ב־15 בנובמבר 1943 - שנה וחצי לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה, סיים המשפטן היהודי רפאל למקין כתיבת ספר, שהשפעתו העתידית הרבה על התפתחות החוק הבינלאומי עדיין לא נתפסה באותם ימים. ״שלטון מדינות הציר באירופה״ היה מחקר מקיף ראשון על השיטות הגזעניות של רדיפת היהודים וקבוצות אחרות בגרמניה הנאצית, והוא נכתב בתקופה שבה ממדי הפשעים הגרמניים, בעיקר כלפי העם היהודי, עוד לא היו ידועים. ועדיין, בפרק התשיעי של הספר עב הכרס הופיעה מילה חדשה, שלמרות נוראותה הפכה היום למטבע לשון שחוקה: ג׳נוסייד, רצח עם, מונח שנוצר מחיבור המילה היוונית גנוס (שבט או גזע) והמילה הלטינית סייד (הרג).
למקין לא ידע אז שבני משפחתו, שנותרו באירופה, כבר נרצחו במסגרת ״הפתרון הסופי״. הוא לא שמע עדיין על הרצח התעשייתי באושוויץ־בירקנאו, טרבלינקה, מיידנק וסוביבור ומעט מאוד על ההוצאות להורג ההמוניות במקומות רבים במזרח אירופה. אך כמשפטן, על בסיס המידע שאסף באובססיביות על שיטות הפעולה של הגרמנים ובעלי בריתם, הבין היטב להיכן מובילה דרכם. זו היתה גם הסיבה לכך שהחל במאבק ציבורי־פוליטי להכרה בג׳נוסייד כפשע במסגרת החוק הבינלאומי. הלחצים הבלתי נלאים של למקין הביאו להכללת המונח המשפטי החדש במשפטי נירנברג, שנערכו לבכירי המשטר הנאצי, ומשם למערכת המשפט הבינלאומי.
מונח משפטי אחר שהפך במשפטי נירנברג ליסוד של מערכת המשפט הבינלאומית היה ״פשעים נגד האנושות״, שגובש על ידי המשפטן היהודי הרש לאוטרפאכט. המשפטן היהודי־בריטי פיליפ סנדס, מומחה בעל שם עולמי בחוק הבינלאומי, הופתע לגלות לאחר שהוזמן להרצאה בלביב, ששני המשפטנים היהודיים שסייעו בעיצובו של החוק הבינלאומי כפי שהוא היום, למדו בפקולטה למשפטים באותה עיר גליציאנית, באותה תקופה. מאחר שמסלול חייהם האישי של השניים הזכיר את זה של סבו, לאון בוכהולץ, פתח סנדס במסע אישי אל נבכי העבר, במטרה להתחקות אחר חייהם של השלושה וחיי הגרמנים, שהיו אחראים להריסת מורשתם, ובראשם הנס פרנק, ״הקצב מפולין״, שנידון למוות במשפטי נירנברג. סנדס כינס את חוויותיו וממצאיו בספר ״רחוב מזרח מערב״, שהפך לרב־מכר בינלאומי ותורגם לאחרונה לעברית בהוצאת כנרת זמורה.
זכות היחיד בתוך הקבוצה
סנדס (58), שעובד על שני ספרי המשך ל״רחוב מזרח מערב״, מעריך שאין מקריות בכך ששני יהודים שבאו מאותו אזור ולמדו באותה עיר השפיעו כל כך על מערכת המשפט הבינלאומית, שהוא עצמו הפך לחלק ממנה: ״זה חייב לבוא מההקשר של חייהם, שכולל את החינוך שהם קיבלו ואת הנסיבות של מה שהתרחש באזור שחיו בו והדברים שהם נחשפו אליהם: אפליה, פוגרומים ודברים נוספים, שגרמו להם לשאול כיצד החוק יכול להגן עלינו ועל אחרים טוב יותר. הם באו עם פתרונות שונים כמענה. האחד, לאוטרפאכט, עם תפיסת הגנת היחיד באמצעות הרעיון של פשעים נגד האנושות, והשני, למקין, עם תפיסת הגנת הקבוצות, שבאה לידי ביטוי בתפיסת הג׳נוסייד״.
