"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"סיפורה של שפחה" חזרה: האם יש תקווה?

נראה שיוצרי הסדרה הבינו שהם הגזימו עם הזוועות שמוצגות בסדרה, ובעונתה השלישית, שעלתה היום, יש שביב קטן של אור

,עודכן
אליזבת מוס ב"סיפורה של שפחה", צילום: יח"צ

"סיפורה של שפחה", עונה 3, HOT VOD

גם אם מעולם לא צפיתם בסדרה הזאת, די פשוט להסביר מה הסיפור של "סיפורה של שפחה". למעשה, לאורך רוב פרקי שתי העונות הראשונות נדמה היה שהרעיון המרכזי הוא לייצר סדרת דרמה ריאליסטית, שהיא התגשמות הסיוטים הכי גדולים של המין הנשי. היה לכם ספק לרגע שזה לא יעבוד?

בלי להזכיר ספוילרים, אפשר לומר כי לאורך הפרקים הצליחו היוצרים לדחוף לתוך הסדרה (שמבוססת על ספר של מרגרט אטווד) את כל החרדות, החששות, הטראומות והפחדים האפשריים של נשים לאורך ההיסטוריה האנושית. ברפובליקת גלעד, שבה מתרחש הסיפור, הכל מותר והכל נכנס לעלילה: אונס, השפלות, כאב, איבוד זכויות ושליטה על גופן, חטיפת ילדים, מילת נשים, כריתת איברים, סקילה, תלייה על עצים או הוצאה להורג בטביעה. אהה, וכדאי לציין שמדובר בחלק זעום ממה שמתבצע שם, וזה עוד תיאור עדין ומצונזר של האירועים "תחת עינו".

זאת הסיבה ש"סיפורה של שפחה", שחזרה בעונה שלישית, היא סיפור הצלחה בינלאומי. היא אכזרית, אבל מצליחה להעביר למסך את כל הפחדים האנושיים מדברים שקרו, קורים או עלולים לקרות לנשים על פני כדור הארץ. לצורך כך היא מפעילה אצל הצופים (ובעיקר אצל הצופות) את כל בלוטות הרגש, לוחצת על חרדות בעזרת סצנות איטיות - לפעמים אפילו בסלואו־מושן, לעיתים בכלל בלי סאונד - ואז מבעירה הכל. יבורך הפרי.

יוצרי התוכנית הסבירו כי יכול להיות שהם קצת עברו את גבולות הזוועה. בראיונות לקראת תחילת העונה החדשה הם סיפרו כי לקחו לתשומת לבם את התגובות שקיבלו מצופים רבים, וכי בכוונתם לספק כעת עונה קצת פחות אלימה ומעט יותר אופטימית, עד כמה שזה אפשרי במציאות הטלוויזיונית שהם בראו.

בגלעד, לאינדיבידואל אין חשיבות והוא נועד רק לשרת את הקבוצה כולה, שמטרתה לשרת את האלוהים. במציאות של רפובליקת גלעד, לנשים אסור לקרוא או לכתוב, בוודאי שלא את ספרי הקודש, והדבר נתפס כבגידה אידיאולוגית - מה שכמובן ייצר לא מעט קונפליקטים והתרחשויות שעזרו להניע את הדמויות המובילות. לפחות לפי התקדמות הסיפור בסוף העונה שעברה, ובפרק הראשון של העונה השלישית, ניכר שהסדרה מתחילה לקבל וייב חדש. הנשים מתחילות להתפכח ולצבור כוח, ואם מתאמצים - ניתן אפילו לאתר שם בין השמלות האדומות, המצנפות הלבנות והמבט הכנוע בעיניים, גם איזה שביב של תקווה.

ואם אתם עדיין תוהים איך "סיפורה של שפחה" כל כך מצליחה, אז תביטו לצדדים. מ"צעדת השרמוטות" דרך איסור הפלות בארה"ב, ועד החזון של סמוטריץ' וחבריו למדינת הלכה, דרך אלימות שגרתית נגד נשים ועד מעמדן בחברה האנושית והאפליה המגדרית ההיסטורית; זה מדהים שיש נשים שמצליחות לשרוד את הצפייה בעולם הדיסטופי של רפובליקת גלעד בלי חבילת כדורי קלונקס וחבית של גלידה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר