על אדמתו השעין את חרבו

אני אוהב את דמותו של שאול, מלכנו הראשון; צנוע וגיבור, רדוף רוחות וסוער, שלמרות קשיי ההנהגה, ידע להקים יש מאין ממלכה שבבוא היום תשמש את דוד. שאול יודע שגורלו נגזר, כך מנבא לו שמואל שעלה מן האוב: "ומחר, אתה ובניך עמי". אבל הוא לא נסוג וחלילה אינו מפקיר את חייליו, אלא יוצא לקרב עטור בסימני המלכות. המלחמה בעמק קשה, ואנשי ישראל נסוגים אל ההר בתקווה שרכבי הברזל הכבדים של הפלשתים לא יעמדו בעומס. לשווא. רבים הנופלים, רבים הנמלטים, שלושת בני שאול – יהונתן, אבינדב ומלכישוע – נהרגים, ואילו מלך ישראל נלכד במארב קשתים ונפצע אנושות.

שאול חושש מהריגתו הישירה בידי הפלשתים ומן המשמעויות המדיניות והביטחוניות מרחיקות הלכת של מעשה כזה. הוא פוקד על נושא כליו "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי". אבל הפקודה הנוראה גדולה על המשרת הנאמן. הוא מסרב. "וַייקח שאול את החרב וַיִפול עליה". הפלשתים לא יתגאו בכך שהרגו את מלך ישראל.

עוד על יום הזיכרון ב"ישראל היום":

•כל הפרויקטים המיוחדים והכתבות על יום הזיכרון

•מדוע משמיעים צפירה ביום הזיכרון?

•יום הזיכרון תשע"ט: הטקסים והסרטים

•המלאך השומר של המשפחות השכולות

•ערכי החללים ממשיכים ללוות אותנו

וכך אומרת האם לבנה המבשר על תבוסת ישראל בגלבוע, המספר לה "יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, - / אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ" - - "אָז אַָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דַּם / אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס / אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. // אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, / אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, / כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין / אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת. // כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד. / וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד" (נ' אלתרמן, "הנה תמו יום קרב וערבו").

שאול מנסה להרוג את דוד כשהוא מנגן לפניו // איור: יוליוס שנור פון קרולספלד

אלתרמן היטיב לקרוא את המהלך המקראי: התבוסה אירעה בקרב אחד, לא במערכה כולה, משום שחיילינו נפלו על אדמת בריתם, ולא בגלוּת בצבאות זרים. משום כך, תקוות ישראל לא אבדה; בטרם נפל שאול, החלה להתרקם מלכות דוד. לא לחנם שיבץ המשורר הלאומי את השיר הזה בקובץ שירי "עיר היונה", שם העלה על הכתב את פרקי גבורת ישראל במלחמת השחרור.

מלכנו דוד קונן על שאול: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם". אכן, חרבו לא תשוב ריקם וקשתו לא תיסוג לאחור. באמצע הקינה, בעיצומן של מילות הצער, שיבץ דוד את רוח הקרב. "צר לי עליך אחי יהונתן", היית לוחם גדול; וגם אם שם נגעל מגן גיבורים, מגן שאול (השמן לא נמרח כראוי על המגן ולכן לא החליק את החץ אלא פגע בשאול) – חרבך, מלכי, לא שבה ריקם. זה לא היה לשווא.

חרבו של שאול לא שבה ריקם, משום שמי שהשעין את חרבו על אדמת המולדת כשנפל בקרב, שימש דוגמה ומופת והשראה ללוחמי ישראל שבכל הדורות, להגן על עמנו ואדמתו מפני פולשים, ובבוא היום – אם האדמה נכבשה בידי זרים – להילחם על שחרורה.

ביום הזה אני גאה להיות ישראלי. אני מלא הכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקי לחיות בתקופה כזאת בתולדות עמנו. יהי זכרם של לוחמי ישראל שבכל הדורות נצור בלבנו ובזיכרון האומה לעד.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!