מעניין ששניהם פיתחו את הרעיונות שלהם לפני השואה.
"אכן. למקין קיבל את הדחיפה לפיתוח הרעיון של ג׳נוסייד ב־1921. הוא ולאוטרפאכט חיו בקרב אוכלוסייה מפוצלת מאוד. בלמברג היו שלוש קהילות: פולנים, אוקראינים ויהודים. היה מאבק בין הפולנים לאוקראינים, שהיהודים שילמו לעיתים קרובות את מחירו, ושניהם חוו זאת. באוניברסיטה הם ראו שפולנים מקבלים את הציונים הטובים ביותר, היהודים היו באמצע והאוקראינים נותרו בתחתית, אם נתנו להם בכלל להיכנס לאוניברסיטה. יהודים היו מושבים לפעמים בקצה הכיתות, היו מספרים קבועים של יהודים שיכלו להשתתף בשיעורים מסוימים. כל פרופסור היה יכול להחליט מי ילמד אצלו. זה השפיע עליהם מאוד, וזה גם הקדים את מה שקרה בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה החל מ־1933. יש לכך רלוונטיות גם היום ביחס למעמדם של יחידים וקבוצות והדרך שאנחנו מעניקים להם זכויות או שוללים מהם".
לכך יש להוסיף גם את הסמכות המוחלטת שהיתה אז למדינה לעשות באזרחיה ככל העולה על דעתה ואת רצח העם נגד הארמנים.
"שניהם האמינו בכוח החוק להגן על יחידים וקבוצות. שניהם חשבו שלמדינה היה כוח גדול מדי והיא צריכה להיות מוגבלת, על ידי הגבלות חיצוניות ולא רק חוקים פנימיים. זה היה רעיון מהפכני מאוד בשנות ה־20 של המאה הקודמת, גם ב־1945 כשאימצו את הצהרת זכויות האדם הבסיסיות, ואני חושב שזה מהפכני גם כיום ומעלה שאלות רבות בבריטניה, בארה״ב, בישראל ובחלקים אחרים של העולם. לאוטרפאכט ולמקין חלקו את ההערכה שהחוק יכול למלא תפקיד בהגבלת כוחה של המדינה ובשאיפה להגן על היחידים והקבוצות בהקשר רב־אתני, רב־דתי ורב־גזעי. הקהילה בלמברג היתה מודרנית מאוד ולא שונה מאוד מזו של לונדון היום, שבה קבוצות שונות רבות חיות במרחב מסוים. יש מתחים בין הקבוצות, והשאלה היא איך אנחנו פותרים אותם".
עד כמה התפיסות של השניים, שהביאו לגיבוש שני סוגי הגדרות הפשע, שונות זו מזו?
"הן רחוקות מאוד זו מזו. התזה של לאוטרפאכט היתה שלכל האנשים יש זכויות מינימליות, מאחר שהם בני אנוש. למקין אמר: המציאות היא שאנשים מהווים מטרה לתקיפות לא מאחר שהם עשו משהו באופן אינדיבידואלי אלא מאחר שהם חברי קבוצה, שנוצרה בזמן או במקום מסוימים. כך שהחוק צריך להגן על הקבוצה כדי להגן על חבריה. הבעיה עם התפיסה הזו, שהיא יוצרת פער בין הקבוצות השונות ומחליפה את הרודנות של המדינה ברודנות של הקבוצה. רואים את זה גם בישראל. הייתי שם לאחרונה וכולם רצו לדבר על חוק הלאום. המשמעות שלו היא עמומה. יהיה אפשר לפרש אותו בעתיד באופן שיאמר: לא כל האזרחים שווים, חלקם יכול לזכות ליחס אחר מאחר שמדובר בחברי קבוצה אחרת.
"עבור לאוטרפאכט זה לב הבעיה: מאבק בין קבוצות, והדרך היחידה להימנע מכך היא באמצעות הענקת זכויות ליחידים ולא לקבוצה. למקין הבין את הבעייתיות הזו, אבל אמר שתפיסת הג׳נוסייד היא הדרך היחידה להגן על אנשים. עבדתי על תיקים שקשורים לג׳נוסייד וראיתי מצבים, כמו ביוגוסלביה לשעבר, שבהם כל הקורבנות רצו שהפשעים שמהם סבלו יוגדרו כג׳נוסייד מאחר שזה נראה כפשע האיום ביותר. כשבאים להגדיר ג׳נוסייד, קרי כוונה להרוס או להשמיד קבוצה באופן מוחלט או חלקי, צריך להתמודד עם האלמנט הפסיכולוגי הבא: הקבוצות טוענות שסרבים, קרואטים, בוסנים, מי שזה לא יהיה, עשו להן דברים נוראים כקבוצה, וזה חיזק את התחושה של זהות קבוצתית ואת רגשות השנאה.
"באופן אירוני, תפיסת הג׳נוסייד יצרה את התנאים שהיא ניסתה למנוע. בסוף 'רחוב מזרח מערב' אני נקלע למאבק פנימי: במי מהשניים אני תומך. אני מוצא את עצמי מול קבר המוני בעיירה, שבה קבורים קרובי משפחתי וקרוביו של לאוטרפאכט, וקשה לי לא לחוש את הקשר לקהילה מאחר ששם נרצחו קרוביי בגלל השתייכותם לקבוצה. למקין הבין שלכל אחד מאיתנו יש את התחושה הזו של קשר עם קבוצות שאנחנו משתייכים אליהן".
הפגנה נגד חוק הלאום // צילום: קוקו
ג'נוסייד? ישראל לא קרובה
כמי שמגדיר את עצמו "תומך גדול מאוד של ישראל", התעמק סנדס בחוק הלאום והיה מודע לסערה סביבו. "אם מבקרים את ישראל על טכניקות מסוימות, שבהן היא משתמשת נגד הפלשתינים, יהיה זה רק הוגן לבקר את ההפצצות על ישראל, את הטרור נגד אזרחים וילדים ודברים נוספים שהם מלחמה מבחינה משפטית. התקווה שלי היא שישראל לא תהפוך למדינה שתבחין בין מעמדות על בסיס גזע, דת. ברגע שמדינה עושה זאת, היא חצתה נקודת אל־חזור.
"קראתי את חוק הלאום בעיון רב. הוא לא עושה את ההבחנה הזו. השאלה היא אם בעתיד הוא לא יאפשר לאנשים לעשות זאת. לכן, יש לגלות זהירות ודיוק רבים. החוק נראה כמסלול גישה לדלת מסוימת. זו לא דלת שישראל יכולה להרשות לעצמה אי פעם לפתוח. הזדעזעתי כשראש הממשלה נתניהו הזמין את ראש ממשלת הונגריה, אורבן. ראיתי מה האיש הזה עושה, איך הוא משתמש בג׳ורג׳ סורוס. יש לי הרבה חברים יהודים בהונגריה. ישראל צריכה לעמוד באופן נחוש נגד אפליה, ואסור לה בעצמה להפלות".
הפלשתינים מנסים להאשים את ישראל בביצוע ג׳נוסייד נגדם. האם אנחנו לא עדים לניצול לרעה של הטרמינולוגיה הזו?
"יש הגדרה חוקית של ג׳נוסייד באמנה הבינלאומית מ־1948 על מניעתו וענישתו של רצח עם, והיא מציבה רף גבוה מאוד. הטקסט של האמנה ברור מאוד, ולי ברור מאוד שכל מה שקורה בין ישראל והפלשתינים לא מגיע לממדים של ג׳נוסייד. הקושי הוא שלצד ההגדרה המשפטית יש הגדרה עממית, והיא - עשיית דברים נוראים להרבה אנשים, באופן שלא בהכרח קשור להרג. ההגדרה העממית מנותקת מההגדרה המשפטית, וזה גורם לבעיה".
מסע בין זהויות
סנדס, העומד בראש המרכז לבתי דין בינלאומיים ב־UCL בלונדון, מכהן כחבר בצוות המגשרים של המרכז הבינלאומי להסדרת חילוקי דעות על השקעות ובית הדין לפישור בספורט, והיה ממייסדי המרכז לחוק שמירת הסביבה הבינלאומי. ״אני לא היסטוריון ולעולם לא אתיימר להיות היסטוריון", הוא מדגיש, "הגישה שלי מבוססת ברובה על ניסיוני כעורך דין ולא כאקדמאי. אחד הדברים הראשונים שלמדתי בשנים שהעברתי באולמות בתי משפט הוא לשים לב לפרטים קטנים. לעיתים קרובות תיק יתהפך על פניו בגלל פרטים כאלו, ואתה לומד להפנות תשומת לב רבה גם לדברים הלא צפויים.
"למשל, היו אנשים שהופתעו מכך שקראתי את הכתבים בין הנס פראנק ואשתו. אבל הניסיון לימד אותי שדווקא במסמכים פרטיים אנשים מבטאים את אמונותיהם האמיתיות. פרנק רצה להתגרש מאשתו ב־1942 בטענה שהוא עומד להיות מעורב בדבר נורא ונפשע, ועדיף עבורה ועבור ילדיהם להתרחק מכך. כמובן, הוא דיבר על הפתרון הסופי. זה מראה שהוא ידע בדיוק מה שהוא עשה ועד כמה זה לא היה בסדר, ומפריך את התזה של חנה ארנדט על הבנאליות של הרשע, שמעולם לא הסכמתי לה. אנשים ידעו בדיוק מה הם עושים. אבל, לא מוצאים סימוכין לזה במסמכים רשמיים.
״ויש עניין אחר״, מדגיש סנדס, ״אני פרקליט אנגלי ואנחנו מחויבים להגן על כולם בלי כל קשר אם אנחנו מסכימים איתם או לא. כלומר, לפעמים אני מייעץ לאנשים, וגם למדינות, שאיני מסכים למעשיהם. פונות אלי הרבה מדינות ערביות, מוניתי על ידיהן כמגשר, אני מייעץ להן ואני מקבל הזדמנות לבחון את ענייניהן מנקודת ראות אחרת. זה לא אומר שאני מסכים למעשיהן, אבל זה מקל עלי להיכנס לראש שלהן".
אתה מודאג ממעמדה של מערכת הדין הבינלאומית, המאותגרת היום ע״י יותר ויותר מדינות?
"אני מהסס לערוך השוואות עם תקופות מוקדמות יותר, שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, אבל משהו בהחלט קורה. יש עלייה של פופוליסטים ומנהיגים חזקים, בכל מקום. באיטליה, בהונגריה, בארה״ב, בבריטניה, שבה בוריס ג׳ונסון עומד להיות ראש ממשלה. אבל בראייה ארוכת טווח ובהקשר של חוק בינלאומי רואים שתמיד יש שני צעדים קדימה, צעד הצידה, אחורה, אסון, ושוב קדימה. יעמדו בפנינו זמנים קשים, תהיה קטסטרופה, אבל אנחנו תמיד מתחילים מחדש ממה שהושג בעבר. אני לא חושב שהחוקים הללו יטואטאו לנצח. אולי השפעתם תצומצם, אבל הם יחזרו בצורה אחרת וימשיכו להתפתח".
ספרו של סנדס
מה קרה לך במסע האישי של כתיבת הספר הזה?
"הפכתי לאדם נחמד יותר, הבנתי שדברים אינם כפי שהם נראים. גיליתי את הסיפור של האישה המרשימה שהצילה את חיי אמי, והביאה אותה מווינה לפריז בקיץ 1939. זו היתה מיסיונרית נוצרית שפעלה על בסיס משפט אחד בברית החדשה, 'לתשואת כל המאמין ליהודי בראשונה', שנועד להגן על יהודים. הקדשתי שלוש שנים כדי להשיג הכרה בה כחסידת אומות העולם, ואני גאה מאוד בכך. שאלתי את עצמי מה אני אעשה במצבים קיצוניים, וזה גם גרם לי להרגיש הרבה יותר מחובר למסורת היהודית שלי, לעברו של סבי.
"גדלתי בעולם של שתיקה, ובפעם הראשונה קיבלתי פרטים על מה שקרה בשואה. לפני כן דמיינתי דברים, אבל לא היו לי שמות או פרטים היסטוריים. ברגע שאתה יכול לזהות חיים, שמות וצילומים זה משנה הכל. התגובה האינטלקטואלית דוחפת אותי לכיוון לאוטרפאכט, והתגובה הרגשית דוחפת אותי לכיוון הקבוצה וזהותי היהודית. זה מסע שנמשך״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו