אהלן תומכי הפורנו לכל, המשחררים בצרורות את המשפט "איראן זה כאן", בהגנה על זכותו של כל אדם מגיל 3 לצרוך פורנו; החרדים כאילו לחופש הביטוי, ובפועל חרדים לזכותם לענג את עצמם מול המחשב בלי להכניס סיסמה.
תגידו, המקרה של הילדה בת ה־11 שנאנסה בידי נערים בני 13-12 לא גורם לכם להרגיש טיפה לא נוח? כיווץ קטן בבטן? לא זעזוע כללי, אלא הבנה שיש לזה קשר לקמפיין שלכם? שבגלל שאתם מאשימים כל איש ציבור שתומך באינטרנט מסונן שהוא חשוך ופרימיטיבי, כולם מפחדים לדבר?
מה שקרה לילדה הוא תוצאה של פורנו לכל. ילדים שצופים בפורנו ומאמצים את הרעיון שזה בסדר לעשות את זה ככה, וגם לצלם ולהפיץ. זאת המציאות שהם חיים בתוכה כגברים קטנים. הם רגילים לראות סרטים של כמה גברים שהופכים אישה חיה־למחצה למערכת ביולוגית לסיפוקם.
זוכרים? כשסטיב אוסטין, האיש המעופף, היה גיבור הילדים, ילדים קפצו מגגות ומתו. ילדים עושים מה שהם רואים. העניין הוא שמה שהם רואים לא מתאים להם. לא בטוח שזה מתאים למישהו בכלל. הם לא יודעים מה לעשות עם זה. הם הלומי טסטוסטרון טרי מהניילון, ובפורנו העולם נראה פתוח ופשוט, אז למה לא לחיות את המציאות הזאת.
לכל הטורים של אברי גלעד
הם לא מבחינים שיש שם אדם ממול, הם חונכו שהיא רוצה, וגם אם לא, לא נורא. הם איבדו בגיל 12 את האופציה לחיי אהבה טובים ולחיי מין עשירים ומשמחים: תעשיית הפורנו גזלה מהם את האופציה להיות מאהבים טובים כבוגרים. מחקרים מראים שהדור הראשון של גברים שגדלו על פורנו לא יודעים לענג את הזולת. חושבים בתמונות, לא בתחושות.
בפורנו לא רואים שיחות. לא מראים ידיים נוגעות בפעם הראשונה. לא מראים נשיקה ראשונה שאין אחריה עוד מגע, רק ימים של געגוע. הפורנו הורג אצל הצעירים את היכולת לייצר תקשורת רומנטית עמוקה, שבה עיקר הקשר הוא קשב לזולת, ולא קשב רק לרצונות של עצמם ולפנטזיות של עצמם, שהושתלו בראשם מול המסך. במקום למידה הדרגתית, הפורנו מציע ידיעה של כל הסודות על ההתחלה, אבל סודות של מישהו אחר, ובלי הנשמה. בדיל הזה יש רק מפסידים.
אז הילדים לא יודעים כלום, ואף אחד לא מלמד אותם. איך לתקשר? על מה מדברים? מה הגבול בכל עניין? איך ניגשים? מה מרגישים? מבוא לזוגיות ראשונה. לא מלמדים, אז הפורנו מלמד. וזאת התוצאה המחרידה.
דרוש אדם חילוני בעל שיעור קומה, שיכניס את העניין למצע הפוליטי שלו לבחירות. לדתי אין סיכוי להישמע, למרות שהוא צודק. צריך להבין שהילדה הזאת בת ה־11 היא נשמה שנרצחה על ידי תעשיית הבידור למבוגרים. לא הראשונה.
בישראל מתחילים לצפות בפורנו בגיל 8. אפשר עוד להציל את בן ה־7.
קרנף
לא יודע מה חטא הקרנף למחזאי יוג'ין יונסקו, שהשתמש בו במחזהו המפורסם "קרנפים" כמשל למי שמתאים עצמו לרוח התקופה הלאומנית ומצטרף לעדר. למעט סוג אחד, הקרנפים דווקא לא חיים בעדרים, הם ענקים עדינים ושוחרי שלום.
קרנף הוא החיה החביבה עלי, במיוחד כי על הקיר בכיתה בבית הספר המשמים שאליו הלכתי כל יום ועל ספסליו גססתי כל יום משעמום, היה רישום של קרנף, ובאין פעילות אחרת שתעסיק אותי בטוב, פשוט העתקתי אותו אלפי פעמים אל דפי מחברותיי המיותמות, כך שעד היום אני יכול לצייר קרנף בעיניים עצומות, וזה הציור היחיד שאני יודע לצייר. מתנגדיי יגידו שזה היה האקדח במערכה הראשונה של חיי שיירה במערכה השלישית, המערכה הנוכחית.
