אש בבית

משפחה בת ארבע נפשות, זוג הורים ושתי בנות, מתגוררת ביישוב קטן בצפון הארץ. הימים הם סוף שנות ה־80, והיישוב, הסמוך מאוד לגבול, נתון תחת הפצצות תכופות ונוכחות צבאית מאסיבית. המתיחות הביטחונית מערערת את חייהם של בני המשפחה ומורטת את עצביהם: יחסי ההורים נמצאים במשבר חריף, והילדה הקטנה סובלת מהתקפי זעם ובכי שממררים את חיי כולם וחושפים עד כמה המצב בלתי נסבל.

"נמר גימ"ל" הוא ספרה השני של לירן גולוד, והוא מצטרף לקודמו, "עבודת אדמה" (זמורה ביתן, 2014), שגם הוא מתרחש באותו המקום ושואב מתוך אותו מעגל דמויות, ושניהם יחד מעמידים ניסיון לפתח הוויה "צפונית" ייחודית: שתקנית, קשת יום, ועם זה נוטה להרהורים ולחלומות, וסופגת בחשיקת שפתיים את תלאות החיים האפורים בפרובינציה. בייחוד מתארת גולוד בספר החדש את מה שמעוללים מטחי האש מהגבול לחיי היומיום - את הזליגה הבלתי נמנעת של המצב הביטחוני אל המשפחה ואת האופן שבו החרדות הבלתי פוסקות הורסות את המשפחה מבפנים.

הקבלה מהסוג הזה, בין האישי ללאומי, אינה בדיוק נדירה בספרות הישראלית, אם להתנסח בעדינות, אבל גולוד מצליחה לרופף מעט את הסכמטיות שלה באמצעות סירובה להיצמד לעובדות ההיסטוריות המדויקות של המבצעים והפיגועים (למשל, בספר נהרגים שמונה חיילים בבסיס ליד קריית שמונה ובנסיבות מעט שונות מאשר אלה של "ליל הגלשונים" ב־1987, שבו נהרגו שישה). הטקטיקה הזאת, המותירה את הקוראים מעט מבולבלים לנוכח שטף האירועים הביטחוניים בספר, שהוא מוכר וזר בעת ובעונה אחת, משחררת קצת את אחיזת החנק של ההקשר הלאומי, ובאמצעותה מקבלת המתיחות הביטחונית ממד כמעט מופשט, כאילו היתה מנותקת מההיסטוריה של המקום הכל כך קונקרטי המתואר כאן.

כריכת הספר (עם עובד)

לעומת זאת, בתיאור חיי המשפחה ההולכים ומתערערים שולטת ריאליה מוכרת מדי. מתוארת כאן אותה הוויה רוויה שתיקות ונתקים, אותו מפגש בין דמויות מוגבלות שאף אחת מהן לא מודעת למצבה וודאי שלא מסוגלת לתקן (תמונות כמו: "הם היו אוכלים את ארוחת הערב בשתיקה, והפרו אותה רק קרקושי מזלגות וקולות הפיות הלועסים"), מה שכבר נהפך לקלישאה של משפחתיות לא מתפקדת.

הכתיבה של גולוד עצורה ומאופקת, והיא יודעת לספר סיפור ששומר על מתח פנימי ודריכות. זו פרוזה שאינה ממהרת להסגיר לידי הקורא את כל תכולת הטקסט, את כל התובנות, הפערים והשאלות העולים ממנו - עניין שאין להקל בו במציאות הספרותית הישראלית שבה הנורמה היא פרוזה המטיחה את כל מטעניה בפני הקורא בלי להשאיר שום מרווח של ספק או סוד. אלא שבסיפור הזה, שכולו עשוי נתקים, מגבלות ומעצורים, דווקא סגנון הכתיבה הזה מושך את הקריאה אל תוך הדכדוך של התמונות המשפחתיות.

מוסיפה לכך גם הלשון של גולוד - לשון עשירה, הנוטה לתיאורים דחוסים של הנוף הצפוני, כמו בתיאור עץ התות הזקן: "הוא היה זקן מאוד, ובימות הקיץ, בחום הקופח, היה רוכן ארצה ופירותיו נשמטים ממנו בטפטוף דקיק, נערמים לרגליו ומתסיסים את עסיסם המשכר... היא זכרה את הרוחות הנושבות בחלליו הריקים ודוחקות בו לכרוע קצת ולרטט ואיך בחלוף העונה שבה ונראית הפלומה הדקה של ירוק חדש, קנוקנות תינוקיות מתפתלות לחות לקראת התות המבשיל בסגול כהה מתוך הענפים". אבל גם תיאורים כאלה, עם כל עדינותם, לא תמיד מצליחים לשחרר את הטקסט מהכובד שלו, ולהפך, הם כאילו חושפים איזו ארכאיות של הטקסט בניסיון לקלוע אל לשון ספרותית מוגבהת, מלאכותית, שמסמנת איזה תו תקן שפג תוקפו.

יש הרבה חמלה בניסיון לספר את הווייתן של משפחות המשלמות מחיר כבד על אכלוס אזורי הסְפָר של המדינה. אבל הגיבוש הספרותי של החמלה הזאת דורש מידה לא מבוטלת של קור: לדחוק את הדמויות צעד או שניים קדימה, מעבר לגבול היכולת שלהן, לדחוק את לשון הכתיבה, את אופני הייצוג של המציאות המוכרת, למתוח את הסיפור עד קרוב לגבול הקיבולת - מתוך מה שעשוי לכאורה להיתפס כמעשה של הפקרה או כמעט רשעות, אבל למעשה הוא מה שנותן לסיפור את מרחב הפעולה שלו.

לירן גולוד / נמר גימ"ל; עם עובד, 240 עמ'