הורה הרמטכ"ל על בדיקה של האירוע. בספטמבר 2015 המליץ קצין המילואים הראשי דאז, תא"ל הושע פרידמן בן שלום, להכיר במעשיהו של בר אוריאן כמעשה גבורה ולמצוא דרך להוקיר אותו. הרמטכ"ל החליט להעניק תעודת הערכה על שמו של בר אוריאן ולשלב את סיפור גבורתו במורשת הקרב של חטיבת גולני.
בני משפחתו של בר אוריאן (מתוך כתבה ב"ישראל היום" ב-2014) // צילום: אפרת אשל
משפחתו של בר אוריאן לא הסתפקה במחווה, ופנתה פעמים לרמטכ"ל בבקשה שהוא יעלה את הדיון בפני וועדת הצל"שים. "שתי הפניות נענו בסירוב מנומס", נכתב בפסק הדין של בית המשפט העליון. פניות דומות של חברי הכנסת אבי דיכטר ואמיר אוחנה, ועל ידי מייסד אתר "הגבורה" עפר דרורי נענו בסירוב דומה, ולאחר מכן הוגשה העתירה. בינואר 2019, לאחר שנערך דיון בעניין, קיים הרמטכ"ל גדי איזנקוט טקס בלשכתו שבה הוענקה לבר אוריאן תעודת הערכה. "בעת מבצע חימוש רימונים הגן חגי ז"ל על ביטחון המדינה והקריב את חייו את חייו על מנת להציל את חיי חבריו, בהצמידו לגופו רימון שננקר והופעל", תואר המעשה ההירואי.
שלושת השופטים, חנן מלצר, ניל הנדל ואלכס שטיין, דנו בנושא באריכות, אולם לבסוף החליטו לדחות את העתירה. "17. לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, שמיעת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו ובדיקת החומרים המשלימים שהוגשו לנו – הגעתי לכלל מסקנה כי לצד תחושות הצער והכאב המובנים של העותר ומשפחתו, וההכרה בפעולתו הנאצלת של רב”ט בר-אוריאן ז”ל בהקרבתו – הרי שדינה של העתירה להידחות", כתב השופט מלצר בפסק הדין.
השופט הסביר כי אין מקום לסטות מהמדיניות הסטנדרטית, לפיה אין לכנס את ועדת הצל"שים על אירוע שהתרחש מזה זמן רב. גם אם יש מקום להגדיר אירועים כחריגים, זוהי החלטה שנתונה בידי הרשות. "עמדתי היא כי גם העובדה שרשויות הצבא מצאו לנכון לחרוג בעבר, במספר מצומצם מאד של מקרים, מהמדיניות שנקבעה – איננה מצדיקה את קבלת העתירה בענייננו. כאמור, במקרים מיוחדים וחריגים ניתן (ופעמים אף ראוי) לסטות מהנחיות פנימיות. סטייה מהנחיות פנימיות חייבת להיעשות גם היא תוך הקפדה על כללי המשפט המינהלי וככזאת עליה להיעשות בשוויון, כלומר, לחול באותו האופן במקרים שווים".
לבסוף, הבהיר השופט: "אין בהחלטה שלא להביא את עניינו של רב”ט בר-אוריאן ז”ל בפני ועדת הצל"שים – מהטעמים שצוינו – כדי להפחית ולו במעט, ממעשהו הנאצל. גם דחייתה של עתירה זו, אינה באה להמעיט חלילה, ממעשה ההקרבה של רב”ט בר-אוריאן ז”ל, שהוכר בתעודת ההערכה שנמסרה למשפחתו על-ידי הרמטכ"ל, וזאת לצד הטמעת מעשהו במורשת הקרב של חטיבת גולני. כל אלה מנציחים את רב”ט בר אוריאן ז”ל לדורות ואנו מצטרפים להוקרה זו, שחלל צה"ל זה ראוי לה".