כמה וכמה שמות גנאי מלבישים עלי דוברי הישראלים הסובלים בארצם. פשיסט, וגזען, ופופוליסט, ומתקרנף. כך הם עושים לכל מי שמביע דעה שונה מדעתם, מקללים בשמאלנית.
גזען זאת מילה מאוד חמורה, אולי החמורה במילון, ואיני מרגיש שיש לה איזשהו קשר אלי. אני אוהב כל אדם שאינו זומם לפגוע בי או בארצי, ללא קשר לצבעו, לדתו או לתרבותו.
פשיסט היא מילה שהחוקרים לא מצליחים להגדיר מה היא אומרת בכלל. בספר החדש והמומלץ "למי קראת פשיסט?" של ג'ונה גולדברג, נכתב כי המילה משמשת היום כדי לומר "אתה לא חושב כמוני". אין שום הגדרה אחרת שניתן להתאחד סביבה.
פופוליסט היא קללה מצחיקה, כי היא אומרת בעצם - אתה אומר מה שהעם חושב. בשביל אנשים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם זה טיפה מצחיק שאם מישהו מדבר את דעת הרוב, זאת קללה. אבל הם מתבלבלים בעניין הדמוקרטיה, שמטרתה אינה הגנה על זכויות המיעוט, אלא שלטון הרוב תוך כיבוד המיעוט. לא להפך. אז גם פופוליסט לא מעליב אותי. אני שמח לדבר את דעת הרוב במדינה, אחרי שנים ארוכות שהתנשאתי כמו אידיוט וחשבתי שאני יודע יותר טוב מאזרחי המדינה.
נשאר קרנף. ככל שאני חושב על זה, עם ישראל משול לקרנף. אוכל עשב, לא טורף, שוכן לבדו, בעל עור עבה, עומד כמעט בכל מתקפה, אבל אם מופרת הטריטוריה שלו - מסתער בכל הכוח עם קרנו החזקה. אני יודע שאין מקום לעוד חיה באתוס הלאומי, אבל אם יתפנה, אני מבקש להעמיד את הקרנף במקום הראשון בתור. עוד מעט הוא ייכחד לגמרי, ויהיה נחמד אם ישרוד בניירת הרשמית של המדינה. שני ענפי זית, וקרנף שאוכל אותם.
טיטאניום
זה סיפור על העונש שמקבל מי שיש לו גם קנאה, גם קמצנות וגם הפרעת קשב.
רכשתי רכב מתוצרת פורד. יש כמה רמות גימור לדגם שקניתי, מהפשוטה ביותר (שלי) עד לרמת טיטאניום, הפרש של איזה 30 אלף שקלים. חסכתי בקנייה, ולא ידעתי שהטיטאניום ייהפך לתולעת שאוכלת לי את הלב. בכל רמזור שראיתי את הדגם המשופר, שאין בינו ובין הדגם שלי שום הבדל חוץ מהמילה טיטאניום על האחורה של הרכב, התמלאתי ערגה חזקה וצער שלא קניתי את הדגם הזה, אלא התפתיתי לדגם הזול. דמיינתי שכל מי שעומד מאחוריי בז לי בליבו, וידע שאין לי 30 אלף שקלים מיותרים עבור מילה אחת יצוקה בכרום מבריק. פדיחה.
כשלא יכולתי לשאת יותר את הבושה, נכנסתי לעלי אקספרס, חיפשתי "טיטאניום", ומצאתי שמוכרים את המילה הקדושה להדבקה על אחורי האוטו בשלושה דולרים. הזמנתי.
חיכיתי חודש, ובסוף היא הגיעה: שקית מקומטת ובה הפתח לגאולה. בידיים רועדות פתחתי את המעטפה, שלפתי את המדבקה, ובתחושת ניצחון על כל כוחות הגלקסיה הדבקתי אותה בבת אחת ליד הסמל מאחור.
הלכתי צעד אחד אחורנית, וכמו שקורה לי עם כל עניין שאני עושה באימפולסיביות, ללא הכנה ומדידה, גיליתי שהדבקתי את הטיטאניום שלי עקום. לא מזכיר אפילו את איך שזה נראה באמת. כל האוטו קיבל מראה של משהו שיוצר בגואנגג'ואו ולא בפורד קנדה. ניסיתי להוריד ולהדביק מחדש, אבל מאוחר מדי, דווקא בדבק הסינים הטובים נתנו עבודה, והמדבקה לא זזה. ככה. לעולם.
אז השארתי את האותיות הכסופות דבוקות עקום, להזכיר לי לא לנסות להיות מישהו אחר ממי שאני, לא להתהדר בנוצות מסין, לא להיות אבו עלי אקספרס. ואם תעמדו מאחוריי ותראו את העדות ליומרה, דעו שכבר למדתי את הלקח שלי. הזמנתי עוד מדבקה כזאת, והפעם אשתי תדביק.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו