אח שלי גיבור: אחים שכולים שנולדו לאחר נפילת אחיהם - כותבים להם

"להתגעגע לאדם שלא הכרת"

אני מתגעגע אליך אמתי. לא נפגשנו אף פעם, לא שוחחנו, ולא החלפנו אף לא מילה אחת. ועדיין, מתגעגע. 

ואיך אפשר להתגעגע לאדם שלא הכרת? עבורי זה מובן מאליו. נולדתי שנה וארבעה חודשים לאחר שנפלת בלבנון, אך מעולם לא היו צריכים לספר לי עליך. נולדתי לתוך הסיפור. 

שאלתי עליך שאלות, צפיתי בקלטות ובסרטים שלך ותמיד היית חלק מהבית. כזה שלא נמצא ברובד הפיזי, אך בשיחות, במחשבות ובלב נוכח תמיד. 

לא הכרתי אותך אמתי, אבל אני מרגיש שהפסדתי. הפסדתי אח קרוב שאפשר לנהל איתו שיחות, להתייעץ, להתווכח ואפילו לריב. הפסדתי אח שאפשר לחבק, אח שנוכח בארוחות שבת וחג, כזה שנמצא איתנו כאן. 

במחשבותיי אני רץ. מתעלם לרגעים מכך שאתה איננו ומדמיין אותך חי איתנו בבית היום, כאילו לא פקד אותנו האסון ההוא. אך המחשבות? הן חולפות להן כעבור רגעים ואת מקומן ממלא הכאב שבהפנמה שכל זה לא יקרה.

בדמיוני אני מנסה להרכיב את דמותך, אמתי. לוקח פיסות מידע מההורים, האחיות, הקלטות, הסיפורים והסרטים, ומנסה ליצור מהן אותך, את מי שהיית. הרי זה הכי הרבה שאוכל לעשות. אך לצערי, הדמות שמתקבלת אף פעם לא תתאם לדמותך. אין תחליף להיכרות עם אדם, וגם אם אני חושב ששמעתי כבר כמעט הכל - אני מופתע בכל פעם מחדש לגלות עליך פרט נוסף שעוד לא ידעתי.

אני מתגעגע אמתי. מתגעגע לאח שלא הכרתי. מתגעגע, וזוכר תמיד.

אמתי אלמדון ז"ל נפל בקרב בלבנון, בהיתקלות עם מחבלים בקרבת מוצב "כרכום" שליד זרעית. ב־29 באוגוסט 96' יצא מהמוצב כוח מגדוד צבר של חטיבת גבעתי שכלל חמישה לוחמים, בפיקודו של סמ"ר אלמדון ז"ל.

אחד החיילים זיהה דמות שרצה במהירות משיח לשיח, והודיע על כך לאמתי. בהתאם להוראות הפתיחה באש החל אמתי לצעוק בערבית לעבר הדמות שתעצור ותזדהה. בעוד אמתי מפנה את ראשו כדי לבדוק את מצב שאר הכוח, נורה מכיוון אחר צרור יריות. שלושה כדורים פגעו באמתי והפילו אותו אל מותו.

 

 

"אני לא מצליח לדמיין אותך בגילי"

רונני, כשנפלת היית רק בן 19. אני השנה חגגתי 20, וזה מוזר לי. 

כי מעבר לזה שאני בכלל צריך לדמיין אותך, אח שלי, שזו סיטואציה מוזרה כשלעצמה - אני פשוט לא מצליח לדמיין אותך בן 19.

מגיל קטן ידעתי, הרגשתי, שאלתי ו־19 הרגיש כל כך רחוק, ובשילוב זה שבתור ילד כולם נראים לך עצומים, כנראה שלא התייחסתי למספר.

השנים עוברות בדיוק כמו שהן יודעות, ואני, אני אוהב לדמיין. לקחתי את הגיל שלי ועוד הגיל שלך ודמיינתי מציאות שונה, ואם לגלות לך סוד, אתה נמצא בה. אז דמיינתי את שנינו, הקצוות מבין האחים, ביחד.

דמיינתי את החברה, ובשלב מאוחר יותר את האישה, הילדים, את הטיולים, את האהבה שלך לבעלי חיים. 

ציירתי מציאות ורודה, תמימה. איך שראיתי אותה בתור ילד.

לעיתים אני נוטה להתלבט, להתחבט, אם געגוע נכלל כחלק מהרגשות שאני חש כלפיך, אח שלי. הרי כשאני חושב על געגוע, הוא נובע ממשהו שהיה לך פעם ועכשיו איננו. 

אבל כשאתה נולד ארבעה חודשים אחרי שאחיך נהרג, ואתה לא מכיר אותו - למה אתה מתגעגע? לפאזל חיים שהרכבת לאחיך בראש לפי הסיפורים? לקשר שהיה יכול להיות לנו ביחד, לשיחות, לצחוקים, לחיים... או שזה בכלל לא הגעגוע שמבטא את החוסר.

השנה רונני, השנה עברתי אותך. אחי הבכור. והאמת היא שאני לא יודע איך לעכל את זה עדיין.

סמל רונן חיון ז"ל שירת כלוחם בחטיבה 7 של חיל השריון ונפל בלבנון ב־18 באוקטובר 1997. במהלך האירוע שהה רונן במארב, ולפתע זיהה הכוח מחבלים, והטנק פתח באש. במהלך חילופי האש ספג הטנק פגיעה ישירה ורונן נהרג במקום. בזמן שקיבלה אמו את ההודעה על מותו, היא היתה בחודש החמישי להריונה. הוריו החליטו לקרוא לתינוק בשם "עוז" על שם הגדוד שבו שירת. 

סמל עוז חיון (21), המשרת כיום ביחידת מצפ"ן באגף התקשוב וההגנה בסייבר, קיבל אתמול תעודת הצטיינות ממפקד לוט"ם, תא"ל רמי מלאכי, לכבוד יום העצמאות.

 

"אולי תקפוץ דקה ונשלים פערים?"

אז אדם... אני חושבת מאיפה להתחיל ובכלל לא יודעת. הדבר שאני הכי רוצה לשאול אותך זו השאלה הכי פשוטה והכי מסובכת כאחת: מי אתה? החל ממה אתה אוהב לאכול, ועד מה אתה חושב על פוליטיקה, ולמי היית מצביע אם היתה לך זכות הצבעה? 

בעצם, אני חושבת שאתחיל מלתאר לך בקצרה אותי. בכל זאת, אני אחותך. אז ככה: קוראים לי עדן טורן, אני גרה בגבעון החדשה ואני אוהבת מוזיקה יותר מכל דבר בעולם. בעצם, כולם אומרים לי שאני כמוך. לעידן אני לא כל כך דומה, ואין מה לדבר על הדמיון שלי לאסף, אבל איכשהו, לך אני דומה. לך, אח שלי, שאין לי באמת מושג מי אתה ומה אתה.

לפעמים אני רוצה רק לשמוע את הקול שלך שאפילו אותו אני לא מכירה, ואת מגע ידיך, את הנימה של הדיבור ותנועות הגוף. תמיד כל האחים מזהים את האחים שלהם מקילומטרים, רק בזכות ה"בוקר טוב" או ההליכה המוזרה. ואיתך... אין לי דבר מזה. 

אני לא יודעת איך אתה הולך או איך אתה אומר בוקר טוב. בכל פעם שאני חולמת עליך, יש לך חיים אחרים ואישיות שונה. אבל אני בטוחה שאף אחד מהחלומות לא נכון בשום צורה. המציאות כל כך שונה, כי במציאות אתה בכלל לא נמצא.

מאז שנולדתי יש לי סוג של מחלה, והיא נקראת "אחות שכולה". ואת המחלה אפשר לקבל בתחילת החיים, או אפילו כשאתה בן 90. אבל מה שהמחלה הזאת עושה לך, זה חור בלב שאף פעם לא מתמלא. מאז שאני קטנה יש לי חור כזה, אני לא יודעת מה הוא בדיוק עושה אבל התוצאות הרסניות. יש גם אנשים שגורמים לזה שלאנשים אחרים תהיה המחלה הזו, ואתה, אחי היקר, הוא אחד מהם. אולי זה נשמע שאני כועסת עליך. אבל זה לא נכון, אפילו לא קרוב לכך. בסופו של דבר, אתה אח שלי. אמנם אני לא באמת מכירה אותך, אבל אתה בשר מבשרי, ואתה תמיד תהיה חלק ממני.

יש לי רק בקשה אחת ממך: אולי תקפוץ דקה? נשב לקפה ועוגה, נשלים קצת פערים וסוף־סוף אדע קצת מי אתה...

הפיגוע במדרחוב בן־יהודה בירושלים התרחש במוצ"ש, 1 בדצמבר 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה. במתקפה מתואמת פוצצו שני מחבלים מתאבדים את מטעני החבלה שלהם ברחוב כמעט בו בזמן, וזמן קצר לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת ברחוב סמוך. בפיגוע נרצחו 11 בני אדם, רובם בני נוער, וכ־200 נפצעו. 

בשעה 23:45 נצמד מחבל מתאבד אל קבוצת נערים בצומת הרחובות בן־יהודה ולונץ, שהיה הומה אדם, והפעיל את מטען הנפץ שנשא. כמה שניות לאחר מכן, במרחק של כ־40 מטרים משם, ליד כיכר ציון, פוצץ מחבל מתאבד שני מטעני נפץ. המטענים היו רבי עוצמה, והכילו ברגים ומסמרים שגרמו למרבית הקורבנות והנפגעים. כוחות הביטחון וההצלה זרמו לזירה, ובשלב הזה הופעלה נגדם מכונית תופת. כתוצאה מהפיצוצים נהרגו עשרה בני אדם וכ־180 נפצעו. פצוע נוסף נפטר מפצעיו לאחר שבוע. כל ההרוגים היו נערים וגברים, מגיל 14 ועד 21.

בחללים היה אדם וינשטיין ז"ל, בן 14 במותו, תושב גבעון החדשה אשר בילה במקום בחגיגת יום הולדת לחברו והיה בדרכו לחזור לביתו. הוא הותיר אחריו הורים שושנה ודב ושני אחים, עידן ואסף. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין גבעת שאול בירושלים.אדם וינשטיין ז"ל

 

"אמא מכינה לנו עוגות, אבל לא כותבת עליהן 'עד 120'"

היי בני, אנחנו האחים שלך, אני ניב ואני רוני. אמא ואבא נתנו לנו שמות עם אותיות מהשם שלך. 

אנחנו נולדנו כשאתה כבר לא היית. כשהיינו קטנים אמא הייתה מספרת לנו שאתה אי שם ושומר עלינו ועל הארץ, אבל לפני כמה שנים כשהתבגרנו בעצמנו התחלנו להבין שאתה שומר רק עלינו ולא על כל העם או המדינה. 

כשאנחנו משתוללים בבית, אמא אומרת לנו שאתה רואה אותנו מלמעלה ושלא נעשה בושות. אנחנו יודעים שהיית ילד טוב, תלמיד טוב, חייל אמיץ וגיבור. 

אתה אוהב (אהבת) לצלול וגם אנחנו אוהבים מאוד. אוהבים לשחות ולצלול ועושים את זה יפה מאוד באילת, כשאנו יורדים לשם בכל קיץ. 

גם אנחנו כמוך אוהבים מאוד ריקודים סלוניים ויוצאים בכל שנה לחו"ל עם משלחת של המדינה לייצג אותה. אבל מה אנחנו מספרים לך? אתה בטח יודע כי אתה תמיד רואה אותנו ושומר עלינו. 

בימי הולדת אמא מכינה לנו עוגות, אבל אף פעם לא כותבת עליהן "עד 120" כמו שנהגה לכתוב לך. 

כשאנחנו שואלים אותה למה, היא פשוט לא עונה. אנחנו ילדים שמחים וגם עצובים כי אין לנו אח גדול, ולא יהיו לנו זיכרונות משותפים עימך. אנו מתגעגעים אליך, אוהבים אותך וגאים בך. 

בני קיקיס היה בן 20, תושב כרמיאל, ונהרג במחסום עין עריק של צה"ל ממערב לרמאללה ב־19 בפברואר 2002. בני היה חובש צבאי ושירת בחיל ההנדסה הקרבית. הוא הותיר אחריו הורים, מרגרט ויורי (שעלו לישראל בשנת 1979 מאוקראינה), ואח גדול, אריה.

הפיגוע במחסום עין עריק ממערב לרמאללה היה השני בסדרת מתקפות של גדודי חללי אל־אקצא על מחסומי צה"ל בגדה המערבית באותו חודש. בערב 19 בפברואר 2002 הפתיעו בחסות החשיכה שניים או שלושה מחבלי פת"ח את כוח צה"ל ששהה במחסום ומנה שמונה לוחמי הנדסה קרבית. בחילופי האש נהרגו שישה חיילי צה"ל ואחד נוסף נפצע באורח בינוני־קשה. בתום הפיגוע המחבלים, שלימים זוהו כשוטרים ברשות הפלשתינית, נמלטו ללא פגע, תוך שהם לוקחים עימם כלי נשק של שניים מההרוגים (בחלק מההרוגים ביצעו וידוא הריגה מטווח קרוב). בעקבות כך הוקמה ועדת לבדיקת נחיצות המחסומים בגדה, ובעקבות ממצאיה הורדו עשרות מחסומים, ובהם גם מחסום עין עריק.

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו