צפו: המפגש המשפחתי המרגש של הלוחמות

אורלי מנחם (20) הייתה בסך הכל בת 13 כשעולמה השלו התפוצץ לרסיסים. במרץ 2012 הגיע מחבל לשער הכניסה של בית הספר היהודי בטולוז, פתח באש והרג את הרב יונתן סנדלר ובניו – אריה (6) וגבריאל (3). הרוגה רביעית בפיגוע, מרים מונסונגו, בת ה-8, הייתה בתו של מנהל בית הספר, וחברתה של אורלי. "זה היה מאוד קשה, הכרנו את הילדים שנרצחו. מרים הייתה ישנה איתי בחדר בפנימייה".

מרגש: הלוחמות פוגשות את הוריהן בנתב"ג

באותו הזמן הבינו אורלי ואחותה שלי (19), את מה שהבינו יהודים רבים בצרפת – שלא בטוח ליהודים במדינה. היום, הם כבר במקום אחר לגמרי – שתיהן לוחמות מעברים במשטרה הצבאית. מגינות על מדינת ישראל ומונעות בגופן כניסה של מחבלים לערי ישראל.

"נולדנו בארץ וההורים שלנו החליטו לעזוב את המדינה כשהייתי בת שנתיים", מספרת אורלי. שני ההורים הם חירשים-אילמים ומתמודדים עם קשיים לא פשוטים. למרות זאת, כשהגיע זמן הגיוס שלה - היא לא היססה לרגע. "לעלות היה הפתרון הטוב ביותר". שנה לאחר שאורלי עלתה והתגייסה, הלכה שלי בעקבותיה ובקרוב תהפוך גם היא ללוחמת מעברים מן המניין. "רציתי לעשות את התפקיד הזה כי הוא מעניין, להיות לוחמת. אני מאוד מתרגשת לקראת הפעילות".

"עכשיו הוא לא מפחד" // צילום: גדעון מרקוביץ'

השתיים מתגוררות כיום בבת ים ונמצאות באותו הבסיס, בסמוך לירושלים, כך שהן רואות אחת את השנייה לא מעט. "בהתחלה היה מאוד קשה כי הייתי לבד, אבל הכרתי בצבא חברים לחיים. התפקיד שלנו כלוחמות מעברים חשוב ביותר ומאתגר. הייתי באירוע שבו מחבלת רצתה לדקור את חברה שלי, תפסתי סחורות ושב"חים שלא אמורים להיכנס לארץ, וחברים שלי תפסו כלי נשק".

ביום רביעי האחרון זכו שתי הלוחמות להתרגשות מסוג אחר. אחרי תקופה ארוכה שבה לא ראו את אבא ואמא שלהן, הגיעו השניים לביקור ארוך בישראל, יחד עם האח הקטן שלהן. בטרמינל 3 נרשמו לא מעט דמעות כשהשתיים רצו להורים שלהן וחיבקו אותם, משוחחים יחד בלי להשמיע מילה. "התרגשתי מאוד", שִחזרה שלי. "לא היינו יחד הרבה מאוד זמן. היה כיף לראות את כולם. בשבילנו העובדה שההורים שלי לא שומעים או מדברים היא לא כזו קשה, כי אנחנו רגילות. בבית אנחנו מדברות בשפת הסימנים". צוות "ישראל היום" תיעד את המפגש המרגש.

האיחוד המרגש // צילום: גדעון מרקוביץ'

בשנה הקרובה ישרתו שתי הלוחמות זו לצד זו בגדוד ארז - אחת בפלוגה א' והשנייה בפלוגה ב'. הכל כדי למנוע את הפיגוע הבא, שמקרה כמו הפיגוע בטולוז לא יחזור על עצמו. "כשאת בת 13, קשה מאוד לראות דברים כאלו, ובכל פעם ששמענו על פיגוע בצרפת או על מישהו שפחד ללכת עם כיפה וציצית זה ערער אותי, כי הרגשנו לא בטוחים עם הדת שלנו. הכי טוב היה לעלות לארץ", מסכמת אורלי. "בצרפת אבא היה בודק בכל שעה מה קורה איתנו, עכשיו הוא לא מפחד, הוא יודע שהוא יכול לישון בשקט".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו